היוצרים של הקולנוע החרדי הנשכח, נזכרים בלהיטים הגדולים

הימים ימי תחילת המילניום, ותעשיית הסרטים החרדית פורחת. סרטים כמו "נקמה יהודית" ו"התערבות", שגיבוריהם הם גברים חרדים, הופכים ללהיט בעיקר בקרב בני נוער מהמגזר שמצטטים קטעים מהם בהתלהבות, ולשיחת היום בתלמודי התורה והסמינרים. אלא שההצלחה לא מחזיקה את התעשייה בחיים – זמן קצר אחרי שהם מופצים על גבי דיסקים הסרטים מועתקים ומשוכפלים בכמויות אדירות, מה שהופך את העסק לבלתי כלכלי, עובדה שמובילה לדעיכתו.

מי שנחשב כחלוץ הקולנוע החרדי הוא יהודה גרובייס (47). החל בשנת 1998 ליצור סרטים עם אחיו אברהם, וב־2002 הפיק לבדו את סרטו המצליח ביותר "נקמה יהודית". במרכזו של סרט האקשן החדשני יחסית לז'אנר עומד סוכן מוסד, שיוצא לאוקראינה בעקבותיו של מדען אטום שמנהל שיחות ידידותיות מדי עם איראן.

"זאת הייתה נקודה בחיי שבה שחררתי קצת כנפיים בנוגע למה שאני רוצה ואוהב לעשות", משחזר גרובייס, בריאיון שאנחנו עורכים לציון עשרים שנה לצאתו של הסרט ההוא. "נפרדתי אז מאחי מבחינה יצירתית והלכתי לכיוונים שמשכו אותי יותר ברמה האישית. אני חושב שגם הציבור עבר את התהליך הזה יחד איתי. 'נקמה יהודית' היה סרט האקשן הראשון בקולנוע החרדי, סרט שהגיבור שלו יואב הוא סוכן מוסד, בגילומו של אביתר לזר הטוטאלי. ההצלחה של הסרט הביאה איתה את התובנה שהציבור החרדי כן מעריץ את הדמויות האלה וסוגד להן, סוכני המוסד הם כן גיבורים בעיניו. כאדם שחי בתוך הקהילה זיהיתי את זה ולכן הלכתי עם זה".

זה לא היה הסרט הראשון שצילמת באוקראינה, אבל ב"נקמה יהודית" אווירת החו"ל מורגשת במיוחד. מה אתה זוכר מחוויית הצילומים?
"גם היום, חשוב לי לציין שהצילומים בחו"ל התאפשרו מתוך היכרות וחברות עם איצ'קה רסקין, מנהל האזור של צעירי חב"ד. בכלל, קיבלתי המון פניות משליחי חב"ד שרצו לעזור, אני מעריך שהם התחברו לרעיונות שבסרטים האלה. רסקין חיבר אותי עם בחור צעיר בשם גבריאל גורדונוב, ובעזרתו צילמנו שני סרטים מוקדמים יותר – 'מאחורי מסך הברזל' ו'יהדות הדממה'. צילמנו אותם בתקופה שעוד הייתה אווירה של קומוניזם. יצאנו משם בלי להיעצר, אבל זה היה על הקשקש.

יהודה גרובייס: "אין ספק שהייתי מונע מאוד מאוד מביקורת. לסרטים שלי היה בפנים דף של משוב, שמרתי הכול והתייחסתי לכל דבר. הייתי קשוב לרחשי לב הציבור, ומסרט לסרט הייתי מגרד גבולות ובודק אותם"

"בזכות המסע הזה הכרנו חברות הפקה מקומיות, והנסיעות הבאות כבר היו הפקות רציניות ומורכבות יותר עם 30־40 ניצבים, קייטרינג, צוות שלם. אתה מקבל צוות צילום ב־100 דולר ליום. בארץ לא היה לי כסף למאפר אחד, ושם מאפר אחד עולה שמונה דולר ליום, אז הבאתי שניים. אגב, את שלוש הניידות שבנקמה יהודית השגנו בכלל בשוחד. שכירת ניידת בצורה 'לבנה' עלתה 150 דולר וצריך אישורים ועניינים אז סגרנו את זה בשחור ב־100 דולר מול מפקד המשטרה. אתה גם מגיע ככה מהר יותר לאתר הצילום".

כנער אהבתי את הסרט מאוד, אבל ההורים לפעמים דאגו מסצנות האקשן והאקדחים.
"בוא נגיד שהרומן שלי עם ההכשר הסתיים בעקבות הדבר הזה. לא בא לי למרוח את זה בעיתון, אבל זה חתיכת סיפור. זה הסתיים בפיצוץ גדול. בסרטים הקודמים נתנו לי חותמת כשרות וגם בסרט הזה לא חרגנו – אין שם מכות, יריות, מילה גסה. הם לא היו יכולים להסביר לי. אמרתי 'תגידו לי ואני אתקן'. זה הידרדר למקומות של איומים, דברים מאוד לא נעימים. לחלק גדול מהציבור לקח זמן עד שעיכלו את הכיוון הזה, אבל זה שינה בצורה דרמטית את התפיסה של הקולנוע החרדי. לא מעט סרטים חרדיים שהגיעו בהמשך כבר הלכו לכיוון הזה".

עד כמה יצירת סרט חרדי הייתה משהו שניתן "להתמקח" עליו עם ההלכה? דמות אישה לא, איש בלי כיפה כן?
"בשלב מסוים השתמשתי בברומטר האישי שלי, לא שאלתי יותר. הדבר היחיד ששאלתי היה עד איזו תקופה אני יכול לעשות את הסרטים שלי אחורה ושאלתי את זה בדיעבד. רציתי לעשות סרט על חורבן בית המקדש השני, כי הייתה שם דרמה גדולה". בימים אלה גרובייס שוהה בפולין בהכנות לקראת צילומי סרט חדש, ראשון מזה שנים, שיעסוק בתולדות החסידות, ובמקביל ממשיך לגייס כסף באתר שלו עבור הפרויקט.

אילו תגובות קיבלת מהקהל לאורך שנות הפעילות שלך?
"בוא נגיד ככה: אין ספק שהייתי מונע מאוד מאוד מביקורת. לסרטים שלי היה בפנים דף של משוב, שמרתי הכול והתייחסתי לכל דבר. הייתי קשוב לרחשי ליבו של הציבור, ומסרט לסרט הייתי מגרד גבולות ובודק אותם. מצד אחד היו הרבה מכתבים קורעי לב על איך אני עושה את זה ושאני אישרף בגיהינום. היו גם קללות, פשקעווילים ואיומים טלפוניים. בדרך כלל אני מודה שבזתי להם, חוץ מטלפון אחד שממש גרם לי לדפיקות לב. זאת הייתה שיחת איומים ממש על גבול האיום הפיזי, היו לי אז כבר שלושה ילדים. מצד שני, עד היום אני לא יכול להסתובב בשום ריכוז חרדי בעולם בלי שיצטלמו וידברו איתי, כך שנחמד לקבל אהבה והוכחה שעדיין זוכרים את הסרטים האלה לטובה".

ו"נקמה יהודית" ויתר הסרטים שלך עדיין מרוויחים?

"כן. יש מקומות שאני עדיין מרוויח מהם על בסיס חודשי, בין אם דרך האתר שלי, ובין אם משיווק דרך האתר של 'גרינטק מדיה' או ה־VOD של 'הידברות'".

שיעור בנדנוד

אחד הכוכבים של תעשיית הקולנוע החרדית היה דווקא השחקן החילוני בוגר "בית צבי" אושרי סהר (48), שהשתתף במספר סרטים כמו "הסוכן הפלסטיני" והלהיט "התערבות" משנת 2001. במרכז "התערבות" עומד ברק לוין, תיכוניסט שמתערב עם חבריו כי הוא יכול להתחזות לבחור ישיבה חרדי, ולהיכנס לישיבה בלי להיתפס. הוא מצליח במשימה וכתוצאה מההיכרות עם העולם החרדי הוא מחליט לחזור בתשובה. הסרט זכה להצלחה ולסרט המשך בשם "חיילים ללא מדים", שבו ברק נאלץ להתגייס לצבא ולהתמודד עם הפער בין השירות לאורח חייו הדתי החדש.

אני שואל את סהר איך מגיע בחור כמוהו לשחק בסרט למגזר החרדי. "די במקרה. הייתי אז בשנה האחרונה ללימודים, עשיתי סרט סטודנטים בבית הספר 'מעלה' ושיחקתי שם בחור דתי. בחור בשם אבי גרינברג מבני־ברק ראה את זה והתקשר אליי. הוא אמר שהוא עושה סרט ושיש לו תפקיד בשבילי".

ואיך הייתה החוויה?
"צילמנו במשך כמה ימים ולילות בירושלים ואני זוכר מהצילומים רק דברים טובים. עבדתי עם אנשים מקסימים עם לב פתוח, אומנם לא בהכרח עם הכי הרבה ידע או ניסיון, אבל החוויה בכל זאת הייתה נפלאה והיו שם רגעים מצוינים. למשל כשברק שואל על כלי האוכל בישיבה 'למה הכול פה כתום?' זאת הברקה. או בסרט ההמשך 'חיילים ללא מדים' כשהוא סוגר שבת ועולה לשמירה חצי שעה קודם, כדי לשיר שירי שבת עם החבר החילוני שלו. אלה רגעים אמיתיים ויפים בעיניי".

בסרט יש כל מיני דקויות של בחור ישיבה חרדי: איך מניחים כיפה, כיצד פוסעים אחורה וקדימה בתפילת שמונה־עשרה ועוד. איך הסתדרת איתן?
"האמת שהכול היה חדש לי ולכן זה גם יצא מצחיק. אמרו לי תעשה ככה, תעשה ככה – אני עושה ואני קולט שהצוות צוחק ואני לא מבין למה, זה פשוט יצא מצחיק בלי להתכוון. אלה לא דברים של דתיים לייט, אלא דברים שרק בחורי ישיבה יודעים איך לעשות".

אבל לא רק בן דמותו בסרט קיבל שיעור משמעותי על החיים כחרדי, גם סהר עצמו. "כחילוני הגעתי עם תפיסה מסוימת לגבי אנשים חרדים וגיליתי שהם לא כל כך שונים ממני. חרדים נראו לי קודם אנשים כבדים, והופתעתי לגלות שהם מצחיקים וקלילים. אני זוכר שאפילו עשיתי שבת אחת אצל אבי בבני־ברק. חוויה מדהימה".

כמעט מתבקש לשאול אם כמישהו שנכנס לעולם הזה כשחקן חילוני, נשבית בקסמיו.

"אומנם כמו שציינתי יש הרבה דברים שהיו זרים לי כמי שבא מהעולם החילוני, אבל העולם הדתי לא כזה רחוק מאיתנו. אנחנו בסך הכול יהודים, המשפחה שלי מסורתית. בכיתות הנמוכות למדתי בבית ספר דתי, הסתובבתי עם ציצית. אני מודה שלא נכנסתי לדמות יותר מדי, בעיקר הייתי בחור צעיר שהתרגש מזה שיש לו עבודה".

כמי שמגיע מהעולם החילוני, היו דברים שגרמו לך להרים גבה? למשל, הפתיע אותך שהסרט לא כולל נשים?
"זה היה לי קצת מוזר. אני זוכר סצנה אחת שצילמנו בבני־ברק בחוץ וחזרנו עליה המון פעמים כי בכל פעם נכנסה אישה לפריים. לא הבנתי מה הסיפור. יאללה. אבל זה היה חלק מהחוויה, לצאת מעצמי וממה שאני מכיר. בסופו של דבר אנחנו מדינה קטנה ואנחנו מכירים, אין כזאת דיכוטומיה. יש לי במשפחה אנשים חרדים – זה לא שהלכתי לשחק נזיר בודהיסטי בהודו".

קיבלת תגובות מעניינות מהמגזר הדתי או החרדי בעקבות מהתפקיד?
"כל הזמן. אני זוכר שכשצילמנו את 'חיילים ללא מדים' זה היה כבר אחרי 'התערבות' והיה ברור שזאת הצלחה מטורפת. אני לא יודע לדבר במספרים, אבל הרגשתי באזז מטורף. הייתי הולך ברחוב וילדים התקהלו סביבי בכמויות ואני בכלל לא כזה מוכר! צילמתי סרט שיצא בדיסק ופתאום אנשים מתקהלים סביבי. מה שהכי מוזר הוא שעד היום אנשים עוצרים אותי בחו"ל. זה כמו שישנם הסרטים הישראליים הישנים שהם נכס צאן ברזל, אז ככה אני חווה את הסרט הזה מבחינת הציבור החרדי. עד היום יצאו המון סרטים בעולם החרדי, אבל הסרט הזה הוא אחד מאלה שאנשים שומרים לו חסד נעורים. לפני כמה שנים הייתה גם איזו פגישה עם אבי והיה איזה דיבור לעשות אולי סרט המשך, עוד רק ברמת מחשבה כללית".

אושרי סהר: "אני זוכר סצנה אחת שצילמנו בבני־ברק בחוץ וחזרנו עליה המון פעמים כי בכל פעם נכנסה אישה לפריים. לא הבנתי מה הסיפור, יאללה. אבל זה היה חלק מהחוויה, לצאת מעצמי וממה שאני מכיר"

מעשה בדג מלוח

שם בולט נוסף בתעשיית הסרטים החרדית היה שוקי בן־פורת, היום בן 71. בן־פורת עבד כמפיק ותסריטאי, ובגיל 40 חזר בתשובה ויצר יחד עם הרב מוטי גל ז"ל את הסרט "לילה בגומחה" ואת סדרת סרטי "חבורת הגאולה". הסדרה,  שעלתה בתחילת שנות האלפיים, וכללה חמישה חלקים, עסקה בחבורת נערים שנקלעת להרפתקאות משונות, כמו הצלת המדינה מפיגוע או סיוע לנער שברח מביתו.

איך נולד הרעיון לסדרה?
"כשחזרתי בתשובה רציתי להמשיך ליצור סרטים. הרי גם הילדים החרדים רוצים סיפור מעניין ומותח שייגע בלבבות. התחלנו עם 'לילה בגומחה' שזכה להמון הצלחה. הבנו את הכוח שיש לסרטים במגזר החרדי והחלטנו ליצור סרט על חבורת ילדים שרוצים לעשות טוב בעולם. כך נולד הסיפור הראשון, 'דג מלוח'. במרכז הסיפור שמנו ילד שמגיע לכיתה עם ריח לא נעים, ילדים מתרחקים ממנו ויורדים עליו, אבל אף אחד לא יודע שהוא בעצם מנסה להציל את אביו החולה ובלילות עובד בנמל בניקוי דגים. בהמשך מגלים שהוא עובד אצל ערבים שמתכננים בסתר פיגוע חבלה. חבורת הגאולה מתגייסת לעזור לו, ויחד איתו הם מצילים את המצב".

הסרט זכור לי מותח ומלא אקשן ומוצלח מבחינת רמת ההפקה, ביחס למקובל באותה תקופה.
"נכון. באמת רצינו לעשות סרט אקשן שיעמוד בסטנדרטים הכי גבוהים שאפשר. רוב הסרטים שהיו באותה תקופה היו בדרך כלל סרטי לימוד כאלה שמאכילים במסר בכפית ועושים 'נו־נו־נו'. כמובן גם דאגנו להעביר את הסרט סינון, דיברנו עם כמה רבנים כדי לקבל אישור. למשל, ב'לילה בגומחה' האבא לא נמצא בבית והיינו צריכים שהאמא תעביר לילד שיחה ממנו, אז היא מדברת איתו דרך הדלת כדי שלא יראו אותה ואומרת לו להרים את השפופרת מהחדר שלו.

"לגבי העבודה על הסרט – היו לנו איתו ניסים ונפלאות. לדוגמה, לקראת הסוף יש את סצנת השיא בנמל הדיג, לרגע נראה שהכול אבוד, אבל אז המחבלים נתפסים על ידי המשטרה. פתאום תוך כדי שאנחנו מצטלמים אנחנו רואים סירות משטרה מתחילות להגיע מהים ומהיבשה ואנשי יס"מ שהתחילו להגיע עם אופניים. כולם עצרו את הצילומים ואני צועק בתור מפיק: 'להמשיך לצלם, להמשיך לצלם!' הילדים ניגשו ליס"מניקים והצטלמו איתם, כאילו הכול היה עבורנו. מה התברר? רוני מילוא שהיה אז שר המשטרה, הגיע מקפריסין לארץ וזה היה בדיוק בזמן שצילמנו".

הסרט השני בסדרה, "שדה מוקשים", עסק בין היתר ביחסי הורים וילדים, ודמות משמעותית בו הייתה של הנער אפרים, שאותו שיחק בנך, אלי.
"זה היה קטע מוזר מאוד. אלי לא היה מהילדים שעושים הצגות בבית לכולם. פשוט מטעמי חיסכון היינו מצלמים עם מי שזמין לנו, אז ב'דג מלוח' צילמנו את הכיתה שלו בביל"ו רעננה. כמובן עשיתי לו פרוטקציה ונתתי לו גם כמה שורות, ופתאום הוא דפק שם סצנה. אני והרב מוטי גל ז"ל ממש התייבשנו מרוב הלם".

בן־פורת לא הסתפק במסרים החיוביים שעברו מהמסך: "בסוף 'שדה מוקשים' קראנו לצופים להקים חבורות גאולה משלהם ולכתוב לנו ולהתקשר אלינו כדי שנעזור ובאמת קיבלנו המוני תגובות. היינו נותנים להם משימות כדי שיעזרו לאנשים. איזה רב אחד בישיבה בחברון כתב לנו שהם עושים דיונים עם התלמידים בעזרת הסרטים".

יצא לי לקרוא בזמנו דיון בפורום חרדי על הסרט, ולצד המחמאות אנשים דיברו גם על בעיה במסרים, למשל כשילדים צועקים על ההורים שלהם, דבר שפחות מקובל בחברה החרדית.
"בסיפור, הנער אפרים עושה מאמץ להתחזק אחרי תקופה לא פשוטה שהוא עובר בלימודים, אבל דווקא אז נגנבים הרימונים מספר התורה של הישיבה והחשד נופל עליו. סוגרים עליו, מאיימים עליו במשטרה והילד לא עומד בלחץ, לכן חשבנו שההתפרצות שלו שם היא דווקא נכונה. כשאבא בא אליך אחרי שעשית משהו טוב ומאשים 'אתה נוכל ואתה רמאי', זה יכול להוציא אותך מהדעת. רצינו להעמיד את המערכת באור אחר, והם באמת באים להתנצל אחר כך כי הם טעו. זה לדעתי מה שהצופים כן אהבו, לא לבוא מנקודת התנשאות על הילדים. גם המערכת מורכבת מבני אדם והם יכולים לטעות. אם אבא עושה משהו לא טוב נגד הילד שלו, אני חושב שהוא צריך לדעת לבוא ולהתנצל".

אז למה למעשה הסדרה הסתיימה?
"בגלל ענייני תקציב. הפסדנו המון כסף. היה פה גם גזל נוראי של הצריבות וההעתקות וראינו שזה לא עסק. אנחנו משקיעים ימים ולילות ולא רק שלא מרוויחים, גם מפסידים? בסרט 'הנבל הכחול' כתבנו שאסור לגזול, עשינו שקופיות, מה לא עשינו – לא עזר. אז אמרתי, מה אני טוחן מים? לא צריך. יש חמישה אתרים באינטרנט, אתרים לציבור הדתי והחרדי, שמוכרים את הסרטים שלנו. אתה משלם להם ונותנים לך להוריד את הסרט דרך המחשב. עשינו בדיקה והיו 280 אלף הורדות במחיר של 15 שקלים. תחשוב כמה כסף זה. חשבתי לתבוע בהתחלה ובסוף אמרתי שיהיו בריאים, העיקר שהסרטים האלה יופצו. ועד היום אתה רואה שהסרטים האלה רצים".