מבט עכשווי לעבר מדפי חנויות הספרים יביא למסקנה כי ענף המו"לות התאושש מסגרי הקורונה, שהביאו לסגירות ארוכות של חנויות ספרים בקניונים ולצמצום ניכר בהוצאות לאור של ספרים חדשים. לכאורה הכל אכן חזר לפעילות כמעט רגילה – כותרים חדשים יוצאים בתדירות גבוהה, שבוע הספר התקיים השנה אמנם במתכונת מעט יותר מצומצמת אבל בהחלט התקיים, ועובדי ההוצאות הוחזרו מהחל"ת שאליה נשלחו רובם. אבל כדאי לשים לב לתופעה שהחלה בקטנה כבר ב־2020, אך הולכת ומתפתחת ב־2021 לכדי משהו שאולי ישנה את עולם הספרות הישראלי. התופעה אינה ספרותית ולא עוסקת בתוכן, אלא בשיטת ההוצאה וההפצה של ספרים, אבל כידוע "המדיום הוא המסר" ולכן השינוי הזה בהחלט עשוי – או עלול, תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להביט על הנושא – להביא לשינוי גם בתחום המסר, כלומר התוכן.
הוצאה של ספר באופן עצמאי, בלי שמתנוססת עליו חותמת של הוצאת ספרים מוכרת, הייתה עד פרוץ עידן הרשתות החברתיות לחיינו משימה כמעט בלתי אפשרית. מי שהחליט ללכת בדרך זו ידע מראש כי הוא פונה לקהל קוראים מצומצם ביותר, בדרך כלל באזורי המשפחה הקרובה ולא הרבה מעבר לה. בשיטה זו נכתבו לא מעט ספרי זיכרונות של אנשים שרצו שיישאר משהו מהם בכריכה קשה לאחר מותם, אבל זהו בערך.
העיתונאי חנוך דאום היה הראשון שלקח את הרעיון והפך אותו לבוננזה של ממש. עם מאות אלפי עוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם, ניצל דאום את שנת הקורונה הראשונה ושיווק לגמרי לבדו את ספרו "החיים הם תקופה קשה". אי אפשר היה – ועדיין אי אפשר – למצוא את הספר בחנויות הספרים, הכל נעשה באופן ישיר בין המחבר לעוקבים ברשתות החברתיות. דאום מכר למעלה ממאה אלף עותקים מספרו, וחישובים לא מאוד מסובכים בתעשיית הספרות מדברים על הכנסות של שש ספרות – מספרים שסופר המוציא לאור את ספרו בהוצאת ספרים יכול רק לחלום עליהם, כמובן.
אחריו הגיעו רבים. הבולטים שבהם – העיתונאים עמית סגל ואמילי עמרוסי. שניהם הוציאו ספרים בהוצאה עצמית, סגל אימץ כמעט אחד לאחד את האסטרטגיה השיווקיות של דאום ועמרוסי פעלה בדרך מעט אחרת, אבל שלושתם הוכיחו שאפשר לשווק ספר לבד ללא הוצאה, וכנראה גם להרוויח מכך לא מעט כסף.
כמובן שלא רק עיתונאים דתיים גילו את הז'אנר. באתר הדסטארט – שבו מגייסים אנשים כסף לפרויקטים שונים – פעילות ברגעים אלה ממש למעלה משלושים יוזמות של הוצאת ספרים באופן עצמאי. צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים, כולם רוצים להוציא את עצמם לאור, ועל הדרך גם להעשיר את חשבון הבנק במצלצלים.
מהי נקודת האיזון הכלכלית שאמורה לגרום לסופרים להחליט להוציא לאור את ספרם לבד? גורמים בענף נוקבים במספר 700. במחיר של כתשעים שקלים לעותק, מכירה של 700 עותקים תכסה את ההוצאות של הדפסת מהדורה ראשונה ונגזרותיה, כולל קידום ברשתות, תשלום לעורך וכמובן לשירותי עימוד, הדפסה והפצה. כל עותק מעבר למספר זה אמור להשאיר את סכום המכירה המלא, או לפחות קרוב אליו, בידי הסופר עצמו. ומה עם מי שלא בטוח שיצליח למכור 700 עותקים? כנראה שבמקרה כזה אין באמת סיבה להוציא את הספר, לא לבד ולא בהוצאת ספרים.
כידוע קשה להתנבא בעיקר על העתיד, אבל נדמה שההוצאות הוותיקות והממוסדות צריכות להתחיל להתאים את עצמן למציאות החדשה. כמובן שלא כל מי שרוצה להוציא ספר אוחז במספר עוקבים שיאפשר לו להתפרנס מכך, ומספר הוצאות הספרים רק מתרבה. בנוסף, לא כל מי שמוציא ספר עושה זאת בכדי להתעשר, ועדיין יש מספיק אנשים – ובתוכם גם רוב סופרי ארצנו הידועים – שמעוניינים למרות כל השינויים במכובדות שמוסיפה שמה של הוצאת ספרים לספריהם, הגם שהדבר בא על חשבון שורת הרווח בבנק.
ובכל זאת, אחרי הכל יש כאן בהחלט סימן להיחלשות מעמד המו"לות בישראל. אם תוסיפו לכל הנ"ל את העובדה שכבר יותר מדי שנים לא הוציאו ההוצאות הללו ספר מכונן שיהווה את שיחת היום ולא יאפשר לאדם התרבותי שלא לקרוא אותו כדי לא להיוותר מאחור, השורה התחתונה היא קריאת השכמה ושמה 2021 להוצאות הגדולות שרואות בעצמן כבר שנים כנותנות הטון בעולם הספרות הישראלי.
