ספר שיריו הרביעי של אלמוג בהר נקרא בתחושה מעורבת של הישג והחמצה. הישג – משום ששירתו של בהר מרשימה בחיבור שהיא יוצרת בין התמות הפרטיות שמעסיקות אותו כאדם ובין השירה המזרחית לדורותיה, תוך מיצוי רגיש ועמוק של צורות סגנוניות ולשוניות של השירה הערבית. והחמצה – משום שהספר שלפנינו לוקה בעודפות מילולית ותחושה של גודש הבא על חשבון הדיוק. הנושאים שמעסיקים את בהר מסעירים, אך העידון האמנותי והברק הסגנוני שאפיינו את ספריו הקודמים חסר מן הספר.
אלמוג בהר הוא משורר עשיר, שההיכרות והשליטה שלו ברזי השירה לגווניה עולים בהרבה על מרבית הכותבים כיום. שירתו הלכה והשתכללה בכל אחד מספריו הקודמים, אך כמו נעצרה בספר שלפנינו. בין שירי אהבה וארוטיקה יפהפיים, שבהם בהר מגלה את רגישותו הרבה ואת יכולתו לתאר במילים מועטות רובדי גוף ונפש, ושירי קשר עם הא־ל והבן, שהעסיקו אותו בספריו הקודמים, מצויים שירים וטקסטים – חלקם אינם כתובים בשורות שיר, ואחד כתוב כריאיון – העוסקים במעשה השיר, והרהורים על הקשר בין מזרחיות, יהדות וישראליות.
בחלק ניכר מהשירים, ריבוי המילים ומיעוט העריכה גורם לעייפות. עוצמת הנושא מכתיבה למשורר ריבוי מילולי, שבאופן הפוך לכוונת המשורר אינו משקף את כל פאותיו של הנושא, אלא יוצר תחושת עודפות ועומס. בהר כותב כי הוא "רוצה / להיות היסטוריון של השירה,/ של השירות", והרצון הזה כן ונוגע ללב. אך שירתו חשובה מכדי שתהפוך להיסטוריה, ובמיטבה היא בוודאי משאירה חותם. הניסיון לכתוב את ההיסטוריה בשירה יוצר בלבול בין הז'אנרים, ושירתו של בהר ראוי לה שתעמוד בפני עצמה.
הספר שלפנינו מזכיר את "פתוח סגור פתוח" של יהודה עמיחי, שיש בו מסה מדרשית רחבה על חייו של המשורר וחיי אדם בפרט, אך ככזו היא נוטה להתרחק מהשירי ומהמחויבות האמנותית של הכותב. בספריו הקודמים, שירתו של בהר היטיבה לתאר את השסע שבין מזרח ומערב, שסע שהוא נושא ומתיך בכאב ובגאון בחייו ובשירה עשירה ומרובדת; ספר שיריו הנוכחי אומנם אוחז בכל הקצוות הללו, אך משאיר טעם של החמצה למרות היופי והרושם שהוא מותיר בקורא.
הֶחְלַטְתִּי לִכְתֹּב שִׁירַת הִתְנַגְּדוּת: לְעַצְמִי, לָעוֹלָם,/ לַשִּׁירָה. מֵהַיּוֹם אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לָעִבְרִית / בְּעִבְרִית, כִּי אֵין לִי שָׂפָה אַחֶרֶת לִכְתֹּב בָּהּ. / לֹא אֶכָּנַע לַמֶּלֶךְ, לֹא אָכֹף רֹאשׁ לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם, / לֹא אִוָּעֵץ בִּפְחָדַי, לֹא אֶתְחַשֵּׁב בַּמִּשְׁפָּחָה, / אֶכְתֹּב שִׁירֵי הִתְנַגְּדוּת לְשִׁירֵי הַהִתְנַגְּדוּת, / עַד שֶׁאֵדַע סוֹף סוֹף מַה יְּאַיֵּם עָלַי יוֹתֵר, מַה יְּאַיֵּם / עַל הָעוֹלָם יוֹתֵר, שְׁתִיקָה אוֹ דִּבּוּר, הִתְנַגְּדוּת / אוֹ קַבָּלָה מְלֵאָה, לְלֹא תְּנַאי, שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁל הַשִּׁירָה, / שֶׁל הָעִבְרִית, שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁל הַשָּׁמַיִם, שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה, / שֶׁל עַצְמִי וְשֶׁל פְּחָדַי.
