המסלול המהיר של ידין גלמן: מסיירת מטכ"ל לסט של אבי נשר

מגיל צעיר הייתה לי אהבה עצומה לקולנוע", מספר השחקן ידין גלמן (28), כוכב הסרט "תמונת הניצחון" שיצא לאקרנים בתחילת החודש שעבר. "גדלתי בבית דתי ואני זוכר שהייתי מחביא קלטות וידאו של סרטים כמו 'מטריקס', '8 מייל' ו'גרין  סטריט'. היה לי קצת כסף, דמי כיס מההורים, וגם מלימונדה שהיינו מוכרים או מלולבים שהייתי מוכר בסוכות. הייתי הולך לווידאומט, לוקח מלא קופסאות של דיסקים, שם לידי על הרצפה ומתחיל לעבור אחד אחד ולקרוא על מה הסרט, מי השחקנים".

לימים, הפכה האהבה של גלמן לקולנוע לקריירת משחק וכיום הוא נחשב לאחד השמות המבטיחים בזירה המקומית, בעיקר בזכות תפקידו הראשון על המסך הגדול ב"תמונת הניצחון", סרטו של אבי נשר. מדובר בסרט היסטורי בתקציב של 14 מיליון שקל (סכום יוצא דופן במונחים ישראליים), שמשחזר את הימים שקדמו לקרב על ניצנים בימי מלחמת השחרור, טרום הקמת המדינה. למרות התקופה הלא פשוטה שעוברת על עולם התרבות, בימים של מגפה לא נגמרת, ביחסי הציבור של הסרט מדווחים על 150 אלף צופים שכבר הגיעו לצפות בו בבתי הקולנוע.

"זאת הייתה עבודה ארוכה לאורך חצי שנה שבמהלכה למדתי על הדמות, ישבתי עם אבי והעמקנו בה ובי וניסינו לקרב אותנו זו לזה. זה היה תהליך ארוך ועוצמתי"

בקאסט תמצאו לצד גלמן – שמגלם את מפקד הכוח אברהם שוורצשטיין (דמות אמיתית של קצין שלקח חלק באירועים שעליהם מבוסס הסרט) – גם שמות מוכרים כמו ג'וי ריגר, תום אבני, משי קליינשטיין ואליאנה תדהר, וכמה תגליות מרגשות כמו ניר כנען בדמות של חייל שהוא ניצול שואה, או כוכב הרשת אלעד לוי שמגלם את "ג'מוס", חייל גס רוח אך משעשע.

גלמן גדל בשכונת בקעה בירושלים כבן הזקונים במשפחה דתית־אמריקנית, ובמהלך שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל, יצא בשאלה.

דוס טרור

גלמן גדל בשכונת בקעה בירושלים כבן הזקונים במשפחה דתית־אמריקנית, ובמהלך שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל, יצא בשאלה. עוד קודם לכן את שנות הנעורים שלו העביר באימוני כדורסל רבים. משחק עדיין לא העסיק אותו ואת הכישורים האמנותיים שלו הוא הפנה ללימודי מוזיקה ונגינה בתזמורת ירושלים. הוא למד אז בישיבה התיכונית "דרך אבות" באפרת, שם התחזקה מאוד המוטיבציה שלו לשירות משמעותי בצבא.

"אם אני לא טועה, בשנה שהתגייסתי או שנה קודם זה היה המוסד עם הגיוס הקרבי הכי גבוה בארץ. מאוד ציוניים, ימניים־דתיים חזקים. בצבא היו קוראים לזה 'דוס טרור'. ידעתי שאני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, בהשראת אח שלי שהיה במגלן. הייתי יוצא לרוץ הרבה עם החבר'ה והיינו מתאמנים, היו חברים שממש איבדו את זה ויצאו לעשות זחילות, לשם לא הגעתי".

ובכל זאת הגעת לסיירת מטכ"ל.

"אח שלי, שהוא אתלט ברמה גבוהה, אימן ודחף אותי ובעיקר אני חושב שפשוט מאוד רציתי את זה. בגיבוש אני זוכר שהתחושה הזאת פשוט ליוותה אותי – לא משנה מה, אני לא עוצר, אסור לנוח ואסור לוותר. במהלך הגיבוש לוקחים לך את השעון כדי שלא תדע מה השעה, מקפיצים אותך באמצע הלילה. טירוף".

מה מותר לספר מבחינת השירות הצבאי שלך בפועל?

"לא הרבה, אבל בעיקרון אני יכול לספר שבמסלול שעברתי התחלתי כלוחם מן המניין בצוות ובהמשך עברתי להיות קצין מקצועי ואז הגעתי לצד הפיקודי והמבצעי יותר. הרבה בשטח, תרגילים בכל לילה".

בטח ארוחות שבת איתך באותה תקופה היו ממש משעממות. שאלו אותך "איך היה השבוע?" וענית "סבבה".

"זה נכון. חברים שלי מהבית אמרו לי שבזמן המסלול במשך שנתיים פשוט לא הוצאתי מילה מהפה. הייתי יושב איתם ביציאות של מוצאי שבת ופשוט לא מדבר".

לא היית משתף אותם בדברים הקטנים של היום־יום? נגיד מישהו שעצבן אותך, משהו שלא קשור לפעילות מבצעית?

"זאת שאלה מעולה כי את זה דווקא מותר לספר, חד־משמעית, אבל אתה כל כך מחונך לא לספר כלום ולא לדבר על רגשות, שגם על זה אתה לא מדבר. אתה עסוק בלהיות גבר־גבר וזכר אלפא, לזה מחנכים אותך מהיום הראשון. כן היינו מדברים בינינו ביחידה, אבל זה היה נשאר רק שם".

וזו גם התקופה שבה יצאת בשאלה.

"זה קרה בהדרגה בצבא. לא היינו יוצאים הרבה וגם כשכן, זה בדרך כלל היה בשישי מאוחר מאוד וצריך לחזור מיד במוצאי שבת. אני זוכר שבאחת הפעמים, כשעוד הייתי דתי, מישהו לקח אותי בשישי וכבר נכנסה שבת, אז ביקשתי לרדת והמשכתי ברגל עוד איזו שעה עד הבית. ליציאה בשאלה קדמה תקופה שבה קלטתי שאני עושה הרבה דברים מתוך הרגל ושאני פשוט לא מאמין בהם. עלו בי שאלות בנוגע לקיום של א־לוהים. זה לא הסתדר לי עם דברים כמו למשל פיגוע זריקת אבנים שקרה באזור שלנו שבמהלכו נהרגה תינוקת ברכב. היה לי קשה לקבל את זה.

"ידעתי שאני רוצה להגיע בצבא הכי רחוק שאפשר. אני חושב שפשוט מאוד רציתי להגיע לסיירת מטכ"ל. בגיבוש אני זוכר שהתחושה הזאת פשוט ליוותה אותי – לא משנה מה, אני לא עוצר, אסור לנוח ואסור לוותר"

"בשלב מסוים שיתפתי את ההורים שלי שאני שוקל לצאת בשאלה. האמת שבאותו שלב הם דווקא קיבלו את זה בסדר והבינו, רק ביקשו שלא אקבל החלטה סופית בלי שאדבר איתם שוב. חזרתי לצבא באותו שבוע ולא ידעתי שמתכננים שנסגור 28 יום. אצלנו גם לא היו אומרים לך מראש מתי אתה יוצא ומתי לא, אלא בכל יום שישי בצהריים היינו מגלים את זה – אם אומרים לשים מדי א', אתה יודע שיוצאים הביתה, ואם אומרים שניפגש ברחבת אימון אז אתה יודע שנשארים. וככה עוברת שבת ועוד שבת ובשבת השלישית אמרתי כבר – חאלס, אני נשאר דתי רק כי הבטחתי להם שלא אקבל את ההחלטה בלי לדבר איתם? הלכתי לחדר והדלקתי את הפלאפון".

ושבת לאחר מכן אתה כבר יוצא וצריך לספר להם.

"כן. אחרי שבוע הגעתי הביתה וסיפרתי להם בדיעבד שחזרתי בשאלה. מכאן זה הסתבך. בהתחלה אמא שלי קיבלה את זה בסדר ואבא לא. אחר כך זה התהפך ואבי קיבל את זה טוב ואמי לא. בסוף כולם פשוט קיבלו את זה לא טוב. גם לאחים שלי זה היה קשה. אמרו לי שזאת תקופה ושזה יעבור לי ומיד ניסו לתחום את היציאה בשאלה שלי ולהגיד 'תבטיח שרק תשמור שבת וכשרות'. ניסיתי להסביר להם שזו לא הסיטואציה ושאני כבר לא מאמין. בשלבים מסוימים זה הגיע גם לצעקות, משני הצדדים. אז כמובן שכן כיבדתי אותם ולא פתחתי פלאפון לידם בשבת או דברים כאלה, אבל עדיין היה ניסיון להמשיך להגיד לי ללכת לבית כנסת בשבת או לבקש שלא אצא בשבת למסיבה. הם רצו שאני אבוא לקראתם ואני רציתי שיבואו לקראתי. בסוף הבנתי שכדאי לי לצאת מהבית, ותוך כדי השירות הצבאי עברתי לגור בתל־אביב".

כיום אתה מבקר בבית?

"לא. הרבה זמן עבר מאז הביקור האחרון או אירוע משפחתי. אני וההורים כן מדברים, אבל הקשר פחות רציף מבעבר. לשמחתי אני מגובש מאוד עם האחים שלי, מבקר אצלם, יש לנו קבוצות בווטסאפ".

אתה מרגיש שהצלחת לשתף אותם באמת בהתלבטויות שלך?

"אני חושב שלא. אף פעם לא הצלחנו לעבור את המחסום של הקבלה כדי להגיע רגע לעומק של הדיון על זה. מה אני חושב, למה יצאתי בשאלה ולמה בחרתי את הדרך הזאת. אני זוכר שיחה עם אבא שלי שבה הוא אמר שזה יעבור לי ואותי אומר לו שזה לא. זה הוביל לכך שהלכתי והתרחקתי והם נשארו איתנים בדעה ובאמונה שלהם. חוסר ההבנה בינינו יצר איזושהי תהום. אני בטוח שלא פשוט לקבל את זה בתור הורה. הם גידלו אותי בדרך מסוימת והאמינו שהיא הכי נכונה, ואז בגיל מסוים באתי ואמרתי שמה שמתאים לי זה משהו אחר לגמרי".

אני, מדוזה

במקביל לחזרה בשאלה, ניצת בגלמן גם החלום על קריירה במשחק: "הפעם הראשונה שבה דיברתי על זה הייתה בטירונות יחידה, באמצע מסע, אחרי 65 קילומטר הליכה כשכבר הייתי גמור ובלי מגננות. אחד החברים שאל אותי מה הייתי רוצה לעשות בחיים ופשוט אמרתי – שחקן. במהלך שירות הקבע שלי לקחתי קורס משחק מול מצלמה אצל ליאת ביין. הייתי אצלה כמעט שנה והיא המליצה לי לגשת לאודישנים אצל יורם לוינשטיין".

אחרי שסימן וי על טיול קצר להודו, הוא נפרד מהמדים כדי לעטות על עצמו דמויות שונות. למשל, מדוזה: "אני זוכר שבאודישן השלישי ללימודים עשינו תרגיל בדינמיקה קבוצתית שבו כולנו ביחד חלק ממדוזה ענקית ואנחנו מקבלים הנחיות על מה אנחנו עושים עכשיו בתור מדוזה, וממש התמסרתי לזה. רק כשיצאתי חשבתי שאם חבר מהצבא היה רואה אותי עכשיו, הוא היה בהלם. אני מוצא את עצמי כל הזמן אומר לחברים, 'אם רק הייתם רואים מה עשיתי עכשיו'".

שנת הלימודים הראשונה שלך הייתה גם השנה הראשונה של הקורונה. איך זה השפיע עליך?

"בניגוד אולי למקצועות אחרים, משחק זה דבר שקשה מאוד ללמוד בזום. ובכל זאת לי קרה משהו מעניין, כי בשבוע שבו כולם עברו ללחוץ יד עם המרפק, קיבלתי את התפקיד ב'תמונת הניצחון'. אז אומנם חייתי בסיטואציה שבה יש קורונה, אבל כבר יש לי תפקיד ראשון ביד".

בפועל חלפה פחות משנה מרגע השחרור של גלמן ועד שלוהק לתפקיד הנחשק, חלומו של כל שחקן ישראלי ממוצע.

"חברים שלי מהבית אמרו לי שבזמן המסלול במשך שנתיים פשוט לא הוצאתי מילה מהפה. הייתי יושב איתם ביציאות של מוצאי שבת ופשוט לא מדבר"

אז איך סטודנט בשנה הראשונה מקבל תפקיד בסרט של אבי נשר?

"מהסוכנות שלי ניסו להשיג לי אודישן לסרט ויום אחד נכנסה לסטודיו המלהקת אסתר קלינג ובמקרה המבטים שלנו הצטלבו לכמה שניות ארוכות. היא נכנסה ושאלה מי אני, ובאותו שבוע כבר הייתי באודישן אצל אבי. לשמחתי נוצר איזשהו חיבור מהיר מאוד. הוא סיפר לי שיש שחקנים מנוסים וותיקים ממני שמועמדים, אבל לשמחתי התפקיד נפל בחלקי".

איך נראתה העבודה על הדמות?

"זאת הייתה עבודה ארוכה לאורך חצי שנה שבמהלכה למדתי על הדמות, ישבתי עם אבי והעמקנו בה ובי וניסינו לקרב אותנו זו לזה. זה היה תהליך ארוך ועוצמתי ובסופו אבי אמר לי שכבר לא שמים לב להבדלים ביני לבין הדמות. במהלך הצילומים, דברים שהרגשתי בתור הדמות של אברהם הפכו להיות מאוד מטלטלים ואמיתיים עבורי בחיים כידין".

מלבד התפקיד שלך כשחקן, היה לך ג'וב נוסף על הסט.

"נכון, הייתי על תקן יועץ צבאי. אימנתי את מי ששיחקו בתפקיד החיילים שלי בתורת לחימה ולוחמת־פרט וגם במקביל אימנתי ולימדתי את כל מי ששיחק את החיילים המצרים. בנוסף עשיתי אימוני קרב מגע ואימוני נשק אחד על אחד עם עלא דקה (שמגלם את חליף בסרט)".

במסגרת העבודה על הסרט יצא לך לפגוש אנשים שעליהם הוא מבוסס?

"כן. פגשתי את בני בן־ארי (בנה של מירה בן־ארי, אלחוטנית בת קיבוץ ניצנים – שאותה מגלמת בסרט ג'וי ריגר) וגם כמה אנשים מבוגרים, בני תשעים, שהתגוררו באותן שנים בקיבוץ. אנשים שם בכו. מישהי ניגשה אליי ואמרה לי 'אני נעמי מהסרט' (הדמות שמגלמת נטע רוט) וזה זעזע אותי כי אני יודע מה הדמות הזאת עברה. אלה היו מפגשים מרגשים ומטלטלים מאוד".

בשנה השלישית ללימודיו, לצד עבודה כברמן ומנהל מועדון, גלמן הולך ומבסס את מעמדו כשחקן עולה ומבטיח. בימים אלו הוא עובד במקביל לשתי הצגות שיעלו בסטודיו, "ביבר הזכוכית" (טנסי וויליאמס) ו"אליס" (רועי חן, הצגה שעלתה בעבר בתיאטרון גשר). הוא הספיק להופיע בסדרות ילדים ונוער כמו "פלמ"ח" ו"נעלמים" ומאז צילומי הסרט הצטלם לפרויקט נוסף, "המנצחים", סרט־מחזמר מסקרן של הבמאי אלירן פלד, שעוסק בחבורת צעירים בנצר־סירני של תקופת מלחמת ששת הימים.

אחרי שהפנים שלך נעשו מוכרות יותר, קיבלת איזו תגובה מיוחדת?

"מאז שהסרט יצא אני מקבל המון הודעות באינסטגרם ובפייסבוק מאנשים שגם הם יצאו בשאלה ומחפשים את עצמם, בין אם זה דרך אמנות או בכלל".