תהום פעורה ניצבת בין שכונת קריית־משה החרד"לית לבין שכונת שועפאט הערבית בירושלים. אבל אם פורטים את הפערים למרחק וזמן, בין שתי השכונות הללו בבירה יעמדו בסך הכול עשרים דקות נסיעה ברכבת הקלה, שמעתיקה נוסעים מעולם אחד למשנהו. נריה כהן, רקדן עם עגיל באוזן שמעריץ את הרב פרומן, מצא את עצמו בשנה האחרונה על ציר שועפאט – קריית־משה, מלמד בני נוער מתיכונים בשני קצוות העיר.
גם הגעתו למזרח ירושלים וגם לקריית־משה החלה בשיחת טלפון מפתיעה. "יום אחד מתקשר אליי מישהו שמזדהה כרב מהישיבה לצעירים בירושלים, ישל"צ", מספר כהן, "איך ששמעתי אמרתי 'מה? מי זה?'. הוא אמר שהוא רוצה שאבוא לעשות כוריאוגרפיה. כששמעתי את זה התפוצצתי מצחוק. אמרתי מי מסתלבט עליי. מה הסיכוי שרב מישל"צ יכיר את המילה כוריאוגרפיה? והוא חזר על זה שהם רוצים שאני אבוא. שוב צחקתי, הוא ענה 'אני מבין למה אתה צוחק, זה בסדר. בוא ניפגש'. הייתי בהלם. בפגישה הזאת הם אמרו לי שהם עושים הופעת סוף שנה והבינו שיש עוד דרכים להתבטא והם רוצים לתת לתלמידים כלי שהוא לא רק משחק, אלא גם מחול. התמלאתי בהערכה כלפיהם. הם קנו אותי ברגע. מוסד מהשמרנים שבעולם הישיבות פתאום רוצה מחול, זה לא מובן מאליו".
כל זה אירע לפני שלוש שנים, מאז כהן מתייצב בשערי בית הספר בכל שנה, מפנה את השולחנות מכיתת הלימוד, מזיז סטנדרים וכרכי תלמוד בבלי ומאלתר סטודיו. "אני מלמד אותם מחול מודרני עכשווי ברמה שלגמרי אין מה להתבייש בה", מספר כהן, "אני עושה איתם חומרים מורכבים, מיוחדים ועמוקים מבחינת התֶמה התנועתית. הם משתפים פעולה והם בעניין. הם רוצים יותר אתגר והם עובדים ממש קשה".
האם היותם שמרנים מבחינה דתית מתבטאת בתנועת הגוף שלהם?
"כן, ואני דווקא חושב שהשמרנות הדתית הופכת אותם לרקדנים טובים יותר. זו לא האוכלוסייה ששומעת פופ והיפ הופ. מצד אחד הם נורא חיים ואנרגטיים ומצד שני הם מאוד נקיים, לא מנייריסטים. כשאתה רואה את ביונסה אתה מפתח מניירות שלא שייכות לך, אצל נערים שצורכים קליפים של פופ ומוזיקה שחורה מתפתח חיקוי של כל מיני 'מובים', אתה רואה את זה על הקצב שלהם. אתה מבין שהם מחקים משהו לא שלהם ושהם לא מבטאים את הגוף שלהם אלא חושבים על אותו זמר שהם ראו, מנסים לרקוד משהו שהם לא. בישל"צ הם מאוד טהורים מהבחינה הזאת. דווקא השמרנות שלהם נותנת להם יתרון במחול. יש שם כנות גבוהה, שאצל רקדנים שמגיעים מרקעים אחרים פחות תמצא. יש חיבור אחר לגוף. אני גם לא עובד איתם על מוזיקה של אברהם פריד או שוואקי, מה שלכאורה מתבקש, אלא על קטעים אינסטרומנטליים מדהימים. גם זה לנקות מניירות, לא של פופ אלא של בית מדרש. אני רוצה שינועו נקיים, אותנטיים".
ובכל זאת הופתעת, כי יש משהו שדוחה את המגזר הדתי ממחול גברי.
"אני חושב שלגברים בציבור הדתי יש בעיה משמעותית בכל הקשור לדימוי הגוף שלהם. אנחנו נפגשים עם הגוף בשתי סיטואציות, אחת היא שיעור ספורט ויש עוד סיטואציה. אם אתה בחור דתי, בדרך כלל המפגשים האלה יוצרים היבט שלילי. שיעורי ספורט הם מתן הוראות של המורה 'רוצו', 'רדו לשכיבות שמיכה'. כל השיח הוא של סיבולת, פיתוח שרירים. גם במכינות ובצבא הגוף הופך למכונה. היחס לגוף הוא מאוד אגרסיבי ומנותק ממנו, מאוד לא קשוב לגוף, ובמגזר הדתי זה ביתר שאת".
דיברת גם על סיטואציה שנייה, אני מניח שהתכוונת להקשרים מיניים.
"מה, שנדבר על זה בעיתון? המפגש השני של הבחור הדתי עם הגוף הוא סביב השיח של עבודת ה' במובן של 'לשמור על עצמך', 'לא ליפול בשמירת הברית', 'לכבוש את היצר הגופני' ועוד. המסר העיקרי הוא להימנע מהגוף בגיל שהוא מקבל חיות מאוד גדולה. אני לאו דווקא נגד זה אלא חושב שאם מסתפקים רק במסר שצריך להיזהר מהגוף זו בעיה, צריך שיח מקביל שיעשה שלום בין הגבר הדתי לגוף שלו. אני רואה בישל"צ כמה החיבור שלהם לגוף כשהם רוקדים הוא חיובי, נעים ופשוט. זה חידוש בעולם הישיבות. לעולם הדתי יש קצב אחר וזה בסדר, צריך לכבד את זה, וכשמקום כמו ישל"צ מרים טלפון זה אומר שקורה משהו טוב".
ולמה השינוי קורה?
"חזרנו לארץ ישראל וחזרנו עם התורה. בשנים אחרונות גם חוזרים אל הגוף, יש ב'כל עצמותיי תאמרנה', בית הספר למחול שלמדתי בו, שיעור 'גופי תורה' שהוא בעצם מדרש גוף. לוקחים טקסט תורני מעולם הספרים היהודי ומביאים אותו אל התנועה. אני למשל לקחתי את חזון העצמות היבשות, ורקדתי אותו. העצמות היבשות מתחילות לקרום עור וגידים ומתחילות להיות גוף חי, והגוף מתחיל לנוע. גוף שנע זו גאולה אמיתית, זה משיח.
"ציונות דתית היא אמנות החיבורים, בעבר זה היה חיבור בין תורה ועבודה. אידיאל העבודה זה קצת מנותק וישן בימינו. בסופו של דבר, מי זה שעובד? זה הגוף שלנו. הכלי של הנשמה, אם לא ניתן לו מקום, איך נלמד תורה? איך נעשה עבודת מידות וחסידות בלי שבכלל הבנו שיש לנו 1.80 מטר של גוף שמתעלמים ממנו. שלא מכירים בכלל. התנועה היא שפת הסוד, שפה עמוקה ויקרה. זה מפגש מחודש עם המופלא ממך. ממה שגבוה יותר. זהו מפגש עם האלוהים. הגיע הזמן לסיים עם גלות הגוף, הגיעה העת לשוב אליו. זו תורת ארץ ישראל".
קשה לספר להורים
נריה כהן (29) גדל באשדוד למשפחה דתית, שהוא מגדיר כ"שמרנית מאוד". עבר את המסלול הרגיל: הדרכה בבני עקיבא, למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן בישיבת הסדר בנווה־דקלים. אם הוא נראה לכם מוכר זה בגלל שהיה אחד ממשתתפי מאסטר שף בעונה האחרונה. אל הריקוד הוא נחשף ממש במקרה כאשר חבר ביקש ממנו להתלוות אליו למופע מחול של קבוצת הגברים הדתית "כל עצמותיי תאמרנה". "לא היה לי שום קשר לתחום הזה", הוא מצהיר. אלא שתוך כדי שהרקדנים חובשי הכיפה החלו לנוע על הבמה, משהו בליבו של כהן החל לנוע גם כן. "עברתי שם חוויה חוץ־גופית מטורפת", הוא מתאר, "משנייה לשנייה ככל שההופעה המשיכה השתגעתי מבפנים. אני ממש זוכר שאמרתי לחבר שזה השיעור תורה הכי חזק ששמעתי בחיים. היה לי ברור שאני הולך ללמוד את זה, לא עניין אותי שום תואר. זה מה שרציתי".
כהן נרשם לבית הספר הדתי למחול לגברים של הלהקה ולמד שם ארבע שנים. "החוויה הראשונית בבית הספר הייתה קשה", הוא מודה. "לא הבנתי מה אני עושה, מה כולם עושים. אתה עושה תנועות גמלוניות, הכול נתקע, הייתי ממש גרוע. זה היה קשה פיזית ונפשית. אני יחסית אתלט אבל זה כושר אחר לגמרי, זה לא ריצת אלפיים, זה ריצת עשרת אלפים. במובן הנפשי פתאום היחס לגוף הוא אחר. לא מדובר בכפיפות בטן אלא בלהציב את האצבע במקום הנכון. זו תפיסה אחרת של גוף, יותר הוליסטית. לא כמו במכינות, שהעבודה הגופנית היא כוח ועוצמה. כאן פגשתי מובן אחר של כוח. זה כוח שקט, מצאתי את עצמי מדבר בלי מילים".
איך המשפחה שלך קיבלה את הבחירה שלך במחול?
"נורא קשה. ההורים שלי לא הבינו למה אני עושה את זה. לך תתחתן ותעבוד, מה לרקוד? הייתה תחושה של 'אצלנו לא עושים דברים כאלה', במובן הדתי־חברתי. אני ממש זוכר את הסיטואציה, ישבנו כל המשפחה בשולחן שבת ואכלנו דגים. סיפרתי להם שנרשמתי לבית ספר לריקוד לגברים דתיים. כולם עצרו מלאכול, נתקע להם הדג. 'מה, מה, מה?' מישהו אמר. הייתה שיחה לא פשוטה. אמרתי להם 'יודעים מה? בסדר, אני לא אלך'. רק אחרי שנה סיפרתי שוב שאני רוקד שם כבר שנה. כשהם באו לראות אותי רוקד זו הייתה חוויה חזקה. עכשיו כשאני מספר את זה כולי צמרמורת. בסוף הקטע הם אמרו 'וואו, כמה זה מדהים ואיזה יופי שאתה עושה את זה'. הם ראו שזה מקצועי ורציני וכיבדו מאוד את העיסוק שלי".
בתום לימודיו הוא הצטרף ללהקת מחול בשם "מַחייה", ערק במרוקאית, ולאחר מכן עזב והגיש הצעה למופע בפסטיבל גדול בירושלים. להפתעתו הצעתו התקבלה והוא שובץ בפסטיבל יחד עם אנשי המחול הגדולים בארץ ובעולם. "עבדתי על סולו בשם 'החלל הפנוי', על תורה של רבי נחמן על פי פרשנותו של הרב מנחם פרומן. זו הייתה קרחנת גוף משוגעת, הלכתי על הקצה של הקצה. זה היה חשוף ואינטימי".
מה הכוונה אינטימי?
"מחול זה שפה, ואפשר לדבר באמצעותה. ודיברתי דברים שהם אינטימיים. העבודה ביטאה תהליכים שעברתי באותה תקופה, תהליכים אישיים שלי עם הדתיות שלי שפשטה צורה ולבשה צורה. לפעמים כשמביעים דברים כאלה דווקא דרך הגוף, ללא מילים, זה הופך חשוף יותר. אתה רואה על הבמה שמשהו עוצמתי מתרחש. לא ניסיתי לרקוד יפה, אלא לשים משהו על השולחן, לשים את הכאב שלי".
אלא שכהן עשה תנועה אחת יותר מדי, נפל ונפצע באופן שלא אִפשר לו להשתתף בפסטיבל. "זה היה רגע שהבנתי שהגעתי למקום לא טוב ושאני צריך לשנות כיוון", הוא מספר. "עזבתי את המחול ועברתי לעבודה בתנועה, שבה ההקפדה על האסתטיקה ועל הדיוק מקבלת חשיבות פחותה לעומת ההקשבה לגוף והביטוי האישי שמקבלים מקום מרכזי יותר. התנועה עשתה לי ממש טוב בחיים, זה חיבור אחר לעצמי ולעולם ורציתי להעביר את זה הלאה, וכך התחלתי בעצם ללמד".
לומדים לדבר
וכך, שוב במקרה, כהן מצא את עצמו מלמד בבית ספר במזרח ירושלים. "עבדתי בחברת הפקות בירושלים ועשינו איזו עבודה באותו בית ספר", הוא נזכר. "התפתחה שיחה עם מנהלת בית הספר, אמאל איוב. אישה מיוחדת מאוד. בסוף השיחה היא ביקשה את הטלפון שלי והציעה לי לבוא ללמד מחול בבית הספר. חשבתי שזו הצעה מתוך נימוס, אלא שבערב אכן הטלפון הגיע, ומאז אני מלמד שם".
כהן מתגורר בירושלים כשבע שנים, אבל הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה בשכונה ערבית במזרח העיר הייתה בעקבות המינוי. "נתנו לי הסבר לאן להגיע, והייתי בטוח שהגעתי למקום הנכון. פתאום הבחנתי שהעוברים והשבים נועצים בי מבטים, ממש מבטים אלימים, גם הילדים. עמדתי ליד שער בית הספר וזה היה מפחיד. ואז הבנתי שאני בכלל לא בבית הספר הנכון, כשהגעתי אל בית הספר של אמאל זה היה עולם אחר, הייתה קבלת פנים חמה. היה מדהים לראות כמה חינוך משפיע". תחילה לימד כהן קבוצה של בנים וקבוצה של בנות. עם הזמן הבנים פרשו והוא מלמד את קבוצת הבנות בלבד.
תתאר את השיעור הראשון, המפגש עם הילדים.
"זה היה שוק טוטאלי. נכנסתי לכיתה ופתאום אני מגלה שהם בכלל לא יודעים עברית, והמנהלת אמרה לי לא לדבר איתם באנגלית. הסתכלנו אחד על השני בתימהון, אני והתלמידים. אמרתי לעצמי, טוב, אם אי אפשר לדבר במילים, נדבר עם הגוף, ופשוט התחלתי ללמד. פתאום חשתי באופן ברור שהנערים הללו סגורים ומכווצים, על גבול המפוחדים. בדרך כלל כששמים לנערים מוזיקה כיפית הם רוקדים ומשתוללים, אבל בשועפאט הם פשוט עמדו ונעצו בי מבטים. הם היו סגורים מאוד. בישל"צ זה היה הפוך, הם היו מאוד משוחררים. הבנתי שבשועפאט צריך להתחיל בהרפייה כדי לשחרר אותם. שזו המשימה הראשונה עוד לפני שלומדים בכלל תנועות".
ממה לדעתך נגרם הכיווץ הגופני הזה?
"אני מניח שזה סביב הקשרים תרבותיים. אני יהודי ישראלי והם שונים ממני כך שנוצר ממד של בושה. אני לא מכיר את המגזר הערבי, זו הפעם הראשונה שאני נפגש איתו. ערבי היה מבחינתי עובד ב'ארומה', מנקה רחובות בירושלים, עובדי בית מרקחת או מחבלים. אל הכיתה ניגשתי כמחקר גוף. לא מעניין אותי שהם ערבים, זה לא מפעיל אותי ולא מעניין במפגש. עניין אותי לעבוד עם גוף אחר ומתברר שהוא אכן אחר. הוא כאן בירושלים, כמו הגוף שלי ושלך, אבל הוא אחר. האופן שהתנועות באות לידי ביטוי ומה שמעניין את הבנות הוא שונה לגמרי".
אמרת שישל"צ נקיים ונעדרי מניירות. מה פגשת בשועפאט?
"שם זה הפוך לגמרי, הם נמשכים לעולמות תוכן קצביים. בניגוד לישל"צ הן שרות פלייליסט פופ ישראלי, ומכירות את כל השירים של עומר אדם וסטטיק ובן־אל בלי להבין כלום. הן מאוד מחוברות למוזיקה הישראלית אבל הן לא ממש כאן. הן חיות בסוף קו הרכבת הקלה, בתחנות האלו שמעבר להרי החושך. הן מאוד ישראליות, ובאותה עת גם מאוד רחוקות מהישראליות. אני מודה שהיה לי קשה. בוא נגיד שהמגזר הדתי לא חובב ערבים. אני מחובר לתקוע ולרב פרומן, אבל הם נישה במגזר. ולא רק במגזר, גם תל־אביבים ושמאלנים שואלים אותי המון שאלות כשבעצם הם מבררים בפוליטיקלי קורקט, 'לא מפחיד שם?'.
"אבל האמת היא שהגעתי לשכונה, פגשתי את הנערים וכאב לי הלב. זה לא מקום שאני רוצה שהילדים שלי יהיו בו, הכול צפוף, ישן. נראה כמו עולם שלישי. זו לא רחביה, בלשון המעטה. ובית הספר עוד רחוק מזה. הם חיים בשכונה כזאת, לא פלא שהם מכווצים. חיים במקום כזה משפיעים על הגוף של הנערים, אין לי ספק בכלל. גופניות היא דבר תלוי הקשר ונסיבות. מזרח ירושלים משפיעה על הגוף שלך ואתה רואה את זה".
אז איך שחררת אותם בסוף?
"פשוט, שמתי מוזיקה ערבית. פתאום כשזה העולם שלהם, גם מי שנראו ביישנים וסגורים התחילו לרקוד דבקה. משהו השתחרר. מאז אני משלב את המוזיקה הזאת בשיעורים. למדתי גם שיש הרבה ריקודי דבקה, כמו שיש סגנונות של צעד תימני ששונים מאוד במקומות שרקדו אותם בתימן. כך גם אצל הערבים, לבורגנים יש דבקה משלהם, לפלאחים אחרת, אז הסגנון שבחרנו הוא 'חרבש'".
ללמד מלמטה למעלה
המוזיקה הערבית הצליחה לשחרר את התלמידים, וכשהיחסים בין כהן לבינם התהדקו הוא החליט ללכת על הקצה. במוחו עלה רעיון לשיר הנושא בפרויקט סוף השנה, אלא שהוא הבין ששיר כזה מצריך את אישורה של המנהלת. "אמרתי לה בדיבור מהוסס שחשבתי אולי, אם אפשר, רק אם זה לא פוגע, אם זה בסדר וכו', לבנות את הריקוד על השיר שישראל שלחה לאירוויזיון – טוי של נטע ברזילי".
זה שיר עם משמעות לאומית, איך הם בלעו את זה?
"אתה תופתע. המנהלת אמרה שאם התלמידים יאהבו, אז למה לא. השמעתי להם את זה והם מיד נדלקו. לא האמנתי שבמזרח ירושלים ירקדו שיר שישראל שלחה לייצג אותה באירווזיון, חשבתי שזה לסובב להם סכין בבטן. תרגמתי להם את השיר כהעצמה נשית. מהמקום הפשוט, לא כפמיניזם כבד. זה שיר נורא חצוף ומלא פאתוס עם מוזיקה חדשה מאוד גרובית וזה תפס חזק שם. שאלתי כמה פעמים אם הם רוצים להחליף לשיר אחר, אולי למוזיקה ערבית. הם לא היו מוכנים בשום אופן. זה מדהים בעיניי שבמזרח ירושלים בחרו את השיר הכי ישראלי, שדווקא בישל"צ הציונית־דתית, הוא לא בא בחשבון".
ומצד שני, יש משהו דומה בקריית־משה ושועפאט. שתי חברות דתיות שמרניות.
"נכון, זו אוכלוסייה לכאורה שונה מאוד אבל גם דומה מאוד. הן דומות בעיקר בגישה למחול. אצל שתיהן אני למעשה האדם הראשון שמגיע לבית הספר ומלמד מחול, מה שלא היה בעבר. במזרח ירושלים זה בית הספר היחיד שמלמד מחול גם לבנים, ועד כמה שאני יודע גם במגזר הדתי אין תיכונים עם לימודי מחול, רק בישל"צ. זה מדהים. כשאתה לומד לכבד את האוכלוסיות הללו, להתאים את המחול אליהן, נפתח דיאלוג. נוצרת יצירתיות מקורית שמפרה את האמנות. לפתע יש מפגש בין קריית־משה לשועפאט. מפגש באמצעות המחול, ללא כל פוליטיקה או הקשרים דתיים. אלה שמדברים עברית ואלה שמדברים ערבית יכולים לפתע לשוחח בשפה אחת והיא שפת הגוף.
"אני לא רוצה להישמע קלישאתי אבל זו באמת זכות להיות ברגע הזה. כשהעלינו את מופע סוף השנה בישל"צ ניגשו אליי המוני הורים והודו לי על החוויה שעברו, ממש הובכתי. במזרח ירושלים אני רואה שהם כל הזמן מצלמים אותנו לומדים מחול, ומעלים לסטורי באינסטגרם. זו אחריות. חוץ מלהביא עולם תוכן אחר, אני צריך להתאים את עצמי לאוכלוסיות הללו, לכבד אותן. לתרגם להם את זה לעולם שלהם בצורה נכונה בלי לכפות עליהם עולם מושגים שלא רלוונטי עבורם. אני קודם מביא את המחול אליהם. מלמטה למעלה, לא מלמעלה למטה. זה המון משחק של טנגו כזה. צעד קדימה צעד אחורה, שמאל דוחה ימין מקרבת". 
