בפעם האחרונה שהופיעה מעל דפי המוסף הזה ביקורת על "קוברה קאי", היינו בעננים: הסדרה של נטפליקס (ובעבר של יוטיוב) מגוללת את סיפורן של הדמויות מסדרת סרטי שנות השמונים הקלאסיים "קראטה קיד" בימינו אנו, והייתה הצלחה מסחררת. נוסטלגית ובאותו זמן מקורית, היא הצליחה להגיע בדיוק לטון הנכון בין דרמה לקומדיה, בין אקשן לדיאלוג, בין מחוות קיטשיות לסצנות שהכילו רגש אמיתי. הכול עם קריצה קטנה וראויה לצופים ישנים וחדשים כאחד.
אך לאחר צפייה בעונה הרביעית אשר כמיטב המסורת שוחררה לאחרונה במכה אחת בנטפליקס, אפשר לקבוע בוודאות: הימים האלו עברו. האיזון בין דרמה לקומדיה נזרק מהחלון. הדיאלוג קיים בעיקר כדי לשרת את האקשן (וכשהוא מנסה לעמוד בזכות עצמו, הוא גרוע יותר). הרגש הוחלף במלודרמה, והמקוריות חטפה בעיטה מעופפת לפנים מנוסטלגיה שרירית וחסרת מעצורים.
העונה הרביעית של קוברה קאי ממשיכה ללוות את שתי הדמויות שאיתן החלה: דניאל לרוסו, ילד הקראטה בכבודו ובעצמו, שחי את חיי המשפחה המושלמים בעושר ואושר אך לא יכול להתנתק מעברו כאלוף באמנות לחימה, וג'וני לורנס – היריב מהסרט הראשון שחי במציאות הפוכה משל לרוסו אך מחובר אליו בשל העובדה שגם הוא לא מסוגל להתנתק מהעבר. במהלך שלוש העונות הראשונות הכרנו שלל דמויות משניות, והחשובות שבהן הן הילדים של השניים וחבריהם לבית הספר שממלאים את תפקידי ילדי הקראטה דהיום, וג'ון קריס, הסנסיי המנוול לשעבר של ג'וני שהפך לרע הגדול של הסיפור.
ללרוסו ולורנס יש יחסי אהבה־שנאה מתמשכים שהגיעו לשיא חדש בסיום העונה הקודמת, וכופים עליהם לעבוד יחד – ואז הם נפרדים, ואז הם עובדים ביחד שוב, ואז הם נפרדים, וכן הלאה. אם צפיתם בעונות הקודמות וזה נשמע לכם מוכר, זה כי יש כאן שחזור של עלילות קודמות. בכלל, "שחזור" הוא שם הסיפור בעונה הזו. שכן, אחרי ששתי העונות הראשונות ניתלו בעיקר בנוסטלגיה לסרט הראשון ובהתפתחויות הגיוניות שנבעו ממנו, והשלישית שאבה רעיונות מהסרטים הבאים, העונה הזו פשוט משחזרת את העונות הקודמות – וגם, כמובן, שואבת עוד דמות ישנה שהצופים לא פגשו כבר 35 שנה כדי לייצר עוד קצת דרמה.
אבל בעוד בעונות הקודמות יכולנו לסלוח לנוסטלגיה – בכל זאת, כולנו אהבנו את קראטה קיד ומי יכול לעמוד בפיתוי לצפות בדמויות הישנות בתפקידים חדשים – החדשה מצפה שנמשיך לזרום עם אותה ערגה ישנה, וגם עם רגשי נוסטלגיה לעונות הראשונות. לצערם של היוצרים, "זוכרים את הסצנה המגניבה הזו מ־2018?" זה משפט קצת שונה מ"זוכרים את הסצנה הקלאסית הזו מ־1984?"
וברגע שהעלילה מתדרדרת, כך החסרונות שקיבלנו בלי מצמוץ בעבר הופכים פתאום לבולטים עד כאב. פתאום זה נראה יותר מדי מוזר שקראטה הוא לא רק הספורט הפופולרי ביותר בקליפורניה, אלא הפך לדרך לגיטימית ליישוב סכסוכים. כועסת על חברה שלך? שלפי אגרופים. במחלוקת חריפה עם שותף לדוג'ו? נסה לדרוש דו־קרב פומבי מול התלמידים שלכם. סובל מבריונות בבית הספר? לך תלמד כמה ימים, ופתאום תוכל לפרק ארבעה בריונים ביחד בחדר חשוך כמו בדמיונו של כותב באטמן.
קשה לחשוב על רגע אחד בכל עשרת הפרקים החדשים שהוא אפילו קצת מקורי. כן, הרבה פעמים הם מהנים. בהחלט, יש כמה רגעים מצחיקים, כמה סצנות אקשן עשויות היטב ויש אפילו מעט דרמה מרגשת. אבל בסופו של דבר, העונה הרביעית היא העץ הנדיב על סטרואידים: לא רק שהיא השתמשה בכל עלה וענף של הסרטים המקוריים, אלא שהיא ממשיכה למחזר את התוצר הסופי שוב ושוב בלופ אינסופי של מכות ונוסטלגיה. קוברה קאי עדיין בועט, אבל הוא כבר לא ממש חי.
קוברה קאי – עונה 4, נטפליקס