לפעמים נדמה שאוריין שוקרון לא יכול לדבר בלי ליווי של הפסנתר. כשהוא צריך להסביר טוב יותר למה הוא מתכוון – הוא פשוט מנגן ושר. תקופת הקורונה הובילה אותו להביא לקדמת הבמה לראשונה גם את קולו. הוא איש שחי מוזיקה ובריאיון איתו, שמתקיים בזום, אצבעותיו צמודות כל הזמן לקלידי הפסנתר.
איפה אני תופסת אותך?
"בדיוק חזרתי מהקלטות בתל־אביב לשיר חדש שהלחנתי למשה כורסייה, חבר וזמר שעומד להוציא אלבום חדש. משם נסעתי למושב גני־עם, לביתו של משורר שאני עובד איתו, ואז חזרתי הביתה לירושלים". על זהותו של המשורר שומר שוקרון בסוד. "יש הרבה פערים בינינו", הוא מסכים לספר, "אבל נרקם בינינו קשר קרוב מאוד כשהתחלתי להלחין שירים שהוא כתב. אנחנו מדברים המון ומוצאים לא מעט קווי דמיון בינינו – למרות שהוא חילוני, אשכנזי וכבר בן שבעים".
גישור על פערים בין עדות, דורות וסגנונות מוזיקליים הוא קו מנחה בחייו של שוקרון. בכיתה ג' ביקש מהמורה שלו לדרבוקה שתלמד אותו לנגן בפסנתר, ומשם סלל את דרכו בהתמדה לאקדמיה למוזיקה. הוא רכש שלושה תארים, הופיע על במות קלאסיות ברחבי העולם, ובגיל 23 כבר זכה בתואר המנצח הצעיר ביותר בישראל, שתחת שרביטו מתנהלת כבר שש שנים תזמורת אנדלוסית מצליחה, "אלמוגרביה". לאור הרזומה הזה, אין פלא שבשנת 2020 נבחר על ידי מגזין "פורבס" כאחד מ־30 הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 30.
"מגיל צעיר יצירה היא החיים שלי. אמנות תמיד משכה אותי, ומילדות אני מבטא את עצמי באמצעותה: מלחין שירים, מלחין לתיאטרון. כשלמדתי באקדמיה בירושלים הלחנתי מוזיקה לפסטיבל ישראל. זה כמו מישהו שהולך לעבודה בהייטק וכבר בגיל צעיר מאוד מספיק לעשות אקזיט".
רציתי להיות אשכנזי. היום אני יודע שלא אוותר על שם המשפחה שוקרון בחיים. סבא שלי לא עזב את מרוקו כדי שהנכד שלו יצליח, יגיד תודה לכל השושלת ויחליף שם
בוכה את החיים
לא רק הרקורד שלו מסחרר, גם הלו"ז. בימים אלה הוא סיים לעבוד על שני מופעים גדולים עם "אלמוגרביה" – אחד עם מארק אליהו ואחר עם ברי סחרוף וזיו יחזקאל. במקביל לעבודה על המופעים ולהלחנת האלבום של חברו, שוקרון עובד בקדחתנות במשך כל תקופת הקורונה על אלבום הבכורה שלו, לצד הזמר, היוצר והמפיק יאיר לוי. "מבחינתי האלבום הוא המקום שבו אני מרגיש שאני מאפשר לעצמי להיות שוב ילד שמתחיל מהתחלה. שלא נשען על כל הרזומה שצברתי. הופעתי עם התזמורת כבר עם כל מיני זמרים, אירחנו את חנן בן־ארי וישי ריבו ואת מירי מסיקה ושלמה גרוניך. אבל אני רוצה גם לחוות את הדרך שלי, לא רק את הדרך של אחרים".
את האלבום הוא מגדיר כאישי וחשוף מאוד. "אני מנסה לגעת בחוויות ילדות שלי. למשל בשיר 'ילד', אני מדבר על התחושה שאתה חוזר הביתה, נכנס למיטה ובוכה את החיים שלך ולא יודע למה. אתה מרגיש אבוד. משם אני ממשיך להתבגרות שלי, לאהבה הראשונה שפתאום נגמרה".
"כביש 70", הסינגל החדש שלך, מתאר את נקודת המפגש בין הרווקות לרצון העז להקים משפחה.
"כתבתי אותו כשיר אחרון באלבום, כשחזרתי מהלימודים בבודפשט לארץ. ישבתי בקפה אלבי בתל־אביב והתחלתי לכתוב. בווטסאפ של החברים מתקבלים עדכונים על זה שנולד לו ילד ועל זה שמתחתן, ואני שואל את עצמי – בוא'נה, איפה אתה? אתה מגשים את עצמך, נוסע לחו"ל ללמוד – אבל מה עם אהבה? תוך כדי כתיבת השיר הבנתי שאני לא רוצה להיות מאלה שמסמנים וי על הציפיות של החברה. כמו שסבתא שלי אומרת לי 'תתחתן בשבילי, אני רוצה לרקוד בחתונה שלך', אני מת על סבתא שלי אבל אני לא אעשה אירוע בשבילה, ונראה לי שגם היא לא רוצה את זה באמת. אז כתבתי שאני מבין שאני רוצה ללכת בדרך שלי ולא להיות מושלם".
תסביר לי את השורה שכתבת: "שורות שורות רואים אותי מנצח בעולם, אבל ביני לבין עצמי לא מנצח".
"מנצח באנגלית אפשר לתרגם כ'ווינר' או 'קונדקטור'. קונדקטור זה המקצוע – זה שמוביל את התזמורת, וכשאני אומר שאני לא מנצח אני מתכוון שאני לא המנצח של החיים שלי, אני לא מוביל אותם. יש את הדרך שא־לוהים מסדר לנו. לא חשבתי בתסריט הכי מטורף של החיים שלי שבגיל 23 אנצח על תזמורת, ושפתאום המורה שלי יעביר לי את השרביט לידיים. זה נתן לי המון ביטחון שיש לי מקום בעולם המוזיקה, שאני עושה משהו טוב, שאני נוגע באנשים דרך המוזיקה".
הקורונה הייתה עבורו גם מכשול – אבל גם הזדמנות. "בתחילת הקורונה החלטתי להוציא את השיר 'מחכה לך'. אחרי שבוע התבטלו ההופעות והתבטלה ההשקה של האלבום בגלל התפשטות המגפה, אבל השיר זכה ממש להצלחה. עשו לי מלא קאברים. הרבה אנשים חשבו שאני מחכה למישהי אבל זה שיר שבו אני מתאר איך אני מחכה לנשמה שלי".
ואז הגיעה הזדמנות מפתיעה נוספת. "ערב אחד אני יוצא להליכה עם חבר, וקופץ לי בפייסבוק פוסט שמספר על אודישנים לכוכב הבא. אמרתי לחבר: 'זה הדבר היחיד שעוד נשאר לי לעשות'. הגעתי ברגע האחרון לאודישן, בלי לדעת אם מה שאני עושה נכון או לא נכון, והאמת שפחות האמנתי שזו הדרך שלי. אני רגיל לדרך שעושים צעד־צעד, דרך חתחתים, בעבודה קשה, אבל שחררתי".
ערב אחד אני יוצא להליכה עם חבר, וקופץ לי בפייסבוק פוסט על אודישנים לכוכב הבא. אמרתי לחבר: 'זה הדבר היחיד שעוד נשאר לי לעשות'. פחות האמנתי שזו הדרך שלי. אני רגיל לדרך שעושים צעד־צעד, דרך חתחתים, אבל שחררתי
באודישנים הוא הופיע עם שיר היתולי שהקדיש לאחת הזוכות המפורסמות בתוכנית – נטע ברזילי: "נטע, אולי תאמרי לי מה הקטע, האם את חיה או את מתה להתמסר אליי, אני כבר מחכה שנתיים, איפה את? זוכרת איך היה בעכו, שם בנמל מוכרים דגים. וזה סימן לילדים, אני קניתי כבר בגדים, קחי את הזמן אין לחצים. ואת בשלה לחתו.. נטע. את משחקת ברולטה". "השיר התפוצץ ברשתות", הוא נזכר בחיוך.
אבל הדרך בכוכב נולד לא הייתה ארוכה. "התבאסתי בהתחלה כשעזבתי, אבל מאוד מהר הבנתי שגם זו חלק מהדרך שבה אני לא המנצח של החיים שלי".
"הכוכב הבא" היא תחרות שירה אבל רק לאחרונה התחלת לשיר בכלל.
"זה התחיל מזה שהייתי רחוק מכל החברים והמשפחה במהלך הלימודים בחו"ל והתחלתי לכתוב שירים. גרתי לבד בדירת שלושה חדרים בבודפשט, עם תקרה בגובה של ארבעה מטרים. חורף קפוא, בחוץ שלג, ואני מסתגר בבית. אני הולך לפסנתר ואמור לכתוב יצירות לאקדמיה אבל אני קולט שאני רוצה בכלל לשיר שירים, לכתוב על אח שלי, על איך הייתי מקניט אותו ושולח אותו לשחק עם חברים, ואיך היום אני רוצה להיות יותר 'אח בכור' עבורו. עיכלתי המון דברים בתקופה הזו. הרגשתי אז שאין לי מקום בעולם. היום אני אדם אחר לגמרי".
גאוות העיר
הוא נולד במעלות־תרשיחא, הבכור מארבעה במשפחה מסורתית, לאמא עקרת בית ואבא נהג מונית. "גדלתי בשכונה פשוטה, מסורתית קלאסית, בשבת משחקים גולות וכדורגל. כשהייתי בכיתה ד' קלטתי שבזמן שאנחנו משחקים, קבוצת ילדים בגיל שלי מקשיבה למדריך בפעולה של בני עקיבא. זה משך אותי, הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהדבר הזה".
כך התחילה הדרך של שוקרון בעולם הדתי לאומי. הוא התחיל ללכת לבני עקיבא ובסופו של דבר גם למד במוסדות דתיים, בישיבה התיכונית במירון ובישיבת ההסדר במעלות.
אצל המורה רימה התאהב בפסנתר. "התאמנתי המון והתחלתי להופיע – למשל בבית הנשיא, וייצגתי את מעלות באירועים שונים". במהרה הפך שוקרון לגאוות העיר. וכבר בתיכון נשלח לסיבובי הופעות בחו"ל במסגרת הסוכנות היהודית וויצ"ו העולמית.
אבל לצד ההצלחה הזו, הילדות לא הייתה לגמרי קלה. "אני לא מתבייש להגיד, רציתי להיות אשכנזי. רציתי להתחבר לאליטה, אז הפסנתר מבחינתי היה הדרך לשבור את המחיצה בין שוקרון לבין גורביץ'. להגיע לבית של חבר שבו מעריכים אותך בזכות היכולות שלך, 'וואו, אתה מנגן שופן והופעת באירופה'. חיפשתי את המקום שלי בחברה הדתית והרגשתי שההורים של כל החברים שלי משכילים ושגם אני רוצה להיות כזה. למעשה אני הראשון במשפחה שלי עם תואר אקדמי".
היו גם הערות גזעניות?
"ערערו אותי בעיקר הערות כמו 'אתה חייב לשנות את שם המשפחה שלך, מה זה אוריין שוקרון? מה, אתה פסנתרן ערבי?' הדבר הזה הלך איתי עד רמות שהתחלתי לדמיין שם משפחה אחר. דמיינתי שמות משפחה אוניברסליים כמו גרסיאס, מאסטרו. למזלי לא הלכתי עם זה עד הסוף.
"היום זה הכוח שלי, אני לא אוותר על שם המשפחה הזה בחיים. אני חושב על סבא שלי ז"ל. הוא לא עזב את מרוקו והגיע לארץ כדי שהנכד שלו יצליח, יגיד תודה רבה לכל השושלת ויחליף שם. מעבר לכך, אני רואה בזה שליחות. כשאני הולך לכפר נוער ופוגש ילדים שגדלו בבית קשה, עם שם משפחה שכביכול לא צופה להם עתיד, הם רואים אותי ומבינים שאפשר לצאת מהמעגל ולהצליח בחיים. להגשים חלומות".
בסוף שיעור ב' ואחרי פרידה כואבת, הבין שוקרון שהוא צריך לצאת מבית המדרש כדי לסלול את דרכו בעולם המוזיקה. בצבא הוא היה המזכיר של הרב הצבאי הראשי דאז, הרב רפי פרץ. במהלך שירותו פגש את החזן הצבאי הראשי שי אברמסון והפך לפסנתרן ולמעבד שלו. באותה תקופה חיפש היכן להמשיך את לימודי המוזיקה שלו בצורה מקצועית.
"בתור ילד ממעלות, לא ידעתי שיש דבר כזה האקדמיה למוזיקה", הוא נזכר, "הגעתי לשם והייתי בכיתה של מוזיקאים מצטיינים שלמדו במגמות מוזיקה בתיכונים הכי טובים בארץ. אני אפילו לא הייתי במגמת מוזיקה בתיכון שלי כי לא הייתה מגמה כזו. הרגשתי ממש אאוטסיידר, לא שייך. אבל השקעתי בלימודים, במבחני סוף השנה הייתי עם הציונים הכי טובים בכיתה והבנתי את היכולות שלי. למשל, הייתי מתאמן על תרגילים שמפתחים שמיעה הרמונית, בלי שידעתי שזה תרגיל שלומדים באקדמיה. פיתחתי אותו לעצמי. הייתי לוקח שיר של יוני רכטר ומנגן אותו בכמה סולמות. הדבר הזה פיתח לי מיומנות מקלדת, את היכולת לשלוט בפסנתר בכל סולם וסיטואציה. הסקרנות שלי היא מתנה".
בזכות הסקרנות הזו הוא הקים בגיל 21 במעלות מקהלת חזנות. "רציתי להכיר את עולם החזנות והפיוט. התלמידים שלי היו המורים שלי מהתיכון והורים של חברים שלי".
כשביקש באקדמיה ללמוד בנוסף לפסנתר קלאסי וליצירה רב־תחומית גם ניצוח, ראש הפקולטה לניצוח לקח אותו תחת חסותו. כשסיים את התואר הראשון באקדמיה עבר לתואר שני בקומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוזיקה על שם פרנץ ליסט בבודפשט. "זכיתי להיות התלמיד האחרון של פרופ' אנדרה היידו", הוא מספר. היידו, יליד בודפשט וחתן פרס ישראל למוזיקה, היה מלחין ואתנומוזיקולוג. "לצערי הוא נפטר במהלך הלימודים שלי, אבל הייתה לי הזדמנות להשתתף בתוכנית חילופי סטודנטים וללכת ללמוד בבודפשט. אמרתי לעצמי, אני הולך להמשיך את אנדרה".
שמונה שנים ניגן שוקרון על פסנתר בתזמורת אלמוגרביה, כאשר יום אחד קראו לו מקס בוטבול מנהל התזמורת ועמאד דלאל המנצח וביקשו ממנו לקחת את שרביט הניצוח. בסרט דוקומנטרי שיצר שוקרון ושנבחר לפתוח את פסטיבל "דוקאביב" האחרון, נראים הוא ועמאד יושבים על יד הפסנתר, ועמאד מתאר את ההחלטה להעביר לתלמידו את השרביט: "אם אבותינו לא היו נוטעים עצים לא היו לנו פירות ליהנות מהם. אני נוטע עץ שקוראים לו אוריין".
"למדתי שלושה דברים בשיעור הראשון בניצוח באקדמיה: מנצח לא טועה, מנצח לא מאחר ומנצח לא חולה. אומנם הגעתי לחזרה הראשונה בתור מנצח לא חולה אבל איחרתי. אני מרים את הידיים ונותן ביט ראשון וביט שני, וטועה לגמרי בכיוון. אני חושב שהרגע הזה קנה את המקום שלי בתזמורת. למרות שזה בדיוק הפוך ממה שחינכו אותי אליו – אני מנצח שיודע להודות בטעות".
ומה התפקיד של מנצח בעיניך?
"זה מתחיל מבחירת הרפרטואר המוזיקלי, מה הולכים לנגן. זה ממשיך בבחירת הנגנים. אני גם כותב יצירות עבור התזמורת, ולפעמים לוקח יצירות של נגנים מהתזמורת ועובד איתם על העיבודים שלהם. מנצח בעיניי הוא לא תפקיד טכני. זה לא רק לנהל חזרה אלא גם לנהל משפחה. לנהל תזמורת זה להיות אבא או אמא כי אתה מדבר עם עשרים או שלושים אנשים שיש להם שמחות ולחצים וכאבים ואגו, ואתה צריך לנהל דבר כזה, לא רק מוזיקלית".
רפואה במוזיקה
בכל שבוע הוא עושה את הדרך מירושלים למעלות, ומופיע עם התזמורת שלוש פעמים בחודש. בתזמורת חברים יהודים ומוסלמים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. "הבחירה היא להיות תזמורת רב־תרבותית שמייצרת מוזיקה צפון־אפריקאית, פרסית, מצרית, בלקנית, יוונית וספרדית. תזמורת שמבטאת קולות של תרבויות שנמצאות בארץ. הבנתי שלא סתם אני נמצא בה, כל המקום שלי בעולם הוא של חיבורים".
הסגנון המוזיקלי של שוקרון אכן מגוון מאוד ונע בין ישראלי קלאסי למוזיקה מזרחית וגם מערבית. "אני מאוד רגיש לטקסט. הוא הרבה פעמים קורא לי לבוא אליו מכיוון אחר. יש בשירים רגישות, הומור, יש בהם – הייתי רוצה להאמין – מרפא. הטקסט הוא זה שמוביל אותי מוזיקלית הרבה פעמים. ההשפעות שלי נעות בין יוני רכטר ומתי כספי לעמיר בניון, דודו טסה ואביתר בנאי".
אחרי כל כך הרבה הישגים, לאן אתה עוד שואף?
"בכל פעם שאני נפגש עם המשורר מגני־עם הוא שואל אותי מה החלום שלי. קודם כול, החלום שלי הוא להיות מאושר ושיהיה לי שקט נפשי. הייתי רוצה שהמוזיקה שלי תיגע בכמה שיותר לבבות, בכמה שיותר אנשים ושיהיו לי הכלים להכיל את זה. שאני אהיה תמיד ישר וטהור במקום הזה, שלא אזייף.
אני יושב בבית קפה, ובווטסאפ של החברים מתקבלים עדכונים על זה שנולד לו ילד ועל זה שמתחתן ואני שואל את עצמי – בוא'נה, איפה אתה? אתה מגשים את עצמך, אבל מה עם אהבה? הבנתי שאני לא רוצה להיות מאלה שמסמנים וי על הציפיות של החברה
"בתור מנצח, אני רוצה שהתזמורת שלי תהיה התזמורת הלאומית. בעיניי היא מביאה איתה בשורה ואת הסיפור של ישראל. הייתי רוצה גם להופיע עם שירים שלי בהיכל התרבות בתל־אביב עם הפילהרמונית ועם התזמורת שלי. ובאופן כללי גם רוצה להמשיך ליצור. הפחד הכי גדול שלי בהקשר של מוזיקה הוא שאהפוך להיות אדיש לתגובות של אנשים".
אחרי דחיות רבות והמתנה ארוכה בשל הקורונה, ביום חמישי הקודם הופיע שוקרון במועדון "הגולה". "יומיים קודם התקשרו אליי מ'הגולה' והציעו לי לבטל את המופע, בגלל הגל האחרון. אמרו לי שהרבה אמנים מבטלים. אבל אני סירבתי לבטל – אמרתי בעזרת השם יגיעו ויהיה מלא. וכך היה – מילאנו את האולם והיה כל כך כיף ומרגש. הרגשתי שעליתי בדרגה בהתמודדות עם המציאות המטורללת. בסוף הקהל גם אמר 'תודה שלא ביטלת, היינו זקוקים לזה'".
מופע חגיגי נוסף של שוקרון יתקיים ב־22 בפברואר ב"צוללת הצהובה" בירושלים. "אני אומנם מגיע חשוף ומבטא את כל הרגשות שלי, אבל אני מביא איתי גם את ההומור. אני חושב שהביטחון שלי נבנה לאט־לאט בזכות המוזיקה. כשאתה מתאמן על יצירה, כשאתה עובד על הרגישות במוזיקה, אתה הופך לאדם רגיש יותר ואז אתה מדבר לאט־לאט יותר על הרגשות שלך ומקבל את זה שהרגישות היא לא חולשה אלא חוזק. ככה התהפכו היוצרות אצלי. חשבתי שזה שאני רגיש זה דבר רע – אבל החיים לימדו אותי אחרת".
