בשנת 1837, הודות להתפתחות של טכנולוגיות מדידה, נמדד לראשונה גובהם היחסי של פני ים המלח ושקע הירדן, והחוקרים גילו כי פני ים המלח נמוכים משמעותית מפני הימים האחרים. מאז התחיל מרוץ של משלחות, מרביתן צבאיות, שביקשו לגלות באופן מדויק את גובה פני ים המלח. לבסוף הייתה זו משלחת של הצי האמריקני שגילתה בשנת 1848 את גובהם המדויק של פני המים.
חיים גורן הוא גיאוגרף היסטורי, פרופסור אמריטוס במכללה האקדמית תל־חי, שכבר כתב כמה ספרים על הפעילות האירופית במזרח הקרוב בכלל ובארץ הקודש בפרט במאה ה־19. בשנת 2011 ראה אור ספרו על ים המלח באנגלית, והמהדורה הנוכחית, המוצעת לקורא העברי, היא מחקרו המעודכן ביותר, הכולל עריכה שונה, תוספת של גילויים חדשים ושימוש בעבודות ובמחקרים מן העשור האחרון. הספר מתבסס על סוגת ספרי המסעות שכתבו נוסעים מאירופה ומארה"ב אל ארץ הקודש בסוף המאה ה־18 ובמאה ה־19. הוא מתמקד באזור ים המלח, וכולל תמונות, מפות ורישומים שהותאמו לטכנולוגיית הדפוס המודרני.
תיירים מהכורסה
לקיומם של ספרי מסעות אנו עדים כבר מן המאה ה־15, בעיקר תודות להמצאת הדפוס שאפשרה את הפצתם. ספרים אלו כללו בעיקר תיאורים מילוליים של המקומות שאליהם הגיעו תיירי העבר, והופיעו בהם גם איורים בשחור־לבן של הנופים והמקומות שאליהם נחשפו המחברים, או כאלה שצוירו בהסתמך על עדות ראייה. לעיתים היו הציורים שילוב בין דמיון למציאות. הקורא בן הזמן ההוא, שצרך את הז'אנר הספרותי הזה, הפך בעצמו לסוג של תייר, אך כזה שלא נדרש לקום ממקומו ולהסתכן בתלאות הדרך הרבות. המבט התיירותי היה מאז לביטוי של כוח: כזה שמטרתו לבקר, לתעד ולשמש אוצֵר במוזיאון דמיוני המורכב מזיכרונות וממזכרות.
כבר בסוף המאה ה־17 הגיעו ארצה משלחות מחקר מאירופה, שגילו התעניינות בסיפורי התנ"ך והברית החדשה, וביקשו "לראות מקרוב" את הייצוג החזותי של הסיפור התנ"כי בכלל, ובמקרה שלנו – של סדום ועמורה בפרט. הספר מתמקד במסעותיהם של אותם חוקרים – חלקם מדענים, אמנים או אנשי דת, אחרים אנשי צבא או מרגלים – שהגיעו אל ים המלח בעקבות תגלית גובה פני הים. כך למשל, הצייר ון דה־ולדה, שציורו את ים המלח וסביבתו, מ־1852, מעטר את כריכת הספר הנוכחי, פרסם בזמנו ספר עב כרס ובו ציורים, מפת ארץ ישראל ורשמים ממסעותיו.
תקופה זו מסמנת את תחילת תהליך הגילוי מחדש של המזרח התיכון, כאשר יותר ויותר אירופים ואמריקנים מצאו את המזרח הקרוב כאקזוטי, מין ארץ של אלף לילה ולילה או גן עדן אבוד, מקום שבו הזמן פסק מלכת. נראה כי דימוי זה הוסיף לתאר את המזרח כפראי וכאקזוטי משך שנים רבות, והוא צויר במאה ה־19 על ידי לא מעט ציירים. זכור במיוחד פרדיננד ויקטור אז'ן דלקרואה, הרומנטיקן שחי בין המאות ה־18 וה־19, ואמנים אוריינטליסטים אחרים כמו דיוויד רוברטס, ון דה ולדה וגוסטב באוארנפיינד. חלק מהציירים שהו במזרח לתקופות קצרות; הם הגיעו כעולי רגל או כתיירים, וחלקם באו במיוחד כדי לתעד את הנופים, לעיתים עבור מוציאים לאור של ספרי מסעות. אולם לא רק ציירים הגיעו למזרח. אנשי צבא, גיאוגרפים וסתם הרפתקנים הגיעו גם הם לחוות ולחקור את המקום שלא היה מוכר עד אז במערב, וחלק מהדימויים בספר הם מלאכת כפיהם.
אינטרסים אימפריאליים
למעשה, מסביר גורן, ההתעניינות במזרח הקרוב באותן שנים היא פועל יוצא של תמורות היסטוריות וגיאופוליטיות משמעותיות. מחקר ים המלח, או "ים המוות" בשמו האירופי, נעשה במסגרת תוכניות ומפעלים גיאוגרפיים שביצעו ושהובילו בעיקר נציגי האימפריה הבריטית, שהייתה באותן שנים בתקופת שיא, בעוד שמעמדה של האימפריה העות'מנית, ששלטה אז בארץ, היה בירידה מתמשכת. היחידים שהגיעו לאזורים אלו באותם ימים ניחנו בתכונות כמו סיבולת, התמדה, מסירות ובעיקר הרפתקנות. הם לא רק קידמו מחקרים בנושא, אלא גם יזמו וקידמו מהלכים שהובילו למציאת דרך עדיפה, קלה ומהירה יותר בין הודו לבריטניה.
מאז המאה ה־16, הדרך הימית היחידה הייתה דרך כף התקווה הטובה, שהייתה ארוכה ומסוכנת. לאורך השנים חיפשו הבריטים דרך קצרה יותר להגיע להודו באמצעות חיבור ימי ויבשתי בין הים התיכון ובין האוקיינוס ההודי. כך נעשתה בריטניה מעורבת בשלושה אזורים בעלי חשיבות עליונה מבחינה היסטורית, תרבותית ודתית: מסופוטמיה, מצרים וארץ הקודש. ארץ הקודש, כשמה, נחשבה למרחב מקודש, וזו הסיבה שהייתה לה השפעה ייחודית על ההיסטוריה ועל המחקר.
תפיסות גיאו־דתיות השפיעו על המחקר של אזורים עתירי מטענים מקראיים ובעלי חשיבות לדת הנוצרית – בהם ים המלח ושקע הירדן, וכמובן נצרת, ירושלים ובית־לחם. כך למשל כותב המיסיונר האירי לסלי פורטר ב־1849: "אני מאמין שהמחקרים האחרונים של הימה וסביבתה נוטים לשפוך קצת אור על אחד מאירועי הגיאוגרפיה הפיזית הראויים לציון של ההיסטוריה המקראית". חוקרי ים המלח חשו כורח לפענח את צפונותיו כדי לתקף את אותם סיפורים מוכרים מכתבי הקודש. כמה מהחוקרים אף ביקשו להשתמש בפיזיקה להסברת האירוע המקראי של חורבן סדום ועמורה, מה שכונה בזמנו "פיזיקה קדושה". הם ראו עצמם כצלבנים מודרניים.
מטרת הספר היא להתחקות אחר קורותיהם של אותם אנשים שהגיעו אל המקום ואחר הנסיבות שבהן פעלו, כדי להציג לקורא בן ימינו תמונת מצב על המציאות ההיסטורית ההיא. מטרה נוספת היא לשמר את זכרם ואת מורשתם של אותם חוקרים. את שמו של הספר אפשר להבין כמתייחס אל פניו האנושיים של ים המלח, תוך שהוא סוקר את סיפוריהם של כמה מהנוסעים והמשלחות שביקרו במקום. באמצעות סקירת המחקר המדעי על ים המלח ושקע הירדן באותם ימים, הספר חושף את האופנים שבהם קידם האימפריאליזם הבריטי והאימפריאליזם בכלל את מטרותיו. לצד אינטרסים אימפריאליים וגאופוליטיים, אותם תיירים־חוקרים קידמו, לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע, גם שאיפות דתיות, התפתחויות טכנולוגיות ואף תמורות מדעיות בתחומי הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה, הקרטוגרפיה (מדע המפות) ועוד.
המזרח בשחור־לבן
בהיעדר צילום, קולנוע וטלוויזיה, שימשו הציורים, האיורים והמפות כמקור הבלעדי לייצוגי ארץ הקודש. כך, בשעה שהמאמינים התפללו או קראו את כתבי הקודש, הם ראו בדמיונם את נופי ארץ הקודש ואתריה כפי שצוירו בידי אותם תיירים־ציירים. דימויים אלו הפכו לסמלים ולנכסי צאן ברזל, ומשך שנים ארוכות התקבעו בתודעה המערבית כ"פניו של המזרח". כותבי ספרי המסעות ניכסו לעצמם ולתרבותם את האוצרות החזותיים והמנטליים שצברו לאורך מסעותיהם.
הספר מציג לקורא העברי כמה מהציורים של ארץ הקודש כפי שצוירה בזמנו, בשחור־לבן. ההתעקשות להציג את האיורים בשחור־לבן בלבד, למעט כריכת הספר, תורמת לשימור תחושת האותנטיות של ספרי המסעות שאליהם הספר מתייחס. בספר מוצגים יותר משלושים מפות וכמאה רישומים וציורים, חלקם נדירים, שצוירו על ידי האמנים שהגיעו אל ארץ הקודש והציגו לקורא המערבי המבוסס בן הזמן ההוא את פני המזרח. חלק מהציורים אינם מוכרים לקורא העברי כלל ונחשפים לעיניו בפעם הראשונה. כדי לשמור על מראה אותנטי, לא הסתפקו בהוצאת הספרים רק בשימור המונוכרומטיות. רבות מיצירות האמנות וכמה מן המפות שוקמו, כדי שגם הקורא בן ימינו יוכל ליהנות מחוויה דומה לזה של הקורא המקורי.
שילוב הטקסטים עם התמונות והמפות יוצר מעין עבודת אוצרוּת, המעניקה ערך מוסף לתוכן הוויזואלי והמילולי, ומצליחה, לטעמי, להעביר לקורא בן ימינו את רוח הזמן ההיא. הענקת משקל רב לתוכן החזותי הופכת את הספר למעין אלבום משותף לכמה מספרי המסע שהוא מצטט. כחוקרת תרבות חזותית אני מוצאת כי הדבר חשוב ותורם לאופי ולמסר שהספר מבקש להעביר לקוראיו באופן לא מילולי. גם אופן הצגת התמונות, ללא מסגרת בדרך כלל, מסייע להצגתן כחלק אינטגרלי של הסיפור. התמונות משתלבות במארג התוכני ולא מוצגות רק כקישוט.
הספר קומוניקטיבי ונוח לקריאה. הוא אינו "אקדמי מדי", ומתאים לכל חובב היסטוריה, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה. חובבי אמנות יוכלו למצוא בו כר נרחב ליצירות לא מוכרות רבות מן העת ההיא. באמצעות המפות, האיורים, הציורים והציטוטים מספרי המסעות, מצייר חיים גורן תמונת עולם שבה נחשף יחסם של הכוחות הפוליטיים של אותם ימים אל ארץ הקודש בכלל ואל ים המלח בפרט.
