יומיום מתפרץ כסטירה: הטטרלוגיה שחותמת מפעל ספרותי מיוחד במינו

הכרך הרביעי של הטטרלוגיה "הרומנים הנפוליטניים" חותם מפעל ספרותי מיוחד במינו. אלנה פרנטה (שם בדוי) הצליחה לרבע את המעגל: לכתוב ספרות עמוקה במיטבה וגם לזכות בפופולריות גדולה בקרב מיליוני קוראים ברחבי העולם. כל ספר שפורסם מסדרה זאת הפך מיידית לאירוע תרבותי בעל תהודה בלתי רגילה.

הבנת הספר שלפנינו מצריכה היכרות עם קודמיו: "החברה הגאונה: ילדות, נערות" (2015), "הסיפור של שם־המשפחה החדש" (2016), "הסיפור של מי שנשארו ומי שברחו" (2017). שלושת הרומנים עבי הכרס מגוללים את קורותיהן של שתי חברות קרובות משנות החמישים עד שנות השבעים. אלנה ורפאלה (לילה) התגוררו בשכונת עוני בנפולי הנתונה לשליטת בריונים ועבריינים. קשר נפשי עמוק בין שתי הילדות הוביל לסימביוזה מופלאה ומורכבת. גורלה החברתי־כלכלי של לילה לא אפשר לה להמשיך בלימודיה, אך היא המשיכה להתפתח באופן עצמאי ובעיקר ראתה את חברתה אלנה כמי שלומדת במקומה.

אלנה זכתה לעידוד, תמיכה ועזרה, סיימה את חוק לימודיה בתיכון ולמדה באוניברסיטה. היא הפכה לסופרת ידועה ונישאה לפייטרו, אינטלקטואל ממשפחת מלומדים. לילה נישאה לסטפנו, דמות נמוכה ואלימה, סבלה קשות, ברחה ומצאה עבודה בבית חרושת לנקניקים על מנת לפרנס את עצמה ואת בנה. מאוחר יותר למדה תכנות מחשבים, השתלבה בעסק מפוקפק של עבריין מקומי, ומצבה הכלכלי הוטב מאוד. אלנה ילדה שתי בנות, אך לא הייתה מאושרת בנישואיה. בסוף הכרך השלישי החליטה להיפרד מבעלה וללכת אחר נינו סאראטורה חבר נעוריה, שבא לביתה כאורח וחיזר אחריה. על שלד סיפורי זה מורכבים המוני פרטים נפשיים, חברתיים ופוליטיים שאין כל אפשרות להביאם במסגרת זאת, אך מידת העניין שבהם גדולה מאוד.

והנה אנחנו בכרך הרביעי, שכמו קודמיו מסופר על ידי הגיבורה אלנה גרקו. דרך הסיפור האישית מקנה לספר ולסדרה כולה אווירה של אמת חיים ואמינות גבוהה. הכתיבה משלבת בהצלחה רבה חלקים סיפוריים (telling) וחלקים ממחישים ודרמטיים (showing). המרחב האפי הגדול האופייני לספרים הגדולים של העבר ממוזג בפתיחות ובקצב המהיר של עידן מודרני. מיזוג מרהיב של קלאסיות ומודרניות.

זהויות נזילות

לא אשתומם אם יבוא מבקר חמור סבר וגבה מצח וינסה לגרוע מערך היצירה בשל היותה כה נגישה ועלילתית, ואולי גם בשל תכנים בעלי עוצמה רגשית גבוהה במיוחד. בספר שלפנינו חומרים רבים המוכרים לנו מעולם הסיפורת ולא רק זו הגבוהה: אישה נשואה הנוטשת את בעלה וילדיה ומשלמת באימהותה ובכלל יחסיה המשפחתיים. משולש ארוטי של בעל, אישה ומאהב. גברים נצלנים, שקרנים ובוגדניים. תחרות בין נשים על לבו של גבר. ציפיות רומנטיות שמתמוטטות. והקורא עשוי להיזכר ב"אנה קרנינה" (טולסטוי) או "אפי בריסט" (פונטנה) ו"אג'ני גראנדה" (בלזק), ובעוד ספרים טובים יותר או פחות שעניינים אהבה, בגידה ואכזבה. אולם אלנה פרנטה רוקחת את חומריה באופן אנין ומקורי.

סיפורם של אלנה ונינו, שמסתיים אי שם במחצית הספר, שזור במעמקי העבר, והעבר חי ופעיל ושולח את ענפיו עד סוף היצירה. בנעוריה התאהבה אלנה בנינו וראתה בעיניים כלות שלילה לקחה אותו לרשותה. מורשת העבר היא הגורמת לאלנה להתפתות לחיזוריו הבוטים של נינו ולנטוש את משפחתה. הקשר בין אלנה ונינה מעוצב גם במסגרת תהיותיה של אלנה על גבולות הנפש האנושית, תהיות העולות במקומות שונים ביצירה, ומשותפות גם ללילה החווה מצבים קיצוניים המעמידים בסימן שאלה את היציבות האנושית.

אלנה תוהה על חידת אישיותו של נינו, הגבר שאהבה ושנאה ושוב אהבה. דונאטו סאראטורה, אביו של נינו, פגע בה בנעוריה, והותיר בה חותם של סלידה וגועל. נינו, לעומת זאת, נראה תמיד מנוגד לאביו, צעיר חכם ומקסים שהצטייר כהבטחה גדולה. בספר שלפנינו נינו הפך כבר לאינטלקטואל נחשב ולימים חבר הפרלמנט, תוך שהוא משנה את השקפותיו לפי הרוח הנושבת. באחד המומנטים הדרמטיים ביותר ברומן רואה אלנה את נינו בסיטואציה מבישה במיוחד, ופניו עוטות את ההבעה החזירית של דונאטו אביו, הזכורה לה מאז. אלנה תוהה על טיבו ושואלת את עצמה האם הוא אדם אחד או אנשים שונים, והאם ניתן ליצור מכנה משותף אחד מגילוייו השונים הסותרים זה את זה.

נושא הרומן קשור למאבק על הזהות הנזילה, חידת האישיות, המסתורין של הסובייקט. אלנה ניצבת מול תעלומת הגבר שאהבה ושנאה ושוב אהבה, אך גם מול עצמה כאישה שהקריבה כה רבות למען הקשר עם הגבר הבוגדני, אדם שחדר לתוך בית ומשפחה וגנב אישה מבעלה. מול גילוייו השונים של נינו, אפשר לשאול האם בכלל קיימת זהות אנושית יציבה. לנגד עיניה של אלנה עומדת גם דמותו של אלפונסו שהוא גם גבר וגם אישה כביכול ומתחזה ללילה. לא מפתיע שאחד הספרים שכתבה אלנה גרקו עוסק במהות הנזילה של גברים ונשים מול התפיסה המהותנית של היות אישה והיות גבר.

רדיקליות אופנתית

זהותה של אלנה אף היא עומדת למבחן. מעברה מהשכונה למרומי ההצלחה התרבותית מתואר בכרכי הטטרלוגיה. אלנה אינה מתארת את עצמה כדמות היברידית החיה בשני עולמות. היא בחרה צד באופן מוחלט. וגם לילה בדרכה. לאחר עזיבת בעלה לקחה אלנה את בנותיה וחיה בנפולי שנים אחדות, חלקן עם נינו אהובה. אבל אפילו בגיחותיה לעולם של מטה, כפי שמתוארת נפולי, היא כבר אינה שייכת להוויית השכונה, אלא נוטלת ממנה חומרים אפלים לשם כתיבת ספריה. לכולם ברור שאלנה אינה שייכת לנפולי, וסופה לחזור למקום חיותה הטבעי. אך במצבים שונים נחשף הבסיס הרעוע של אישיותה.

בשונה ממשפחת בעלה הנטועה במסורת של השכלה ולמדנות, אלנה השיגה את מעמדה באמצעות סוכני תרבות שונים שסייעו לה להגיע למעמדה כסופרת נחשבת וכאינטלקטואלית בעלת אמירה. מהלך פריצתה מהשכונה היה כרוך בהפנמת קודים חדשים בתחומי התנהגות, הופעה, שפה, ובוויתור על התנהגויות האופייניות לשכונה ובעיקר ההתרחקות מהדיאלקט הנמוך והגס והעדפת האיטלקית הרשמית. בעיצומו של המשבר המשפחתי מטיחה בפניה חמותה אדלה את עובדת היותה אינטלקטואלית ללא מסורת, בדומה לנינו. לשניהם אין רקע תרבותי. הם "נובורישים" בתחום התרבות. משכילים חדשים.

בפגישה עם פייטרו בעלה, שנים לאחר המשבר, הוא מקנטר אותה בחביבות על נטייתה התמידית להתמקם באמצע: "דיבר באירוניה על חצי המרקסיזם שלי, על חצי הפרוידיאניזם, על חצי הפוקונאיזם, על חצי החתרנות שלי" (עמ' 599). מחנכיה של אלנה שהטביעו בה חותם היו בעלי השקפה שמאלנית רדיקלית, בתקופה שהאופנה הרוחנית הכתיבה רדיקליות, וכך הפכה אלנה לרדיקלית כביכול, נוטה לקומוניזם, על מנת להשתלב בעולם התרבות. בהופעותיה השונות הנדרשות ממנה כסופרת מדברת אלנה על מהפכנות ופמיניזם, אך מרגישה שהיא רק משחקת ומציגה פרסונה שאינה שייכת אליה באמת.

הספר מלא חיים, רגש ואמיתיות. אחד הנושאים המעניינים ולא מזווית אידיאולוגית הוא עולם הנשים על קשייו הרבים, ועל הקשיים של אלנה כיוצרת שהיא גם אם שאיבדה את חסות משפחתה. אלנה אינה מצליחה לכתוב את הספר שעליו כבר קיבלה מקדמה מהוצאת הספרים. נינו משיג לה עוזרת, והיא מארגנת לעצמה יום של כתיבה ונוסעת לספרייה. בדרכה לשם נזכרת אלנה ששכחה לקנות חיתולים לתינוקת, ואין לה בררה אלא לוותר על תוכניתה ולחזור הביתה, ועל כך נאמר המשפט המרהיב הבא: "לעיתים קרובות מאוד שיומיום התפרץ כמו סטירה"… (עמ' 234).

ספרים כמו פעם

נראה שהמיזוג של קלאסיות ומודרניות והחיות הרבה שבכתיבה הם סוד הקסם של הסופרת. כתיבתה ממלאת איזה חלל שנבעה בסיפורת ימינו, ויש געגועים לספר שיש בו סיפור מרתק, וגיבורים שאינם ממוצעים ויש בהם איכות אנושית מיוחדת. ספרים כמו פעם. כאלה שקראנו בנפש שוקקת. הסופרת מלווה את גיבורותיה עד שלהי חייהן, וכך נוצרת תמונת חיים שלמה שיש בה פיתוח עשיר של נושאים נפשיים וחברתיים.

שם הרומן הוא מעין כותרת דינמית שקשורה לפרט עלילתי של אובדן ילדה, אך מכוונת גם למישורים אחרים, של אובדן ילדות, וגם אובדן בובות במרתף אפל ואובדנים רבים אחרים שכל הטטרלוגיה מלאה בהם.

בולטת תנופת הכתיבה בכרך זה ובסדרה בכלל וגם היא קשורה לאיזון המוצלח בין סיפוריות להמחשה. וכך הספר מצליח גם לרתק כסיפור וגם לתת ביטוי לאינטרוספקציה, להגות ולהעמקה שמעבר להתרחשויות, ולגרום לקורא להתפעם.