עוד לפני שיצא אלבומו החמישי של האמן הקנדי "דה וויקנד" (או בשמו האמיתי אייבל מקונן טספיי) הוא בחר להגדיר אותו כ"חלום חייו”. והאמת שהוא כבר הרוויח את הזכות ליצור כזה. אחרי פעילות של יותר מעשור, דה וויקנד ביסס את עצמו כאחד האמנים המובילים בעולם עם אלבומים מצוינים, שיתופי פעולה מוזיקליים מגוונים וזכייה בכמה פרסי מוזיקה כולל הגראמי הנחשק. נדמה כי כל דבר שיוציא יזכה לאהדה, או לפחות למלוא תשומת הלב.
אלא שהמטרה של דה וויקנד – ליצור אלבום שנשמע כאילו נוצר בשנות השמונים, או לפחות גורם לך להרגיש כאילו צללת לשם – עובד בצורה חלקית בלבד.
בניגוד לאלבומים הקודמים, הפעם דה וויקנד משתתף בהפקות כל השירים. לצידו עבדו על האלבום מפיקים נוספים כמו קלווין האריס ו"סווידיש האוס מאפיה", שהצטרפו לשותפים הקבועים – או־פי־אן ושלו הולטר.
בשנות השמונים פרץ העולם החדש והאלקטרוני. בזכותו הגיעו לקדמת הבמה כמה מההרכבים והאמנים שמושמעים עד היום ברדיו כמו יוריתמיקס, אלפהוויל, דפש מוד, דוראן דוראן ועוד רבים וטובים. אין ספק שהמלודיות המוזיקליות והסינתיסייזרים שהיו סימן ההיכר המובהק ביותר של העשור ההוא נוכחים בעוצמה בכל השירים. אליהם מתווספים התופים האלקטרוניים שככל הנראה נלקחו ממאגר סאונדים של מכונות תופים מאז.
הסינגל הראשון מתוכו שיצא בשנה שעברה (Take My Breath), בהחלט היה מצוין והביא אחריו גל שירים קטנטן באווירת אייטיז. בהתאמה, רף הציפיות הלך וגדל לקראת הפרויקט הזה, שאותו הגדיר דה וויקאנד עצמו כ"יקום קולי חדש”.
קטעי הקריינות של ג'ים קארי שנמצאים בתחילתו של האלבום ובסופו וגם מושחלים בין השירים, עם דיסטורשן ואווירה של טרנזיסטור הם בהחלט מגניבים. דה וויקנד מארח באחד השירים את קווינסי ג׳ונס (A Tale by Quincy) שהיה בין המפיקים הגדולים בשנות השמונים ומוסיף כאן זריקה של נוסטלגיה.
בנוסף, האלבום נאמן לתקופה בכך שהוא עשיר בסמפולים, טכניקה שפרצה באייטיז: לצד הסמפול הנהדר של אלישיה מאיירס (״Sacrifice״), נמצא גם סמפול שקצת יוצא מחוץ לקופסה, ומבוסס על שירה של אמנית יפנית (Out of Time). שני הקטעים הללו גם נוצרו והתפרסמו בשנות השמונים.
לכאורה כל חלקי הפאזל יושבים במקום הנכון. במדדי היצירתיות והמוזיקליות נראה שדה וויקנד עמד במשימה. ובכל זאת חסר בו משהו שיחבר בין כל הכלים וההפקות. קטעי הדיבור בו רבים מדי וקוטעים את הרצף של האלבום, עובדה שמונעת חיבור רגשי קרוב של המאזינים לאלבום.
ובכל זאת – גם מהאזנה ראשונה לאלבום ניכר שיש בו כמה שירים בולטים שיתווספו כנראה ללא מעט רשימות השמעה, שתי נקודות אור כאלה מספקים הראפרים טיילר דה קריאייטור וליל ווין, שמתארחים כל אחד בשיר אחר.
בשורה התחתונה, דה וויקנד הצליח להיות נאמן למקור – הקונספט של שנות השמונים – אבל שכח שהוא צריך להוסיף תיבול משלו כדי שיהפוך את היצירה לכזו שעומדת בזכות עצמה. בנוסף, הוא קצת חטא בכך שיצר ציפיות מוגזמות סביב האלבום, שלא התממשו במלואן. בינתיים אנחנו המאזינים נותרנו עם אלבום שהוא בהחלט טוב, אבל גם עם הלקח שבמוזיקה כמו במוזיקה – עדיף לעשות יותר ולדבר פחות.
