תחושת הקריאה בספר "הצד הנכון של ההיסטוריה" כמוה כטיסה בגובה 50 אלף רגל מעל פני ההיסטוריה כולה. בספר לא ארוך, כ־200 עמודי תוכן בסך הכול, סוקר המחבר תהליכים היסטוריים ממושכים ומשמעותיים, מנתח הגות פילוסופית שהלכה והתפתחה במשך מאות שנים על ידי עשרות רבות של הוגים, ועובר בין כל אלה במהירות רבה, לפעמים מסחררת. אבל אם מחזיקים חזק מגלים שבתוך כל המרוץ הזה עומדת תזה בנויה לתלפיות, ברורה וגם מפחידה.
בן שפירו הוא אחד הדוברים הרהוטים והמקצועיים ביותר של השמרנות האמריקנית. עוד לא בן 49, יהודי דתי, עיתונאי וסופר, פובליציסט ומרצה. בשנים האחרונות הוא עורר על עצמו פעם אחר פעם את קצפם של סטודנטים פרוגרסיביים קיצוניים שרדפו אותו וניסו לפוצץ הרצאות שלו בקמפוסים ברחבי ארה"ב, תוך הפרעה שלעיתים נעשתה אלימה. שפירו לא נבהל מן המתקפות עליו, וייתכן שהוא אף נהנה מהן. בסופו של דבר ההתקפות הללו עוזרות לו להגיע לקהל רחב יותר ולהפיץ את משנתו.
ההתקפות הללו גם עומדות מאחורי הרעיון המרכזי של הספר. לתחושתו של שפירו אמריקה הגדולה והחופשית הולכת ונעלמת, והוא מודאג מכך. כדי להבין את הנעשה היום הוא יוצא למסע היסטורי מקיף ובאמצעותו מבקש להבין מה יצר את גדולתה של ארה"ב והפך אותה למה שהיא, לעומת מה שמתחולל בה היום. התמונה המצטיירת לנגד עיניו מטרידה אותו והיא שגורמת לו להמשיך ולפעול בבמות השונות, בניסיון להחזיר את ארה"ב לגדלותה.
הצהרת העצמאות
פרקי הספר הראשונים עוסקים בשני מרכיבי המפתח שהביאו את הציוויליזציה שלנו לגדולתה. הרכיב הראשון הוא התפיסה היהודית. בפרק המוקדש לה מחדד שפירו את החידוש היהודי לעולם: ניתוץ האלילים והפנייה לא־ל אחד, והאמונה שלהיסטוריה יש כיוון ותכלית. שאפשר להסתכל קדימה ולמעלה ולמצוא שם משהו לקוות אליו, מישהו להתפלל אליו. החזון הזה היה חידוש מוחלט בעולם של אלילות פסימית מטבעה, ונתן לעולם תקווה.
הרכיב השני שהצעיד קדימה את הציוויליזציה שלנו הגיע דווקא מיריבתה כביכול של היהדות – חוכמת יוון. במהלך מחשבתי דומה למהלך של הרב יונתן זקס בספרו המופתי "השותפות הגדולה" (מגיד, 2013), טוען שפירו כי חוכמת יוון משלימה היטב את החידוש של היהדות. היהודי מלמד את העולם שתמיד צריך להסתכל קדימה ולמעלה, ואילו חוכמת יוון טוענת שיש להסתכל על הכאן והעכשיו, על מה שיש – לחקור ולבחון אותו. חוכמת יוון הניחה את היסודות לחשיבה המדעית, שהביאה את העולם להתפתחות אדירה.
שפירו מגדיר את תרומת היהדות לעולם כ"התגלות", כחשיפה של מה שמעבר לעולם בתוך העולם, ואת תרומת יוון כ"חוכמה". ההתגלות והחוכמה יחדיו הן שיוצרות את הבסיס לציוויליזציה כפי שהיא מוכרת לנו. השילוב של מה שישנו ונוכח, ובין הנעלם והנשגב. המסמך המכונן שבו שני אלה באו לידי ביטוי מאוחד באופן השלם ביותר לטענת שפירו, הוא מגילת העצמאות האמריקאית. מגילת העצמאות נותנת לבני האדם זכויות וחירויות שאף מדינה לא נתנה לאזרחיה לפני כן. היא מגדירה ש"כל בני האדם נוצרו שווים", ומתכוונת בכך לרעיון התנ"כי שכל בני האדם נבראו בצלם. גם א־לוהים מוזכר בה בלי התנצלות ורגשות אשם, כמי ש"העניק לבני האדם כמה זכויות שאינן ניתנות להעברה, בהן הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר". המשפט הזה, שנראה היום מובן מאליו, היה כמובן חידוש של ממש, כזה שאף מדינה לא פעלה עד אז לאורו.
לצד האמונה הדתית שהייתה הבסיס להצהרה, הוזכרו במגילת העצמאות גם "חוקי הטבע". ההכרה בהם, לצד החופש הרב שניתן לכל אזרח לפעול לטובתו הפרטית ולשיפור הכלכלה במסגרת השוק החופשי, הביאו את האמריקאים לשגשג ולהפוך לאימפריה ענקית.
האידיאולוגיה של המייסדים שימשה בסיס לניסוי החשוב ביותר בקדמה ובחירות האנושית שהאדם הגה אי פעם. אבל גם הרעיון הזה פותח על פי העקרונות היהודים־נוצריים והרציונליות היוונית, גובש ועוצב במהלך הזמן על ידי הנסיבות ונצרף בלהבת הקונפליקט. הוא היה הטוב ביותר שעשו בני האדם והטוב ביותר שהם עתידים לעשות בהצבת מסגרת פילוסופית לאושרם של בני האדם (עמ' 101-100).
המהפכה הצרפתית
חלקו השני של הספר עוסק בתיאור היסטוריוסופי של ההתרחשויות, בעיקר באירופה, ב־300 השנים האחרונות. האירוע המכונן המרכזי הוא המהפכה הצרפתית. המהפכנים ביקשו לעקור ולהרוס את שני היסודות שהזכיר שפירו כמחוללי הציוויליזציה. הם ביקשו להקים מדינה חדשה שתהיה מבוססת על ערכים חדשים. הם סילקו את האל מהמרחב הציבורי לחלוטין ובזו לו, והיו הראשונים להקים מדינה חסרת א־לוהים. אבל גם המדע לא רווה נחת במהפכה הזו. המהפכה הצרפתית ביכרה את התשוקה על פני התבונה: "מאמיני הנאורות הקנאים ביותר בזים לחיפוש היווני אחר הטלוס בטענה שהוא שגוי בשל התבססותו על ההנחה שקיימת מציאות מאחורי המציאות הגשמית" (עמ' 106). כבר בימי המהפכה הצרפתית נזרעו הזרעים של האמת הנרטיבית והטיית הרגש שמובילות היום את העולם, אך חלף זמן עד שאמונות אלה נטמעו בקרב ההמון. בתחילת דרכה של המהפכה היא עסקה בעיקר בהרס. היא בעטה במידה שווה בערכים היודו־נוצריים ובתיאולוגיה היוונית המוקירה ומעריכה את השכל.
בכל אחד מפרקי הספר מוכיח שפירו כיצד שלל הוגים, לפני ואחרי המהפכה, יצרו עולם חדש של אמונות. "הסימנים הראשונים לתנועה פילוסופית שמתנתקת מהמוסריות היהודית־נוצרית ומהטוב של אריסטו הופיעו אצל מקיאוולי", כבר לפני כ־500 שנה, באיטליה. מקיאוולי הגדיר מחדש את מושג הטוב והמיר את השאיפה לערכים מוחלטים בשאיפה לשלטון ולסדר. ההוגה הבא בתור הוא תומס הובס הבריטי, שחי לפני כ־400 שנה. הובס טען כי "אין בכלל תכלית אחרונה וגם לא טוב עליון", ובכך הכין את הקרקע לסילוק הא־לוהים מהמדינה. "שום דבר אינו יכול להיות בלתי צודק", כתב. "הרעיונות של נכון ולא נכון, צדק ואי צדק, אין להם מקום שם".
באין א־לוהים פנו ההוגים השונים לחפש מוסריות אוניברסלית חדשה. וולטר חיפש את התכלית והמוסריות בשיפור מצבו הגשמי של האדם, מה שהוביל אותו למוסריות הדוניסטית וחומרית, ולהחלטה שמקסום ההנאה וצמצום הכאב הן המטרות החשובות ביותר בחיים. קאנט פנה לכיוון אחר וביקש למקם את המשמעות והתכלית בידיעה הראשונית, כלומר בדברים שניתן לדעת ללא ניסוי או ניסיון, באינסטינקט הטבעי שלנו. בסופו של דבר התיאוריות שלהם לא החזיקו, והעולם שבו הם חיו, שאיבד את א־לוהיו מצד אחד אך לא מצא מוסריות אחרת מצד שני, חיפש את עצמו עד שהגיע דרווין:
תורת האבולוציה הביולוגית של דרווין אפשרה פתאום להציע תיאוריית שטח אחידה של החיים: מקריות… האדם הוא בעל חיים. א־לוהים אינו נחוץ. התבונה עצמה נעלמה לתוך פונקציה גבוהה יותר במוח שבנויה להסתגלות טובה יותר אל הסביבה. האמת האובייקטיבית עצמה הפכה לעניין של אמונה… (עמ' 119).
דרווין יצר את תיאוריית־העל שהייתה חסרה כל כך להוגים רבים. תיאוריות חסרות א־לוהים רבות המשיכו להופיע ולזעזע את אירופה: המרקסיזם, הרואה במלחמת המעמדות ובערעור כל הקיים את הדבר החשוב ביותר, הלאומנות הרומנטית שליוותה את כל המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, הקומוניזם, ה"חזרה אל הטבע" וההסתכלות על האדם כעל "יצור פרא". כל התפיסות הללו שגשגו על רקע ובעקבות המהפכה הצרפתית, והפכו במחצית הראשונה של המאה ה־20 לשטף אינסופי של דם בכל רחבי היבשת והעולם כולו, במלחמות שנוצרו מלאומיות, תורות גזע, קומוניזם ומרקסיזם ששלטו בכיפה, כל אחד במקומו. הפוסט־טראומה של המלחמות הללו הביאה לתקופה הפוסט־מודרנית שבה אנחנו נמצאים היום, והיא זו שלדברי שפירו קורעת את אמריקה מבפנים והופכת אותה מאומה דגולה לאומה בזויה שמאבדת את מעמדה הלאומי.
שפירו משווה בין המהפכה הצרפתית לאמריקאית:
לנאורות היו שתי מגמות – האחת מבוססת על אתונה וירושלים, האחרת שוללת אותן. ההיסטוריה ערכה מחקר השוואתי בשאלה איזו צורה של הנאורות פעלה טוב יותר – והתוצאות היו ברורות ומשכנעות… בצד אחד היתה הנאורות האמריקאית, המבוססת על הגשמה של היסטוריה הגותית ארוכת שנים המגיעה עד אתונה וירושלים… בצד השני היתה הנאורות האירופית, שדחתה את אתונה וירושלים במטרה לבנות עולמות חדשים (עמ' 125).
חזרו לגדולתכם
שפירו מתבונן בפחד בארה"ב של היום, שאותה הוא אוהב מאוד, ורואה כיצד היא הולכת בעקבות אירופה. הוא מרגיש כי האמריקנים נכשלים באותו מבחן של חיפוש ויצירת אמיתות חדשות שכבר נוסה באירופה ונחל כישלון מוחלט. כשהוא קורא לאמריקנים לחזור לגדולתם, הוא מתכוון לחזור לאמונות הבסיס שהפכו את אמריקה למה שהיא: האמונה שיש א־לוהים מעלינו ושיש תכלית לכל מעשינו, והאמונה כי חלק מהמשימה שלנו בעולם הזה הוא לחקור אותו, לבחון אותו, ליצור בו ולהשתמש בכלים המדעיים כדי להפוך אותו לטוב יותר.
רמת הכתיבה והטיעונים בכל אחד מהפרקים אינה אחידה והספר כתוב באופן דחוס מאוד. הוא מרובה ברעיונות, באופן שמצריך להתרכז היטב כשקוראים בו, והוא אינו קל לקריאה. עם זאת, הוא מאפשר הצצה מעמיקה למדי לבסיס התיאוריה השמרנית. שפירו מתגלה בספר כמי שאינו מרואיין צעקן אלא הוגה דעות מעמיק ויסודי, שבונה היטב את טיעוניו.
הסקירה ההיסטורית הענפה שהוא מציע מוכיחה כי טענות הפרוגרסיבים בימינו כבר נוסו בעבר, גם אם נוסחו באופנים אחרים ובדרכים שונות, ונחלו כישלון חרוץ. מה שנדמה כרדיפה אחרי "חירות, שוויון ואחווה", יסודות המהפכה הצרפתית, עלול להתגלות ברבות השנים כבסיס לרדיפות פוליטיות, למלחמות ולאיבוד צלם הא־לוהים של האדם. אין לנו אלא לחזור אל הבסיס של הטוב המוחלט, כפי שניסח אותו הרב קוק במאמר "צמאון לאל חי": "אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלהי… אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים… מקום מנוחתנו הוא רק בא־להים".
נדב רט הוא יועץ לקבלת החלטות בתחומי חברה וכלכלה, ועורך מיזם התוכן "וואלה, רעיון!"
הצד הנכון של ההיסטוריה
איך קרה שתבונה ומוסר בנו את גדולתו של המערב
בן שפירו
מאנגלית: דרורה בלישה
מטר, 2021, 246 עמ'
