כשאנחנו מביטים שנה לאחור, אל הימים האחרונים של 2020 ואל סיכומי השנה, די ברור שאיש לא העריך שגם את השנה הזו נסיים באותו מצב, כשהעולם שוב עוצר מלכת ואי הוודאות חוזרת. רגע לפני שינוי הספרות בלוח השנה הלועזי ל־2022, הקורונה – או בשמה הנוכחי, האומיקרון – מוסיפה להיות הדבר הרלוונטי ביותר שמשפיע על העולם בכלל, ועל סצנת התרבות בפרט, ולא במובן ההשראתי.
כשמביטים על נזקי המגפה העולמית, נראה כי אין ויכוח על המחיר הגבוה ששילמו עולם התרבות ואנשיו. יחד עם ענפים כמו התיירות והתעופה, אנשי התרבות נמצאים גבוה ברשימת אלו שהעולם חרב עליהם כתוצאה מן הסגרים, הבידודים וההימנעות הכללית ממגע. מעבר לפן הכלכלי שאליו עוד נגיע, אובדן הקשר הישיר והשוטף עם הקהל כמוהו כניתוק צינור החמצן הראשי של עולם התרבות, ניתוק כל מה שמניע ומקיים אותו.
אומנם אי אפשר לטעון שהקשר נותק לחלוטין, עולמות הדיגיטל פורחים ומנסים לספק דרכים חלופיות להעברת התרבות אל ההמונים, אך אף אמן לא יכול לטעון כי הוא מסתפק בתחליפים שהמסכים מייצרים. בסופו של דבר אנחנו עוסקים ביצירות שצריכות להישמע כשהן מחוברות למגברי ענק, או להיראות כשהן תלויות מודפסות בגודל של חמישה מטרים על קיר במוזיאון, והתחושה שלא מדובר בדבר האמיתי חוצה גילים וז'אנרים.
מערכת היחסים בין האמן לקהל שלו קיבלה בשנה האחרונה טעם פרווה, כזה שלא באמת מצליח לשחזר את התחושות טרום כניסת החיידק לחיינו
אז נכון, בין סגר לסגר נרשמה חזרה חלקית אל המועדונים, בתי הקולנוע והמוזיאונים, אך כשהכול מדוד וספור, עם חותמות, תעודות, בדיקות בכניסה וריחוק חברתי, יעידו כמעט כולם שהחוויה שונה לחלוטין. מערכת היחסים בין האמן לקהל שלו קיבלה בשנה האחרונה טעם פרווה, כזה שלא באמת מצליח לשחזר את התחושות טרום כניסת החיידק לחיינו, למי שבכלל עוד מסוגל לזכור מה היה פה קודם.
לא רק מערכת היחסים שבין האמן לקהל נפגעה. הגלים החוזרים ואי הוודאות יושבים כחרב על צוואר התעשייה ברובד הכלכלי. התקציבים הצטמקו באופן דרסטי כמעט בכל ענף, וכתוצאה מכך רוב ההפקות נהיות דלות יותר, והמשאבים מופנים בעיקר ליצירה שיכולה להביא רווח ודאי, ולאו דווקא לכזו שיכולה לפרוץ דרך ולעורר השראה.
אם בשנה החולפת המפיקים והאמנים עוד קיוו שהחיסון יביא בשורות ויאפשר תחושת ודאות, נראה שגם כעת, בפרוס השנה האזרחית החדשה, עולם התרבות נמצא בצומת דרכים לא פשוטה. גם אם יגיע בוסטר נוסף, יכול להיות שהמשחק כבר השתנה מבחינה רעיונית, שהצרכים והרצונות של הקהל נמצאים במקום אחר, והרכבת כבר יצאה מהתחנה.
העתיד כבר כאן
העיתונאי ושדרן הרדיו (כאן תרבות) גואל פינטו, טוען כי השנה הקרובה דווקא צפויה להביא איתה כמה בשורות, אך הן לאו דווקא מהפכניות. "קודם כל אין מה לדאוג", אומר פינטו, "רוב האנשים ימשיכו לא לשים לב לתרבות, וגם בשנה הקרובה לא יהיה אכפת להם מהתחום". מעבר לציניות, פינטו כן רואה התעצמות בחלוקה בין מגמות, וצופה כי דווקא האזורים בעולמות התרבות אשר בדרך כלל המושכות וההגמוניה לא נמצאות אצלם יהיו אלו שיקבלו את הבמה. "אני חושב שבעולם הקולנוע תהיה חלוקה מאוד ברורה בין סרטי קולנוע כמו ספיידרמן ולהיטים דומים, שיקבלו את הבמה המרכזית, לבין סרטי במאים שיופקו רק עבור שירותי הסטרימינג. יכול להיות שדווקא נשים במאיות יצליחו להביא יותר פרויקטים לידי סיום, ויקבלו את ההזדמנות דווקא כשהכל מסביב פחות מצליח והבמה הראשית נשארת רק ללהיטים הגדולים.
"דווקא בתחום הספרות העולמית עשוי להתחולל שינוי, כשסופרים שמגיעים מיבשת אפריקה יקבלו דחיפה בהמשך לזכייתו של הסופר הטנזני עבדולראזק גורנה בפרס נובל. באמנות, תערוכות הסופרסטארים, כמו זו של יאיוי קוסמה שראינו פה עכשיו, יימשכו, אבל זו מגמה שאנחנו רואים כבר עשור במוזיאונים המובילים בעולם: זה לא כדי 'למקסם רווחים', אלא כי תערוכת כאלו שיוצרות באזז מאפשרות את המשך הקיום של תערוכות אמנות 'טהורות' יותר.
"מגמה שכן צפויה להתגבר", מוסיף פינטו, "ואנחנו רואים את זה בנתוני 2021, היא רכישות האמנות של אלו שמכונים 'מעמד ההייטקיסטים'". פינטו מתייחס כאן אל הנושא החם ביותר בשוק האמנות – הכסף הגדול שמגיע מעולם ההייטק אל עולם התרבות. השנה האחרונה הביאה איתה בסערה את שוק ה־NFT – ראשי תיבות של Non–fungible token – או אם תרצו "אסימון חסר תחליף". על קצה המזלג, מדובר במעין "מטבע" שאי אפשר להחליף אותו. בניגוד למטבעות הרגילים שאנחנו מכירים, הוא "בלתי סחיר". כל יחידה כזו היא סוג של פריט ייחודי, שונה לחלוטין מכל דבר אחר. זהו מוצר שהחתימה הדיגיטלית שלו ייחודית עבורו, והוא בלתי ניתן לזיוף.
עולם האמנות הוא אחד מהראשונים שנשאב אל תוך זירת הסחר הזאת. תמונות דיגיטליות נמכרות במיליוני דולרים, וכך אנשים קונים חלקים של פיקסלים מציור או יצירה, מתוך תקווה שיצליחו בהמשך למכור אותו לכל המרבה במחיר.
לא מעט אמנים קפצו על ההזדמנות לפתוח ערוץ מסחרי מול הקהל, והתחילו לייצר פריט דיגיטלי ייחודי, כמו למשל גיף. כן כן, הגיפים שאנחנו מכירים מהווטסאפ. השנה הקרובה תהיה שנת המבחן לתחום, ונגלה האם מדובר בעוד בלון שהתנפח למימדים לא הגיוניים כתוצאה מעודף כסף וזמן פנוי של אנשים, או שה־NFT יהפוך להיות ערוץ תקשורת מסחרית חדש ויציב עבור ענפי תרבות שצמאים להכנסות.
מסע אל העבר
תחום נוסף בעולם התרבות, אשר בשנתיים האחרונות מלקק את הפצעים בכל מה שקשור להכנסות, הוא כמובן עולם הקולנוע. הגרפים והטבלאות מראים בעיקר שורות אדומות של הפסדים בגלל בתי קולנוע סגורים ופתוחים למחצה. לאבנר שביט, מבקר הקולנוע של אתר "וואלה" ואחד הבכירים בתחום בישראל, אין הרבה בשורות ודאיות, ודאי שלא עבור מפיקי הקולנוע, והוא סבור כי המגמה הזו, של בלבול בין נזקי הקורונה לצדדים החיוביים שהיא מביאה, לא ממש צפויה להשתנות ב־2022.
"איך אמר דיקנס? בכל הקשור לעולם הקולנוע, 2021 הייתה הטובה והרעה שבזמנים", מסביר שביט. "מצד אחד, מבחינת איכות הסרטים עצמם, הכל כל כך מבלבל, כי זו השנה הקולנועית הכי משובחת שזכורה לי כבר הרבה זמן. מצד אחר, הקורונה השלימה את דחיקתה של אמנות הקולנוע לשולי השוליים. אני לא אופטימי".
החשש – או הקינה על עולם שהיה ואבד – של מבקרים כמו שביט נובע מההנחה שהמפיקים ואנשי הקולנוע ינסו למקסם רווחים כתוצאה מהשנים השחונות האחרונות, חשש שמקבל משנה תוקף עם העובדה שרוב הפרויקטים הגדולים כיום בקולנוע נעים סביב ז'אנר גיבורי העל להמונים. על פי תחזית המגזין האמריקאי EW, זיכיונות כמו הפנתר השחור, באטמן, ספיידרמן ועוד ינסו להסתער על נתח שוק נרחב, כדי להחזיר את אולמות הקולנוע למרכז מפת הבילויים של עולם התרבות.
כאשר הקופות ריקות, לרוב המפיקים אין את האומץ – או היכולת – לקחת סיכונים בהפקות חדשות, ועל כן ניתן להבין כי הבחירות המשמעותיות ביותר בשנה האחרונה בתחום הקולנוע היו לפנות אל הארכיון. המגמה החלה כבר עם סדרת הדוקו "הריקוד האחרון" שעסקה בחייו של כוכב הכדורסל מייקל ג'ורדן, עלתה פחות או יותר במקביל לפרוץ המגפה, במרץ 2020, והייתה לסדרה הנצפית ביותר בתולדות הטלוויזיה, עם קרוב ל־7 מיליון צפיות בזמן חשיפת הפרקים. לא מפתיע אם כן שאת עיקר תשומת לב של הקהל בשנת 2021 קיבלו בעיקר הפקות שהפנו את המבט לאחור, אך הפעם הגיע תורו של עולם המוזיקה לקבל את הבמה.
אומנם, לא מעט אלבומים של מניות מיינסטרים בטוחות יצאו ב־2021, כמו של להקת הקילרז, בילי אייליש, קולדפליי (שהודיעו גם על התפרקות המיועדת ל־2025) וכמובן אדל עם אלבומה השלושים במספר, אבל נראה שהקשב לא באמת פנה למחוזות האלו אלא נדד למקום אחר, ובהמשך למגמת הפנייה אל הארכיון, לא מעט אמנים בחרו לאוורר קטלוג ישן ולהוציא מחדש אלבומים ישנים בגרסאות חדשות ומגוונות. בכלל לא בטוח שהמגמה הזו תשתנה בשנה הקרובה, במיוחד אם אופציית הטיסות לא תחזור למסלולה, ואנשים יחזרו לנדוד בעולם להופעות ולפסטיבלים. לא מעט אלבומים מסקרנים שצפויים לצאת ב־2022, כמו של ארקטיק מאנקיז, ליאם גלאגר, אדי וודר, בסטיל ועוד, תלויים במידה רבה בהתאוששות שוק ההופעות.
בדיעבד, שני סרטים מוזיקליים בולטים שיצאו באנגליה בשנה האחרונה ריכזו את רוב העניין. הראשון, של להקת אואזיס, חזר אל המופע בנבוורת' שסימן את הפיק הגדול של הלהקה בשנות התשעים, אשר הלכה למעשה היה רגע מכונן בכל מה שקשור לכיבוש של עולם המוזיקה דאז על ידי סצינת הבריטפופ שהובילה הלהקה. הסרט מתעד, מהזווית של הלהקה ודרך ראיונות עם אנשים שהיו אז בקהל, את הדרך לשני ערבים שבמהלכם הגיעו כרבע מיליון איש לצפות בלהקת הרוק המיתולוגית. אך עם כל הכבוד לאואזיס ולעובדת היותו של הכותב משוחד לנושא, ברור שחללית העל של הביטלס היא זו שנתנה השנה את הטון בעולם הדוקו המוזיקלי. הסרט Get Back הוא בעצם שלושה פרקים, שהם במצטבר שמונה שעות צילומים של הבמאי פיטר ג'קסון ("שר הטבעות", "קינג קונג"). הוא הכניס את הביטלס לאולם במעין ריאליטי – עוד לפני שידעו שיש דבר כזה – וצילם אותם במשך שבועיים כשהם עובדים על האלבום האחרון שלהם ביחד – Let It Be. התוצר אומנם נועד בסופו של דבר למיטיבי לכת המסוגלים לשבת ולצפות בשמונה שעות רצופות (ומרתקות) של הביטלס בזמן חזרה, אך נדמה שבכל זאת ההייפ המוגבר סביב הסרט לא נבע רק מההתרגשות לראות את מפעל הנקניקיות של רינגו, ג'ורג', לנון ומקרטני, אלא גם עצם הריגוש מעולם שמתקשה לספק ריגושים כבר קרוב לשנתיים.
עומרי מרכוס, איש קריאייטיב: "בכל רגע מת אדם שחושב על 'מה נותנים היום בטלוויזיה' ונולד אדם שלא מבין את הקונספט שבו מישהו אחר בוחר עבורך מה ישודר ומתי"
חדשות ישנות
בניגוד למוזיקה ולקולנוע, תחום שדווקא מצא לא מעט יתרונות בהתכנסות שכפתה המגפה הוא עולם הטלוויזיה על צורותיו השונות. לדברי עומרי מרכוס, קריאייטיב דירקטור ומומחה לפיתוח פורמטים בשוק התוכן, המגמות שראינו עד עכשיו לא רק שלא צפויות להשתנות אלא לקבל יותר ויותר משנה תוקף גם בשנה הקרובה, כשהצד המסחרי הוא זה שמנווט את מהלך העניינים.
"מבחינת הטרנדים בטלוויזיה, דעיכת רצועות השידור המסורתיות צפויה להמשיך. בכל רגע מת אדם שחושב על 'מה נותנים היום בטלוויזיה' ונולד אדם שלא מבין את הקונספט שבו מישהו אחר בוחר עבורך מה ישודר ומתי. הדעיכה של מוסד החדשות בשמונה תמשיך בגלל השינויים בהרגלי הצריכה של החדשות, והתוצאה תהיה שמהדורות החדשות יהפכו להיות מחוללות אייטמים יותר מאשר מדווחות, כמו ריאיון בלעדי או תחקיר גדול. מהצד השני, וכאן זה כבר תהליך עולמי, התוכן השיווקי ימשיך להיות מוטמע יותר ויותר בתוך השידורים מסיבה אחת – מאז הופעת הממירים המקליטים, אפשר להריץ ולדלג על חלקים מהשידור, ואין יותר בסיס כלכלי לערוץ מסחרי מבוסס פרסומות".
הסטרימינג, כמו נטפליקס, HBO ודומיהם, הפך כבר מזמן למקום שהבמאים והשחקנים הגדולים לא מתביישים לפעול בו באופן בלעדי. לצד זה, ובהמשך לתופעת החזרה אל הארכיון, נראה שגם חובבי הרטרו יכולים ללכת לישון בשקט. אחרי שנה שבה חזרנו לדבר על "סיינפלד" נגד "חברים", נראה שגם 2022 תביא איתה דיבורי ניינטיז נוספים.
מרכוס מאשש את התזה שלפיה "בדרמות ימשיך התהליך של ריבוט, רימייק וריסטארט (טכניקות שמטרתן שימוש מחדש בסדרות וזיכיונות קיימים, י"ה) למותגים ישנים, כי שיווק של מוצר מוכר חוסך כסף, והנוסטלגיה נותנת יתרון בשוק מאוד רועש. אבל עזוב אותך", מסיים מרכוס את השיחה שלנו כשהוא מעביר לי לינק לכתבה בגארדיאן הבריטי. "הדבר שהכי העסיק אותי בזמן האחרון הוא בכלל פיתוח יפני של טלוויזיה שאפשר ללקק אותה ולהרגיש דרכה טעמים. תחשוב איך החיים שלנו ייראו אם בקרוב הדבר הזה ישב לנו בסלון של הבית".
