שם טוב לוי ממציא את עצמו מחדש: "אין לי שום תחושת החמצה"

אריק איינשטיין, יהודית רביץ, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, שלמה גרוניך, עפרה חזה: זוהי רשימה חלקית בלבד של אמנים שאיתם עבד שם טוב לוי. הוא אחראי ללחנים רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית כמו "שיר אחרי מלחמה", "הנסיך הקטן", "בלילות הסתיו", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד רבים אחרים. בנוסף הוא מתחזק כבר עשרות שנים קריירת סולו שבה הוא לא חושש ללכת לאזורים חדשים ומעניינים כמו פיוטים מצד אחד או קלאסי וג'אז מצד שני. בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית שיתקיים בשבוע הבא יעלה לוי מופע מסקרן יחד עם "חמישיית קפריזה", וזוהי הזדמנות מצוינת לדבר איתו על המופע הזה, על אמנות בזמן קורונה ועוד.

ספר קצת על ההופעה בפסטיבל.

"זהו פסטיבל של מוזיקה קאמרית קלאסית שמביא בכל פעם משהו קצת אחר, שנושק לקלאסי. 'חמישיית קפריזה' הם חמישה נגנים נפלאים – שתי חצוצרות, טרומבון, קרן יער וטובה, ואני אנגן בחליל ובפסנתר וכמובן אשיר. חלק מהמופע יכיל שירים שלי מכל מיני תקופות בעיבודים לחמישייה הזו, וחלק יורכב מקטעים שלי שמעובדים במיוחד לאירוע, כמו 'טווס הזהב', 'ריקוד ההוביטים' ועוד. חלק נוסף יהיה עיבודים שלי לקטעים קלאסיים כמו קטע של באך. זהו רובד אחר ונוסף למוזיקה שלי, בגלל ההרכב המסוים הזה, והמוזיקה שתיווצר בו מצלצלת אחרת ומעניין".

כמו אמנים אחרים, גם אתה מתרגש לחזור ולהופיע מול קהל חי?

"בחודשים האחרונים דווקא הופעתי בלא מעט מועדוני זאפה, במסגרת האנסמבל שלי או במסגרת הרכב אחר של שלישיית כלי קשת. בינואר אכן בוטלו כל ההופעות, ואני מקווה שהפסטיבל באילת יבשר את שובנו לבמות באופן סופי. בתקופת הקורונה למעט כמובן בסגרים הופעתי הרבה בחצרות, משהו שלא עשיתי קודם. מופעים של 20־25 אנשים שמזמינים באופן פרטי. חוץ מזה שהן עשו לי טוב נפשית, יש בהן משהו בלתי אמצעי, בטח יחסית להופעות במועדון שבהן האמנים נמצאים על הבמה והקהל קצת מרוחק וחשוך.

"פתאום מצאתי את עצמי – מישהו שלא ממש אהב לדבר בהופעות – מקשקש ומדבר, אנשים שואלים ואני מספר להם, זה נהיה חצי סטנדאפ. המוזיקה היא כמובן העיקר אבל נהניתי מאוד לפגוש אנשים בכל רחבי הארץ שלא ויתרו על תרבות. גם בחורף, אנשים באו עם מעילים ושמיכות, וזו הייתה חוויה מיוחדת מאוד שחבל לי שהפסיקה. אני מקווה שהז'אנר הזה ימשיך גם בלי קורונה. כלכלית הוא אומנם פחות מכניס אבל זה עושה משהו טוב לאמן, מפגש קרוב מהסוג הזה. עוד דבר טוב שקרה בתקופת הקורונה הוא שהוצאתי לראשונה ספר תווים ובו 33 יצירות שכתבתי, אני מופתע לטובה מההצלחה שלו".

הזכרת את העובדה שלא אהבת בעבר "לקשקש" על הבמה. זה אולי מסביר איך למרות היותך שייך באופן מובהק לדור הנפילים של המוזיקה הישראלית כמו אריק איינשטיין, קלפטר, מתי כספי ושלמה גרוניך, השם שלך נותר יחסית פחות מוכר?

"שואלים אותי את זה לפעמים, ואני חייב לומר שאין לי שום תחושת החמצה. מוזיקאים אינם אותו דבר. הייתי ילד ביישן ומופנם ויש ילדים יותר מוחצנים. עצם העניין של להופיע, לעומת לנגן, לא בא לי באופן טבעי. אני מרגיש בר מזל ששנים רבות עבדתי צמוד עם אמנים גדולים כמו אריק איינשטיין, ובשום פנים לא מרגיש מוחמץ כי שמי פחות מוכר. אני עם אופי אחר מאשר גרוניך, למשל. היה טבעי שכששנינו עובדים יחד. הוא יותר יתקשר עם הקהל ממני, כי לי התאים להיות יותר מאחורי הקלעים. בהופעות החצרות זה היה רק אני מול האנשים, והתמסרתי לזה. עד כמה התמסרתי? אשתי הייתה בהופעה אחת כזו ואמרה לי אחריה שהתחלתי לדבר קצת יותר מדי".

"עצם העניין של להופיע, לעומת לנגן, לא בא לי באופן טבעי. אני מרגיש בר מזל ששנים רבות עבדתי צמוד עם אמנים גדולים כמו אריק איינשטיין, ובשום פנים לא מרגיש מוחמץ כי שמי פחות מוכר"

 סלט צלילים

הוא חוגג ממש בימים אלה 72, וממשיך כל העת להתחדש ולהתנסות בז'אנרים מוזיקליים חדשים. אני שואל אותו אם יש לסוגי המוזיקה האלה מספיק קהל בארץ. "אין לי דרך לבדוק את זה מדעית", הוא אומר, "ברור שלג'אז יש פחות קהל בארץ מאשר למוזיקת פופ. כשעשינו ב־1977 את הפרויקט 'ששת', שהיה די ניסיוני, בנינו אותו בחצי שנה של חזרות, עיבודים וכולי, והתברר שהוא לא עניין הרבה אנשים באופן מיידי. שיר כמו 'בלילות הסתיו' שהיה חלק מהפרויקט הזה, לקח לו הרבה זמן לחלחל, והיום הקהל שר אותו בעל פה בכל הופעה.

"כלומר, יש דברים ניסיוניים שמצליחים אחרי זמן, יש כאלה שלא, ובגדול לא צריך מיליונים שישירו את השיר שלך, מספיקים כמה מאות. בכל הופעה אני שר לפחות שיר אחד או שניים שכתבתי ושאף אחד לא מכיר, אבל אני חושב שהם מהטובים שעשיתי. אני אומר לקהל מראש – 'אני עושה עכשיו שיר שלא תכירו, אבל אני מאוד אוהב אותו'. וגם כאן אין לי תחושת החמצה, כי זו האמנות שלי ואני שלם איתה, יש דברים שהפכו ליותר פופולריים ויש שפחות. עם ההרכב 'קצת אחרת' הופעתי בזמן אמת עם גרוניך ויידוב מול חמישים איש בצוותא, והיום זה נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית".

מעניין במיוחד החיבור שלך לעולם הפיוט. אתה היחיד מדורך שהתחבר לגל.

"זה בסדר, אתה יכול לקרוא לזה דור הקשישים, כולנו בני שבעים פלוס. כנראה שלרקע הבולגרי שלי יש קשר, אבל בכללי אני אוהב ערבוב של סגנונות, סלט צלילים. גם כקהל אני פחות אוהב לשמוע כל הזמן אותו דבר.

"לגבי הפיוט, השתתפתי במפגשים בירושלים שבהם פעם בכמה שבועות למדנו ודיסקסנו פילוסופיה יהודית עם אנשים מעניינים במיוחד, המארגן היה ד"ר מאיר בוזגלו. הכרתי שם אנשים מעניינים, חלקם מוזיקאים וחלקם מתחומים אחרים. אחד מהם היה מני (מימון) כהן הפייטן, וכשהוא פתח את הפה בפיוט, התחברתי לזה מאוד. גם היום אני לא פייטן ולא מתיימר להיות מומחה לפיוטים, אבל לקחתי עם האנסמבל שלי כמה פיוטים ויחד עם מיימון עשינו הופעות.

"לאחר מכן עשיתי עיבודים ברוח שלי לפיוטים כמו 'באדמה' כדי שיהיה לי מעניין מצד אחד, ולהשתדל לא לפגוע בפיוט מצד שני. השיא מבחינתי היה אלבום שלם שעשיתי עם הפייטן והמוזיקאי דוד מנחם, ובעקבותיו הגיע ערב בפסטיבל העוד מפיוטי הרמח"ל, אז הלחנתי עשרה טקסטים של הרמח"ל, קראתי את מסילת ישרים, וזה היה מרתק. כל מקום שיש בו תרבות עשירה ומעניינת, אני משתדל להיות פתוח וסקרן לגביו. אני כל הזמן משתדל ללמוד מאנשים חכמים, כבר שנתיים בגלל הקורונה לא למדתי משהו חדש וזה מתחיל להציק לי. יש בתרבות היהודית שלנו פילוסופים ואנשים גדולים שיש מה ללמוד מהם, ואם בתיכון לא ממש למדתי כמו שצריך, הגיע הזמן לעשות השלמת חומרים".

כשאתה שומע את המוזיקה הישראלית החדשה, מה אתה חושב לעצמך?

"לפני כעשור הזמינו אותי לבחינה של מוזיקאים מצטיינים בצה"ל. הגיעו ארבעים צעירים וצעירות בני 18 שמנגנים ג'אז, ונפלתי מהכיסא מהרמה הגבוהה, רמה בינלאומית לגמרי. יש פה כישרונות גדולים של צעירים שמנגנים. לגבי מוזיקה יותר פופולרית, האמת היא שאני לא מספיק מכיר את החומרים ואת היוצרים החדשים במוזיקה הישראלית. פחות מתחבר למוזיקה אלקטרונית וראפ, למשל, אבל יש פה ושם, ותמיד יהיו, אנשים מיוחדים ומוכשרים שעושים דברים טובים והם תמיד לא יהיו הרוב. ואתה יודע מה, הם גם לא היו הרוב בעבר".