ברביעי בפברואר תיפתח בבייג'ינג שבסין אולימפיאדת החורף ה־24, וצפויים להשתתף בה אלפי ספורטאים מ־90 מדינות. בניגוד למשחקי טוקיו בקיץ האחרון, שהפכו עבור המשלחת הישראלית להצלחה הגדולה בכל הזמנים, במשחקי החורף צפויה לצאת לסין משלחת צנועה במיוחד שכוללת נכון לרדת הגיליון לדפוס שישה ספורטאים בלבד. שניים מהם, יבגני קרסנופולסקי, ישראלי ממוצא אוקראיני בן 33, עבורו זו האולימפיאדה השלישית בקריירה, והיילי קופס, ישראלית־אמריקנית דתייה בת 19, בהופעת בכורה, ייצגו את ישראל בתחרות ההחלקה האמנותית על הקרח לזוגות. "למרות שזו הפעם השלישית, התחושה וההתרגשות הן בדיוק כמו לפני הפעם הראשונה, כלום לא השתנה מבחינתי", אומר קרסנופולסקי. "גם הפעם עבדתי במשך ארבע שנים ארוכות וקשות כדי לגרום לזה לקרות. לחזור לאולימפיאדה היה מבחינתי החלום היחיד, ועכשיו המטרה היא לעשות שם את הכי טוב שאפשר".
סיפור ההגעה של השניים למשחקים האולימפיים הוא יוצא דופן, מאחר שהם החלו לעבוד יחד רק לפני כשבעה חודשים, בחודש יוני 2021. "אחרי אליפות העולם בחודש מרץ, אז הבנו שהציוות הקודם של יבגני לא עובד וכנראה לא יביא אותנו שוב לאולימפיאדה, עלתה הצעה שאדבר עם היילי, שעד אז ייצגה את ישראל בהצלחה אבל רק בגילים הצעירים", מסביר יו"ר איגוד ההחלקה האמנותית בוריס חייט את הרקע לחיבור בין השניים. "ידעתי שהיילי לקחה שנה הפסקה מהספורט ונסעה למדרשה בירושלים, אבל החלטתי בכל זאת להתקשר לאבא שלה. בשיחה גיליתי שהיא חזרה באותו הבוקר מישראל והרגשתי שהכוכבים מסתדרים בשבילנו. זמן קצר לאחר מכן קבענו פגישה עם כל הגורמים המעורבים, ובסיומה היילי וההורים ביקשו כמה שעות לחשוב. עשר דקות מאוחר יותר הטלפון צלצל, עניתי וזו הייתה היילי על הקו, ששאלה אותי מתי היא צריכה להיות באימון מחר".
המשימה של השניים לא הייתה פשוטה. היו להם רק שלושה חודשים להתכונן לתחרות ההזדמנות האחרונה להעפלה למשחקים האולימפיים, שהתקיימה בספטמבר בגרמניה. "ההתחלה הייתה קצת מוזרה כי לא החלקתי על הקרח במשך שנה", משחזרת קופס, "אבל ביני ובין יבגני נוצר קליק מהר מאוד, תוך שבוע כבר ביצענו את התרגילים שלנו והתחושה הייתה שזה יכול לעבוד. בזכות העובדה שיש לי ניסיון בעבר בהחלקה זוגית, השרירים שלי זכרו את התנועות, למרות שלקח לגוף להתרגל שוב לעבודה יומיומית אינטנסיבית. לשמחתי יבגני והמערכת כולה סביבנו עבדו איתי בצורה הנכונה, ואם ביום מסוים סבלתי מכאבי שרירים, אז עבדנו על משהו אחר וכולי והדברים הסתדרו. העובדה שיבגני מבוגר יותר ועם הרבה יותר ניסיון עזרה מאוד לקצר תהליכים, כי כשעושים משהו בזמן קצר כל כך, זה יתרון גדול לעבוד עם מישהו שעבר את זה כבר פעמיים בקריירה". חייט מצידו מחמיא למחליקה הצעירה. "היילי הייתה הבחירה המושלמת למשימה, כי היא מבינה ולומדת דברים במהירות וזה בדיוק מה שקיווינו לו. בדרך כלל תהליך העבודה בענף הזה מבוסס על עבודת צוות, שבה כל אחד מציע את הרעיונות שלו ובונים משהו יחד, אבל המקרה הזה היה קצת שונה בגלל שלא היה לנו זמן. המוזיקה והאלמנטים כבר היו קיימים, וכל מה שהיה צריך זה ללמוד לבצע אותם ברמה הגבוהה ביותר האפשרית".
היילי קופס: "לא החלקתי על הקרח במשך שנה. אבל ביני ובין יבגני נוצר קליק מהר מאוד, תוך שבוע כבר ביצענו את התרגילים שלנו"
מהרגע הראשון ועד היום, שש פעמים בשבוע, נפגשים קרסנופולסקי וקופס בשבע וחצי כל בוקר על משטח ההחלקה באוניברסיטת מונטקלייר בניו־ג'רזי, שם הם מתאמנים עד שעות אחר הצהריים. המאמנת שלהם היא גלית חייט, בתו של בוריס והישראלית היחידה עד כה שעמדה על פודיום באליפות העולם בהחלקה אמנותית, כשזכתה יחד עם סרגיי סחנובסקי במדליית הכסף ב־2002. בנוסף השתתפה בשלוש אולימפיאדות, והגיעה לשיאה ב־2002, אז סיימה עם סחנובסקי במקום השישי. "אני מאמין שכימיה עם הפרטנר שלך זה דבר שקיים או לא, לא משנה כמה תעבוד, ועם הזמן היילי ואני לומדים להכיר זה את זה טוב יותר", אומר קרסנופולסקי, "לדעתי הניסיון שלי הצליח גם למנוע מאיתנו מריבות או ויכוחים קטנים ולא הכרחיים, ובסופו של יום יש לנו מטרה דומה ועבודה לעשות, וזה מה שחשוב". גם קופס נראית מרוצה מאוד מהתהליך. "אני מאוד אוהבת להתאמן, ויחד עם הלחץ להחליק טוב ולהתאמן כמו שצריך, אנחנו מאוד נהנים ועושים הרבה כיף ביחד", היא משתפת. "אין אצלנו רגע דל, אנחנו כל הזמן צוחקים ומחייכים ואפילו פיתחנו לחיצת יד משלנו. העובדה שיש בינינו קשר טוב הפכה את האימונים להרבה יותר כיפיים".
משחקי הרעב
בסוף ספטמבר, כאמור, הגיע רגע האמת של השניים, בתחרות ההזדמנות האחרונה. "בוריס ויבגני הכינו אותי היטב לתחרות הזו, אמרו לי שזו תהיה מלחמה כמו במשחקי הרעב, וזה בדיוק מה שהיה שם", נזכרת קופס בחיוך. "זה היה שבוע משוגע עם הרבה מאוד לחץ, אבל בזכות הצוות המנוסה שלנו הגעתי מוכנה פיזית ומנטלית וזה היה נהדר". כשהשניים החלו את התחרות ההבנה הייתה שעליהם לסיים באחד מארבעה המקומות הראשונים כדי להעפיל לאולימפיאדה, אבל אז התברר שהמציאות קשוחה יותר. "אחרי התרגיל הראשון, שאותו סיימנו במקום החמישי, הבנו שנהיה חייבים לסיים בשלישייה המובילה כדי לזכות בכרטיס, משימה מורכבת מאוד, בטח כשבאותו הרגע במקום השלישי היה זוג סיני מצוין", משחזר קרסנופולסקי. "בגלל הקורונה היו לנו רק שתי תחרויות הכנה, במקום שש או שבע שיש בדרך כלל, הראשונה לא הייתה טובה והיה לנו מעט מאוד זמן לתקן ולהתכונן. תוסיף לזה את העובדה שהיילי כמעט לא התחרתה במשך שנתיים, וזו הייתה התחרות הראשונה שלה ברמה הזו בתחרויות בוגרים ותבין עד כמה זה היה מורכב. כל מה שנותר לנו היה להחליק הכי טוב שאפשר ולקוות לטוב". מצידם, עשו קרסנופולסקי וקופס את המיטב, עם תרגיל שני מרשים שהעניק להם ציון מכובד. "בסיום התרגיל יבגני ואני החלטנו לחכות מאחורי חדרי ההלבשה, שם יכולנו לראות על מסך את תוצאות הדירוג", נזכרת קופס. "אחרינו החליקו שני הזוגות שהיה עלינו לעבור בדירוג, הבלארוסים נפלו הרבה פעמים במהלך התרגיל והבנו שעברנו אותם, ועכשיו כל מה שנותר היה לחכות לביצוע של הצמד הסיני. אחרי רבע שעה ראינו פתאום על הלוח את דגל ישראל לפני דגל סין, הבנו שעלינו ופשוט איבדנו את זה לחלוטין. כל השמחה יצאה החוצה".
גם חייט מחמיא על ההישג. "להגיע לאולימפיאדה בזמן כל כך קצר זה מדהים. נכון שיש לנו מאמנים טובים ומעטפת איכותית, אבל מי שעושה את הדברים אלו האתלטים על הקרח. זה לא היה פשוט, זה היה מורט עצבים אבל זה נעשה, וכל הכבוד להם.
הסיפור של השניים הופך אפילו למיוחד יותר כשזוכרים שקופס היא דתייה שומרת מצוות. היא גדלה בבית אורתודוקסי מודרני וספורטיבי בניו־ג'רזי. אמה ליסה הייתה מחליקה אמנותית ואביה סטיבן שיחק הוקי קרח. "אמא שלי קנתה לי מחליקיים ברגע שלמדתי ללכת ושמו אותי על הקרח בגיל צעיר מאוד, זה חלק מהחיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מספרת. "בגילים צעירים היו איתי עוד חברים וחברות דתיים, זה לא היה משהו יוצא דופן מבחינת הקהילה, אבל כמה שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לעסוק בזה בצורה מקצועית ותחרותית, נשארתי רק אני. מגיל צעיר מצאתי את הדרך לשלב בין העובדה שאני דתייה לבין החלקה על הקרח, אז זה הפך למשהו רגיל ונורמלי עבורי. היו תחרויות בשבתות שבהן ישנתי במלון קרוב לאולם התחרות והלכתי אליה ברגל, ואם זה היה רחוק מדי, אמא שלי דאגה לדבר עם מארגני התחרות, כדי שאהיה חלק מהקבוצות שעולות על הקרח מאוחר יותר".
בגיל 13 הפכה קופס לאזרחית ישראלית וייצגה את המדינה עם ארטיום צוגלין באליפויות עולם ואירופה לנוער. "כשהתחלתי לייצג את ישראל הלכתי להתייעץ עם רב בנוגע לתחרויות בשבת, והוא אמר לי שזה לא חלק מהמלאכות האסורות בשבת, כך שאני לא עושה משהו פסול, למרות שזה לא בדיוק ברוח של היום", היא מסבירה. "ברור לי שזה לא מקובל, אבל זה נתן לי רוח גבית לעשייה שלי ומבחינתי, העובדה שאני מייצגת את ישראל כיהודייה אורתודוקסית באולימפיאדת החורף נותנת לי את האפשרות לשמש השראה לאחרים, שהם יכולים להתחרות, לחלום ולא לוותר על הקריירה".
בוריס חייט, יו"ר איגוד ההחלקה האמנותית: "היילי הייתה הבחירה המושלמת למשימה, כי היא מבינה ולומדת דברים במהירות וזה בדיוק מה שקיווינו לו"
איך הסביבה שלך מגיבה לעובדה שאת מחליקה יחד עם גבר?
"הסביבה שלי תומכת מאוד בהחלטות שלי ובמה שאני עושה. אני לובשת מכנסיים במהלך התחרות ועדיין לא חושבת שהלבוש שלי הוא מה שמגדיר אותי בתור בנאדם, או בתור דתייה יותר או פחות. אין לי שום בעיה להחליק על קרח יחד עם גבר. אלו החלטות שבחרתי בהן ואני שלמה איתן, יכול להיות שמישהו יחשוב אחרת וזה בסדר וזו זכותו, אבל זו הדרך שלי ואין לי שום בעיה איתה. אני מתחרה באולימפיאדה כיהודייה אורתודוקסית ולכל אחד יש דרך משלו לכבד את הדת. מקל עליי מאוד שהאנשים בנבחרת מבינים את הסיטואציה שלי, לא מקיימים אימונים בשבת ועוזרים לי להיות מי שאני".
גם חייט מסכים שלא מדובר בבעיה מהותית. "כולנו יהודים, אז אין כאן משהו יוצא דופן, אלא רק עניינים טכניים שהם קצת יותר מורכבים אבל פתירים", הוא מסביר. "לתחרות בגרמניה ההורים של היילי הביאו סוכה, הקימו אותה בכניסה למלון וזה היה פשוט נהדר. הבעיה העיקרית היא שאין לנו שליטה על התחרויות ברמה הבינלאומית, אין לנו אפשרות להעביר תחרות משבת לראשון. היה מקרה אחד בעבר של תחרות שנפלה על יום כיפור, ואז ביקשתי מהמארגנים שלא נתחרה, ולשמחתנו הבקשה כובדה".
יבגני קרסנופולסקי: "הלוואי שהספורט שלנו היה מוכר יותר בארץ באופן כללי, זה יותר חשוב מאשר שיכירו אותי אישית כספורטאי. אני מבין שזה לעולם לא יגיע לדרגת פופולריות של כדורסל או כדורגל אבל אני מקווה שהדברים יתפתחו"
מטרה ברורה
המשחקים בסין כאמור יהיו הפעם השלישית של קרסנופולסקי באולימפיאדה. הראשונה הייתה ב־2014, אז סיים יחד עם אנדריאה דוידוביץ' במקום ה־15, והשניים היו לישראלים הראשונים שמגיעים לגמר אולימפי בענף. במשחקי פיונגצ'אנג ב־2018 סיים במקום ה־19, יחד עם פייג' קונורס, ובנוסף ייצג את ישראל עד היום בשלוש אליפויות עולם ושתי אליפויות אירופה. הוא נולד באוקראינה ועלה עם משפחתו לישראל בגיל שלוש. "סבא שלי התחרה ברכיבה על אופניים וחוץ ממנו המשפחה שלי לא עסקה בספורט, אבל כשהייתי קטן אבא שלי רצה שאעסוק בהוקי קרח ואמא שלי בהחלקה על הקרח, אז בגלל שהם לא הצליחו להגיע להסכמה, עשיתי את שני הדברים במשך שנתיים, ובגיל תשע החלטתי שאני רוצה להמשיך להחליק", הוא מספר. "בתור ילד עשיתי את זה כמובן בעיקר בשביל הכיף, לא חשבתי על העתיד שלי, אבל בגיל 14 התחלתי להרגיש שאני רוצה להפוך למקצוען ולעשות הכול בצורה רצינית יותר, וזה מה שעשיתי. בגיל 20 נפגשתי עם בוריס ועם הפדרציה הישראלית, והוחלט שאעבור לארצות־הברית כדי שאוכל להתאמן בצורה הטובה ביותר האפשרית ולהגיע לאולימפיאדה, זו הייתה המטרה שלי במשך הרבה שנים ומאז אני חי בארץ ובארצות־הברית לסירוגין".
אתה חושב שתמשיך להתחרות?
"זו כנראה האולימפיאדה האחרונה שלי מחליק. אני מקווה לחזור לשם בעתיד כמאמן. השקעתי את כל חיי בהחלקה אמנותית, ואני בטוח שגם הצעד הבא שלי בקריירה אחרי הפרישה כספורטאי פעיל יהיה בעולם הזה".
לעומתו, קופס עדיין לא החליטה על העתיד המקצועי שלה, "אני באמת לא יודעת מה העתיד צופן בשבילי", היא אומרת, "לא האמנתי שאתאמן עכשיו ושאשתתף באולימפיאדה, אז באמת שאי אפשר לדעת". משבר הקורונה שממשיך להכות בעולם צפוי להפוך גם את משחקי בייג'ינג לחוויה לא פשוטה לספורטאים. "בוועד האולימפי סיפרו לנו שהתנאים צפויים להיות אפילו קשוחים יותר ממשחקי טוקיו", אומרת קופס, "נעבור בדיקות כל יום ואסור יהיה לנו לצאת מהחדר, פרט לארוחות, אימונים ולתחרות עצמה. אני מאמינה שכשנגיע לשם נבין בדיוק איך הדברים יעבדו. זו לא צפויה להיות אולימפיאדה רגילה, אבל אני בטוחה שעדיין תהיה חוויה מדהימה. אני רק מקווה שכל האתלטים יישארו בריאים ויוכלו להתחרות".
לשניים, שיחלו להתחרות ב־18 בפברואר, יש מטרה ברורה אחת. "במוקדמות יהיו 19 זוגות, מתוכם 16 יעלו לגמר, וזה לא שאנחנו רוצים להיות שם, אנחנו חייבים", קובע קרסנופולסקי, "אנחנו נשתתף בשני מקצים, שבהם נבצע שבעה אלמנטים שונים בתחרות שתימשך יומיים, ואם נעפיל לגמר, הכול פתוח והכול אפשרי".
יבגני, מפריעה לך העובדה שלמרות הרזומה שלך, אתה פחות מוכר בארץ?
"ברור שזה מפריע אבל הלוואי שהספורט שלנו היה מוכר יותר בארץ באופן כללי, זה חשוב יותר מאשר שיכירו אותי אישית כספורטאי. ברור שזה לעולם לא יגיע לדרגת פופולריות של כדורסל או כדורגל אבל אני מקווה שהדברים יתפתחו. אני מניח שבגלל העובדה שאנחנו נאלצים להתאמן בחו"ל נוצר ריחוק. אבל חייבים להבין שעברתי לפה כדי שיהיה לי בכלל סיכוי להשיג משהו בקריירה, כי התנאים בארץ היו גרועים ולא היה לי שום סיכוי להתקדם. אני מאמין שאם תהיה לנו זירת אימונים ראויה בישראל, רוב הספורטאים בענף יחזרו לארץ ".
בוריס, מה צריך לקרות כדי לקחת את ההחלקה האמנותית בארץ שלב קדימה?
"יש לנו 500 מחליקים רשומים בישראל והמספר רק הולך וגדל, אבל הבעיה העיקרית היא שאנחנו צריכים עוד זירות ועוד קרח להחליק עליו, כי אנחנו מפתחים גם את תחום ההוקי, ומקווים שתהיה לנו גם קבוצה של מזחלות. ב־2018, אחרי שעלינו לאולימפיאדה וגברנו שם על צרפת וקוריאה המארחת, כולם התלהבו מההתקדמות שלנו והבטיחו לי שיעבירו לנו תקציב ויעזרו לנו להקים עוד מתקן אימונים ראוי בחולון, מה שעד היום לא קרה. יש כבר משטח שאושר ותוכניות אבל הכסף לא הועבר, אפילו לא חלק ממנו. לצערי ככה זה בישראל – מבטיחים הרבה פעמים אבל לא מקיימים. בסוף החודש יש לי פגישה בארץ עם שר הספורט ואני מקווה שהדברים ישתנו".
תגובת משרד הספורט: "המשרד, יחד עם התאחדות ההחלקה על הקרח, שקדו על תכנון של בניית מתקן החלקה שיוכל לשמש כבית לאומי של ענף זה בעונת החורף.
מכיוון שבשנתיים האחרונות לא הייתה תוכנית מתקנים לאומית מאושרת, לא ניתן היה לתקצב את המתקן המדובר. המתקן מתוכנן להיות מתוקצב בתכנית שתפורסם בתקופה הקרובה".
