מכירים את זה שאתם מרגישים שאתם רואים משהו, אבל בעצם לא רואים אותו? ככה הרגשנו עם "בארכה". אלף פעמים, אולי יותר, עברנו שם עם הרכב, בדרך להורים שלי ובחזרה, בדרך להורים של אלון ובחזרה, ובכלל – בכל נסיעה מירושלים דרומה וחזרה.
מעולם לא שמנו לב לשלט הגדול הגבוה המסמן לעוברים ושבים שממש פה יש מסעדת בשרים, שאפשר להתעלם ממנה כל החיים – אבל אם יום אחד תעברו פה רעבים, דעו שהיא שווה ביקור.
לא משנה כמה נאכל בשבת, תמיד־תמיד במוצ"ש ניסע הביתה רעבים. וכשהמסלול שלנו הוא כביש 6, דרך קסטינה ומסמיה – אנחנו בבעיה (פעם אחת, כשהייתי בהיריון עם בארי ירדנו כה נמוך שלקחנו מקדונלד'ס). אין יותר מדי תגליות על הדרך הזו, שלא לומר אין בכלל, עד שמצאנו את "בארכה". זו לא איזו מסעדת עילית, וגם הכול שם די "רגיל" ו"בסדר", אבל לפעמים "בסדר" זה כל מה שאתה צריך.
לא יודעת איך זה קרה שפתאום שמנו לב אליה, זה פשוט קרה. מצאנו את עצמנו בחדר ענקי, מלא שולחנות, מלא אנשים שכנראה נפער להם החור של מוצ"ש בבטן, כמונו.
12 סוגי סלטים, רובם מבושלים, צבעוניים ויפים. "סוגי סלטים" (במלעיל) הוא ביטוי שככל הנראה הגיע אלינו מעולם החתונות בעפולה או נתיבות, ועם כל הצחוק, אין דרך מענגת יותר לפתוח ארוחה – בשולחן מלא סלטים ולאפות חמות. כאילו איזו מאמא עונדת צמידים עומדת במטבח ובוחשת בסירים ברגעים אלה. החציל הוא חציל, כמו שחציל צריך להיות – אחד מטוגן היטב מתובל בשום ופפריקה, אחד קלוי ואחד מצופה שומשום וצ'ילי מתוק, והמרמומה חמימה ופיקנטית. אלו סלטים לא מתוחכמים בכלל, רק טעימים. יש גם כרוב במיונז וסלק, וגזר חרפרף, טאבולה ועוד איזה שישה־שבעה כאלה שלא בטוח הבנתי מהם.
אז 12 סוגים, ומי גברת נעדרת? הטחינה. זה קטע מוכר וידוע במקומות כאלה – את הטחינה מוציאים מהמגש וגורמים לך להזמין אותה בנפרד. הרי מי יכול לאכול בשר בלי טחינה? ולמרות שלא ציפינו אחרת, זה עדיין מעצבן. כי בינינו, כשחושבים על מגש הסלטים האולטימטיבי, נוכל להתווכח על הכול, אבל תמיד נסכים על הטחינה.
אני הזמנתי קבב על חציל, אלון הזמין אנטרקוט וכבד, ובארי רצה כבש ופרגית. כולנו אכלנו קודם כול את הקבב ורק אחר כך את כל השאר. הוא ללא ספק היה הכוכב, כי הוא היה הרבה יותר מכל מה שהיה על השולחן. עם טחינה ועגבניות מגורדות וגרגירי חומוס ועם הלאפות החמות שזרמו אלינו לאורך כל הארוחה – זו הייתה מנה מופלאה. מה שאי אפשר להגיד על כל שאר הבשרים. כלומר, השיפוד של הפרגית היה רך וטעים כמו בבית, מתובל עדין, הכבד גם הוא היה עשוי טוב: מלח גס, פלפל גרוס, עסיסי ולא יבש. אבל האנטרקוט וגם הכבש היו קצת מסטיקיים וקשים. כל כך דומים באנמיות שלהם שלא ידענו להבדיל ביניהם ולדעתי בכלל לא עלה כבש על שולחננו (אבל לא יכולנו להחזיר כי בארי כבר בלע הכול).
הצ'יפס ענה על הציפיות והיה מקלות תפוחי אדמה שזרקו היישר מהשקית של תפוגן לתוך השמן. הוא סיפק את כולנו וענה על הצורך במשהו מטוגן, אבל יש מצב שאם אותה מאמא שעמדה ובחשה בסיר של המרמומה הייתה באותה הזדמנות גם קולפת תפוחי אדמה טריים ומטגנת צ'יפס של ממש, אז היו מתווספות פה כמה נקודות.
קינוח לא הזמנו כי כבר היה מאוחר, אבל שנייה לפני שקמנו, ידענו שבטח נמצא את עצמנו פה שוב. גם בגלל הקבב, אבל גם בגלל השירות היעיל והמדויק שקיבלנו מהמלצרית עם החיוך והקצב הנכון.
תרבות ה״סלטים״ נולדה במדינות חמות סביב הים התיכון. ביוון, בתוניסיה ואפילו באיטליה פותחים כל ארוחה עם צלוחיות קטנות מלאות סלטים חיים ומבושלים מכל חומרי הגלם שאפשר למצוא באזור. ביוון קוראים לזה מאזה, בתוניסיה קמיה, ובאיטליה אנטיפסטי. במקומות אלה הארוחות הן עניין תרבותי, הכנת האוכל לוקחת זמן ויש ערך לישיבה הממושכת סביב השולחן.
