קצת לפני חצות, שש שעות מתחילת השידור שלו בטוויץ' (פלטפורמת וידאו בשידור חי), הזעם של טיילר סטיינקמפ מתחיל להתפרץ. הוא בדיוק סיים לטרוף ארוחת ערב של נגיסי עוף קרים מעל הכיור במהלך הפסקת פרסומות בת שלוש דקות ורץ בחזרה למחשב, שם הוא משחק במשחק "ליג אוף לג'נדס", מול 28,762 צופים.
פניו משודרות על מסך, לצד תרגילי לחימה בצבעי ניאון ותיבת צ'אט סוערת שנשלחות בה 280 הודעות בדקה. קהל אנונימי תובע את תשומת לבו ומבקר כל טעות. נותרו לו ארבע שעות מול המצלמה. "זה הולך להיות יום נורא", הוא אומר לי ואז פונה בחזרה למסך כדי לקרוא הודעת צ'אט אחת בקול רם: "'האם 'ליג' עושה את כולכם מדוכאים?' כן, הוא כן".
הקהל שלו בטוויץ' מצפה ממנו להיות חוצפן ודומיננטי כל הזמן. אבל סטיינקמפ לכוד ברצף הפסדים, והוא מסוחרר מחוסר שינה. הדמות שלו מתה במהלך קרב במשחק והוא מתפרץ: "אני כל כך סיימתי עם זה". 282 הודעות נוספות גודשות את המסך.
הקהל שלו בטוויץ' מצפה ממנו להיות חוצפן ודומיננטי כל הזמן. אבל טיילר לכוד ברצף הפסדים, והוא מסוחרר מחוסר שינה. הדמות שלו מתה במהלך קרב במשחק והוא מתפרץ: "אני כל כך סיימתי עם זה"
בגיל 26, סטיינקמפ הוא מיליונר ואחד הסטרימרים (שחקן וידאו שמשדר את עצמו ברשת בשידור חי) הפופולריים ביותר ברשת. 50 שעות בשבוע הוא משדר את עצמו משחק משחקי מחשב מהסלון הצפוף שלו בעיירת הולדתו ניו־לונדון, מיזורי, המונה 900 תושבים, ל־4.6 מיליון עוקבים, שצופים מרחבי העולם.
הוא מרוויח יותר מ־200 אלף דולר בחודש מפרסומות שמשודרות בטוויץ' וממינויים של צופים. ונהנה מחסויות של נייקי ודוריטוס, מחוזים עם קבוצות ענקיות בתחום הספורט האלקטרוני (Esports), מתרומות של אוהדים וממכירות סחורה (מרצ'נדייז), שמכניסים לו מיליונים נוספים. עם השנים הפך לכוכב רוק: מעריציו משלמים לו מדי חודש עבור גישה ואינטימיות, שהוא מספק בכמויות אדירות, כשהוא פותח כמעט כל יום בחייו – מקרבות וירטואליים ועד לרגעים האישיים ביותר בחייו – לניתוח ולביקורת.
טריליון דקות צפייה
סטרימרים כמו סטיינקמפ הפכו לחלוצים בענף גולמי עדיין של תעשיית הבידור. בעוד המשתמשים באינסטגרם ובטיקטוק מעריכים שלמות, המעריצים בטוויץ' נוהרים לסטרימרים הפחות מלוטשים: אף אחד לא יכול להישאר מושלם במהלך מרתון של עשר שעות. אבל הצורך להישאר רלוונטי בשוק כל כך רווי גם מעורר שחיקה חמורה. אחרי חמש שנים של בניית פרסונה אגרסיבית ולא מתנצלת, הוא מותש מציפיות של קהל לא סלחן. ככל שהעולם המקוון שלו גדל, האמיתי הצטמק באופן דרמטי. יש לו מיליוני מעריצים, אך אין לו חברים. לפני הביקור שלי, אף אחד מלבד חברתו ומשפחתו לא ביקר בביתו במשך כמה שנים. "ילדים גדלו כשהם צופים בי עשר שעות ביום", הוא מספר, "פשוט יש עליי עיניים כל הזמן".
בכירים בטוויץ' מכירים בכך שסטרימרים רבים סובלים משחיקה: החברה אירחה סדנת "שחיקת יוצרים" ומציעה מדריכים לבריאות הנפש מחשש להתמכרות ולפגיעה עצמית. "אנו מכירים בכך שחיים ציבוריים באינטרנט באים עם לחצים ואתגרים משלהם", אמר דובר מטעם החברה.
אבל סטיינקמפ הוא אחד הבודדים שראו תגמולים מוחשיים מהקריירה שלו בטוויץ'. באוקטובר פרסמו האקרים נתונים פנימיים של החברה, וחשפו את הכלכלה האכזרית של האתר: למרות שיותר משבעה מיליון אנשים משדרים בטוויץ' מדי חודש, רק 3,000 המובילים – פחות מ־0.1 אחוזים – הרוויחו יותר מהרווחים של משק הבית האמריקני הטיפוסי, 67 אלף דולר בשנה. הרוב המכריע כמעט לא הרוויחו ושידרו לחדרי צ'אט ריקים.
בינתיים, סטיינקמפ הכניס יותר מ־2.5 מיליון דולר מהאתר, על פי הנתונים שדלפו, הוא ניצב במקום ה־15 בדירוג השכר הגבוה ביותר של טוויץ'. בצל הקורונה נסקו מספרי הצפיות של טוויץ', וסטיינקמפ אסף קהל מעריצים אינטנסיבי שמחפש קהילה ומפלט באינטרנט. אך כעובד מזדמן באימפריית תקשורת, אפילו לסטרימר מצליח כמוהו יש פרנסה לא יציבה מטבעה – ללא ביטוח, ימי מחלה, קרנות פנסיה או תקווה לקריירה מתמשכת.
"רבים רואים בסטרימרים פופולריים סיפורי הצלחה מודרניים, שמשלמים להם רק כדי שיהיו עצמם", אומרת ברוק ארין דאפי, מרצה בכירה באוניברסיטת קורנל שראיינה משפיענים לספרה החדש, "פלטפורמות והפקה תרבותית". אך לדבריה, "מיתוס הזוהר" מטשטש מציאות של לחץ יוצא דופן – המערכות המתישות של מדדים מקוונים, הדרישות הבלתי פוסקות של עוקבים והנטל הבלתי נראה של התקפות אישיות.
"לחברות האלו יש כוח אדיר והן קוצרות תגמולים עצומים, אבל לא מספקות את מנגנוני התמיכה שמקום עבודה מסורתי היה מחויב לספק", מסבירה דאפי, "העבודה היא אינדיבידואלית ומסוכנת מאוד".
אין איך להתחבא
סטיינקמפ, שגדל במיזורי, אהב לבדר והשוויץ למצלמה כבר במסיבת יום ההולדת הראשונה שלו. הוא בילה שעות בחדר הכושר של בית הספר ובעולמות הפנטזיה הנרחבים של משחקי המחשב, ופיתח נטייה תחרותית חסרת מעצורים. הוא רב עם אחיו לתוך הלילה על המשחקים, מחבק את המחשב כדי להשתיק את הצלילים.
באוניברסיטת סנטרל מתודיסט, שם שיחק כדורגל, החל לשדר את המסך שלו, כדי שחבריו מהרשת יוכלו לצפות בו משחק. כשקיבל מסבתו כרטיס מתנה לרשת אלקטרוניקה, והוא השתמש בו כדי לרכוש מצלמת רשת. מאז, פניו משודרות ללא הפסקה.
לדבריו, בטוויץ' הוא הכפיל את אישיותו: בריון שרירי ומוגזם שלא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות. חבריו לקבוצה קראו לו לבלות איתם, אבל סטיינקמפ מעולם לא התרצה. "פשוט הייתי יושב בחדר, מפתח את האומנות שלי".
ככל שהעולם המקוון שלו גדל, העולם האמיתי שלו הצטמק באופן דרמטי. לפני שבילה יום אחד עם כתב של הוושינגטון פוסט, אף אחד מלבד חברתו ומשפחתו לא ביקר בביתו במשך כמה שנים. "פשוט יש עליי עיניים כל הזמן"
הקהל גדל וגדל, ובקיץ שלפני שנתו האחרונה בקולג', הוא סיפר לאמו שהוא עוזב את הלימודים כדי לעסוק בסטרימינג. למרות שהיה אמור להיות הראשון במשפחה שיסיים את לימודיו בקולג'. "היא אמרה שזה בסדר, אבל יכולת לראות את הדמעות".
כשחזר להתגורר בבית, אמו כריסטינה שמה לב שהיא, כמזכירה בבית ספר, מרוויחה 14 אלף דולר בשנה, ובזמן הזה הוא הרוויח 700 דולר ליום כשהוא יושב מול המחשב. "לא יכולתי להבין למה משלמים לו. אני עדיין לא מבינה", היא אומרת.
סטיינקמפ התמחה ב"ליג", משחק מסובך להפליא הידוע לשמצה באסטרטגיה שדורשת תגובות של שבריר שנייה. באמצעות שעות של אימונים כל יום, הוא הפך לאחד הבדרנים הטקטיים והמרגיזים ביותר במשחק; כשהתרגז על חבריו לקבוצה, היה הורג את דמותו בכוונה כדי לחזק את האויב. כשמנהלי המשחק חסמו אותו מתוך נימוק שהוא "זבל אמיתי", זה רק חיזק את תדמית הילד הרע שלו. המספרים שלו זינקו. החסימה שלו הוסרה כעבור שנתיים, והוא חזר למשחק רק קצת יותר רגוע, מוכר ליין של גופיות וכיסויים לטלפון המכריזים REFORMED ("משוקם").
הצפייה בו הייתה בחינם, אך אלפי מעריצים שילמו בין חמישה ל־25 דולר לחודש כדי לעשות מנוי שמסיר פרסומות ומעניק להם כמה סמלי סטטוס בצ'אט. רבים גם תרמו כמה דולרים כדי להקפיץ הודעה על מסך השידור – בדרך כלל איזה עלבון שסטיינקמפ לא יכול להתעלם ממנו. הוא משתף בהכול, וכל דבר יכול להפוך לנשק. הצופים צוחקים על צורת ראשו, פולטים עלבונות גזעניים, לועגים לעובדה שגדל בפארק קרוואנים, לאיך שהוא חי עכשיו, לעובדה ש"התמכר" לסטרימינג. הוא מיד מתבדח בחזרה, אבל המאזן ברור: הצופים יודעים עליו כל כך הרבה, והוא לא יודע עליהם דבר. ובמשך כל השעות שישדר, לא יהיה לו היכן להתחבא.
ביתו, שאותו הוא שוכר מאביו החורג, עמוס בזבל: קופסאות דואר סגורות ממעריצים, פסלונים עם השם Tyler1. על שידת המיטה שלו בקבוקים של כדורי אדרל שהוא לוקח בגלל הפרעת קשב וריכוז מאז שהיה בכיתה א'. הוא יוצא מהבית רק כדי להרים משקולות, ואז חוזר הביתה לשולחן שלו ומשתמש במקלדת גנרית מחנות "וולמרט"; יש לו אמונה טפלה לגבי המקלדת והוא מסרב להשתמש באחרת. סביב השעה 16:45 מגיע הזמן. הוא מתחיל את השידור עם קצת מוזיקה ומשחרר צרחה חייתית. אלפים כבר מחכים.
סטיינקמפ תמיד מתחיל בסיפור שמציג אותו כעל־אנושי, אבל היום הוא בוחר לספר אחריו את האמת: המוח שלו "מטוגן" מחוסר שינה. בשידור האחרון סיפר למעריצים שבמשך כמה שנים הוא מתעורר באמצע הלילה, מתנשף ומתקשה לנשום. "תסתכלו עליי", הוא אומר בצחוק מבוים, מבליט את שרירי הידיים שלו, מקליל את האווירה. "אם לא הייתי כל כך גדול, הייתם צופים?"
צופים כדי לשנוא
במהלך המשחק, עיניו מתרוצצות בין הודעות בלתי פוסקות בזמן שצעקותיו מתגברות על הנוף הקולני של מלחמה דיגיטלית. בעבר היה לוקח הפסקות של חודש כדי להקל על גרונו ולהרגיע את מוחו. אבל הוא סלבריטאי עכשיו, וזה אומר שעליו למלא דרישות חסות, להשתתף באירועים, לקיים חוזים תאגידיים. העסקה האחרונה שחתם עם טוויץ' כוללת מכסת ביצוע; לשדר 200 שעות בחודש. הוא מרשה לעצמו לאכול רק בהפסקות הפרסומת בין המשחקים, ומכריח את עצמו לא לפהק, כי פיהוק פירושו שעמום. צופים משועממים הולכים למקום אחר.
לפעמים אין לו אנרגיה להפוך ללוחם המופרע שהקהל מצפה לו. הוא מנסה לזייף, הסביר, אבל לא תמיד יכול. "אם אתה לוקח יום חופש אחד, הם אומרים, 'איפה היית, בנאדם? איך יכולת לעשות את זה?' אז אני לא מפספס ימים. אף פעם".
כשהוא מפסיק את השידור בשעות שלפני הזריחה לעתים קרובות הוא עייף מכדי לדבר, מקלף את האוזניות מראשו, משפשף את פניו בידיו. בימי חופש הוא נותן לגרונו לנוח, מבלה סופי שבוע שלמים מבלי לומר מילה, שוכב במיטה וצופה בתקצירי סרטים בטלפון.
אמו של טיילר הייתה הולכת לעבודה כמזכירה בבית ספר יסודי, מרוויחה 14 אלף דולר בשנה, וחוזרת הביתה לשמוע שבנה הרוויח 700 דולר כשהוא יושב כל היום מול המחשב. "לא יכולתי להבין למה אנשים משלמים לו. אני עדיין לא מבינה"
החרדה שלו מתגברת, והוא אובססיבי יותר לגבי שליטה, מתעצבן אם האוזניות שלו לא עובדות נכון, אם הכיסא שלו יושב מוזר, אם העכבר שלו זז אפילו סנטימטר. "כמה גרוע זה הולך להיות?", הוא שואל. "בעוד חמש שנים כבר לא אתפקד אם השרוך הימני שלי מהודק יותר מהשמאלי?"
אבל יש יותר מדי על הפרק כדי להפסיק. ערוץ יוטיוב עם 2.7 מיליון עוקבים המכניסים הון. 300 אלף דולר בשנה של רווחים ממרצ'נדייז, ויש הסתערות של עסקאות מיתוג גדולות: מנהלו האישי אפילו לא מתייחס להצעה של פחות מ־20 אלף דולר. יש סביבו כמות עצומה של סוכנים, מאמנים ויועצי מותג כדי להגדיל רווחים. אבל בניגוד לתעשיות מבוססות, לו ולסטרימרים אחרים יש מעט אמצעים לתמיכה אישית כמו מפיקים או מנטורים. אף אחד לא אומר להם להאט או לעצור.
לסטיינקמפ יש את איסמעיל, מנהלו בן ה־30 בגרמניה, שהסכים להתראיין בתנאי ששם משפחתו לא יוזכר בגלל חשש להטרדה. סטיינקמפ שכר אותו כעורך, סוכן, ומנהל משא ומתן ראשי ב־2016. הם נפגשו רק פעם אחת, בכנס של טוויץ' בסן־דייגו.
סטיינקמפ מעריך שהרוויח יותר מחמישה מיליון דולר במהלך השנים האחרונות, אבל אין לו כרטיס אשראי, יועץ פיננסי או תחושה ברורה איך להוציא את הכסף.
מעריציו דנים בחייו, שולחים לו מתנות, מכתבים או פורטרטים שלו, אך אוהדים מאוכזבים דורשים לא פעם לדעת מדוע התעלם מהם. לילה אחד, שני מעריצים השאירו פתק על מפתן ביתו עם מספרי הטלפון שלהם לצד מתנה מאיימת: מצבה עם הכיתוב "רוחך חיה בתוכי".
סטיינקמפ וחברתו, גם היא סטרימרית בשם מקאילה אדוארדס, חוו גם פריצה של שוטרים חמושים ברובים לביתם, שכפו אותם להישכב על הרצפה, לאחר שמטריד אלמוני ברשת דיווח שהם מחזיקים תינוק כבן ערובה. בני הזוג חושדים שהמתקשר רצה לראות אלימות בשידור חי. לבסוף לא הוגש כתב אישום (משרד השריף המקומי סירב להגיב).
לדברי איסמעיל, ההתקפות האכזריות ביותר מגיעות תמיד "ממישהו שצפה הרבה, כי הוא מכיר אותך כל כך טוב. הם צופים כדי לשנוא אותך".
רומן בשידור חי
אדוארדס מספרת כי "אני נרדמת לקול הצרחות שלו לפעמים". גם היא בנתה בסיס מעריצים משלה, עם חוזה של חברת ספורט אלקטרוני ו־450 אלף עוקבים בטוויץ' ובאינסטגרם. מאז שנפגשו בטוויץ' ב־2016, הרומן שלהם מתנגן בשידור כמעט כל יום. כ־200 אלף איש צפו באחד הדייטים שלהם במהלך הקיץ, וסרטון פופולרי בערוץ המעריצים של טיילר ברדיט מראה את הזעף שלו נמס לאחר שהיא נכנסת לתת לו נשיקה. "מעולם לא ראיתי אותו מחייך ככה", כתב אחד המעריצים.
הוא מרשה לעצמו לאכול רק בהפסקות הפרסומת בין המשחקים, ומכריח את עצמו לא לפהק, כי פיהוק פירושו שעמום. צופים משועממים הולכים למקום אחר
אדוארדס מצפה להרוויח עד 200 אלף דולר השנה, אבל חולמת לעשות משהו אמיתי, כמו לבנות בתים או לחזור לעבודה במכולת. "לא אכפת לי אם אאבד את כל העוקבים שלי מחר. זה לא אומר כלום", היא אומרת. "אני מתגעגעת לאנשים. לראות את הרגש בפנים שלהם".
רבים מחבריה נשחקו, מודאגים שיום חופש עלול להוביל לאובדן העוקבים שלהם. היא ראתה אנשים סובלים במשך שנים מחרדות בגלל מספר הצופים היומי, גולשים לדיכאון כשתקוותיהם להצלחה מתפוגגות.
היא רוצה להתחתן בקרוב, לעבור לעיר גדולה ולהקים משפחה עם שלושה עד חמישה ילדים. היא חושבת שהם יכולים לנהל את הכול על ידי חיתוך קל בסטרימינג: אולי שמונה שעות במקום עשר. סטיינקמפ שונא שינויים. הוא חושש לעזוב את הבית וזעף במהלך חופשה בקיץ שכמובן שודרה ברשת. הוא רוצה "לחיות את החיים הרגילים, אבל בלי שידור, כשהמצלמה כבויה, זו תהיה חופשה אמיתית", הוא קובע.
אדוארדס מרגישה אשמה על היתרון שצברה בצילו של טיילר, אבל הכסף טוב מכדי להפסיק. היא יודעת כמה בני גילה סיימו את לימודיהם עם חובות והמשיכו לעבודות שהם שונאים. "אנשים נדבקים בקורונה בעבודה והם בקושי מרוויחים את מה שאני מרוויחה", היא אומרת. "למה שלא ארגיש אשמה?"
כשהלילה גולש לבוקר, תשע שעות לתוך השידור, טיילר לוחץ בטעות על כפתור הפסקת השידור. הוא מתחיל את השידור הבא כמה שניות לאחר מכן בזעם צעקני, המצלמה מתעדת אותו כשהוא גולש בסרטוני הטוויץ' הישנים שלו, כולם עשר שעות ויותר, זועם על כך שהרשימה הוכתמה בסרטון בן תשע שעות. "זה כמו טיק", הוא אומר, צונח בכיסאו, "לעזאזל בנאדם. אולי אני פשוט צריך לפרוש וזהו".
הוא משדר עוד שעה, ואז בודק איך הגיבו הצופים ברשתות החברתיות, הולך למיטתו ומתמוטט. השעה שלוש לפנות בוקר, והבית סוף סוף שקט. השידור הבא מתחיל בעוד 13 שעות.
