שמירת סודות מבן הזוג היא בעייתית? נעמה מוזס טוענת שלא

לפני עשרים שנה עשתה נעמה מוזס את הדרך השגרתית מהעבודה לגן הילדים של בתה. רגע לפני שהגיעה לגן, התפרץ ילד לכביש. היא בלמה במהירות, אבל הילד כבר נמרח על הכביש. ממקום מושבה היא לא הייתה יכולה לראות מה קרה לילד – וקפאה. כשהתעשתה כעבור שניות, הילד התרומם, וברח מבוהל מהמקום. כאשר מוזס הגיעה לגן לבסוף, היא אמרה לגננת: "קרה לי נס". "זה משהו שקרה או יכול היה לקרות כמעט לכולנו, הכמעט־תאונה הזאת, רגע אחד שיכול לשנות את כל החיים", היא מספרת.

סצנת התאונה הזאת פותחת את הספר "חפשי עיניים טובות" שהוציאה מוזס, מטפלת זוגית ופרטנית, יועצת בתיכון ומנחת סדנאות. הספר מוציא את הקוראים למסע אל תוך מערכות היחסים של הגיבורה, איילת, ושלהם עצמם, ונוגע באמיתות ובשקרים בתוך הזוגיות ובינינו לבין עצמנו. איילת ומיכאל בן זוגה יוצאים בעקבות התאונה למסע ברכבת הרים שלוקחת אותם לנקודות קיצון ומאלצת אותם לעבוד מחדש על הזוגיות שלהם, ולעשות כברת דרך עם עצמם. בספר שילבה מוזס תובנות מכמעט 30 שנה שבהן היא מלווה בני נוער, מבוגרים וזוגות במסע החיים.

מוזס גדלה בכפר־סבא, שם מתרחשת גם עלילת הספר. נישאה בגיל עשרים למוטי, איש הייטק, וכיום הם הורים לארבע בנות. היא למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה, וכאשר כמו רבים וטובים לא הצליחה להתקבל לתואר שני במקצוע, השלימה תואר שני בייעוץ חינוכי, למדה טיפול זוגי, טיפול מיני ואת שיטת הטיפול CBT. כיום היא מטפלת בקליניקה פרטית לייעוץ זוגי ומשפחתי. "ייעוץ זוגי זה לשבת בחדר ולהחזיק כמה קולות ולאזן בין הדברים, להיות קשוב לשני בני הזוג, לתווך ביניהם".

בקליניקה היא נחשפת לקשיים זוגיים, לבגידות ולסודות. "אנשים שקראו את הספר אומרים לי 'איך איילת מסתירה ממיכאל כזה סוד, שהיא עשתה תאונה?' ואני אומרת – תאמינו לי שיש סודות גדולים יותר שאנשים לא חולקים עם בן הזוג. לכולנו יש סודות, וזה לא בהכרח דבר שלילי. לכל אחד מבני הזוג יש את המקום של הפרטיות, אבל לפעמים זה גבול דק מאוד בין סוד שאפשר לשמור אותו לסוד שחייבים לספר אותו. השאלה היא אם הסוד פוגע במערכת היחסים. לפעמים הפחד הוא שאם אשתף את הסוד לא אהיה ראויה לאהבה של בן הזוג, זה גורם לאנשים לשקר חיים שלמים. בספר איילת רוצה לספר לבעלה את הסוד, היא מנסה למצוא את הדרך, ומתקשה. אני רואה את זה בחיים עצמם. הרבה פעמים יש לנו אשליה שהדברים יסתדרו או שנמצא את הזמן הנכון, ולעיתים הסוד הולך וגדל, ואז אפילו יותר קשה לספר, כי למה לא סיפרת קודם?"

מצד אחד מפתיע אותי כל פעם מחדש לראות כמה אנשים מוכנים להיחשף מול מצלמה. זה כבר לא רק שיתוף, אלא ממש התערטלות. גם ברור לי שבסוף זה לא בהכרח מייצג את מה שקורה. מצד שני זה עשה שירות נהדר לציבור"

בלי לעשות ספוילר, בספר קיימת בגידה, זה משהו שאת פוגשת גם בקליניקה?

"בגידה מבחינתי היא מושג מאוד־מאוד סובייקטיבי. הרבה מאוד זוגות מגיעים לקליניקה, וכשמתייחסים לבגידה, הם מדברים למשל על הודעות ווטסאפ שחרגו מהרגיל, לפעמים זה משהו שנתון לפרשנות. יש שמדברים על פורנו, דבר שיוצר, לרוב אצל האשה, חוויה של בגידה. יש בגידה בתחום הכלכלי. משהו שהיום נפוץ מאוד, שאחד מבני הזוג מחליט להשקיע כספים בלי לספר לבן הזוג. בגידה יכולה להיות כשאחד מבני הזוג עסוק מאוד בעבודה שלו, והמקום של המשפחה נדחק. בגידה זה חוסר אמון שנוצר, אבל ברגע שיש תקשורת שנעשית בליווי של מטפל שמשקף ומלווה, אפשר להתגבר על זה.

"מישהי באה לקליניקה וסיפרה שבעלה גילה לה שהוא מכור לפורנו, וזה מאוד ערער אותה. אמרתי לה, 'זה שהוא בא ושיתף אותך אומר המון על מערכת היחסים שלכם, והוא גם לקח סיכון מסוים בזה'. כשמדברים אז אפשר לעבוד ולראות איך אפשר להתמודד עם זה. טיפול הוא פלטפורמה של שיתוף, שבו אנחנו יוצרים מרחב פתוח, מאפשר ובטוח, ומישהו מקצועי נותן מקום לכל אחד ואפשרות לשקם את מערכת היחסים. כשזוג צולח טיפול אחרי בגידה, אני מדמה את זה לקינצוגי, אמנות יפנית של איחוי שברים. מתוך השבר מצמיחים משהו יפה. עם כל הכאב, אני מאוד מאמינה בזוגיות וביכולת לתקן".

מה למדנו מחתונמי

רוב הזוגות בקליניקה שלה דווקא לא מגיעים על רקע דרמטי, אלא מתוך רצון לשפר את התקשורת הקיימת. "בסוף אנחנו רוצים עיניים שיראו אותנו בלי שיפוטיות. גם זוגות שנשואים עשרות שנים, וגם כשמערכת היחסים טובה ובריאה, באים לטיפול כדי לשפר. כמו בכל מערכת יחסים יש עליות וירידות ואנחנו מחפשים עיניים סקרניות. הרבה פעמים זוגות מגיעים על רקע של שחיקה בזוגיות. יש את אלו שמרגישים שמרוב שתיקות וסודות בן הזוג לא יודע עליהם כלום, ויש את הזוגות שהתחושה שלהם היא שהם כבר יודעים מה בן הזוג הולך להגיד לפני שהוא דיבר".

איך מחיים קשר כזה?

"זה מתחיל מעצם הנכונות לומר 'אנחנו רוצים לעשות משהו'. אדם צריך לחשוב – 'האם אני יכול להכיר את בן הזוג שלי מחדש?', 'האם אני רוצה לבחור בו מחדש?', מתוך הבנה שאנחנו לא אותם אנשים שהיינו לפני 30 שנה, ואפילו לא אותם אנשים שהיינו לפני שנה. אנשים מתפתחים ומשתנים, לומדים. החוכמה היא ליצור תחומי עניין משותפים, להתעניין, להקשיב ממקום פתוח. זה משהו שצריך לעבוד בו ולייצר עניין.

"אתן דוגמה מצחיקה שעבדה לנו כזוג. יום אחד קבעתי עם מוטי לארוחת צהריים במסעדה. הוא נכנס ואמר 'שלום, קוראים לי מוטי', ובמשך עשר דקות התנהלנו כאילו אנחנו בדייט ראשון. לא הפסקתי לצחוק. היה בזה משהו מאוד שונה. אז נכון שאנחנו לא זוג צעיר, ועדיין יש את הבית להחזיק וילדים, ברור שזה לא אותה מערכת יחסים כמו איזה אהוב או מישהו שאתה רק מכיר אותו, ועדיין אפשר ליצור ריגוש ועניין".

איך השפיעה הקורונה על זוגות?

"יש זוגות שזה עשה להם טוב, אבל לרוב זה לא פשוט. הקורונה יצרה הרבה לחצים, גם כלכליים וגם עם הילדים. בסגר הראשון עוד הייתה איזו התלהבות. עשינו ארוחות משפחתיות, סוף־סוף היינו יותר שעות בבית, אנשים שינו את סדר העדיפויות והיו יותר שעות בבית מאשר בעבודה. אבל בסוף זה מאוד שוחק, הלחץ, והשהייה יחד, אם בעבר היו המקומות שאפשר היה להתאוורר – אם זה חו"ל, טיולים, קצת זמן לעצמנו, היום זה מאוד קשה ומאתגר".

מה את חושבת על תוכניות ריאליטי כמו "חתונה ממבט ראשון" או "טיפול זוגי"?

"מצד אחד מפתיע אותי כל פעם מחדש לראות כמה אנשים מוכנים להיחשף מול מצלמה. זה כבר לא רק שיתוף, אלא ממש התערטלות. גם ברור לי שבסוף זה לא בהכרח מייצג את מה שקורה. מצד שני זה עשה שירות נהדר לציבור גם במודעות לטיפול זוגי ולחשיבותו, בנרמול של זה, עצם העניין שאנשים מדברים על זה ומתעסקים בזה, כנראה שיש צורך.

"'חתונמי' מוכיחה שלא משנה אפילו אילו אנשים אתה תשדך, בסוף מה שקובע את איכות הזוגיות זה לא הדמיון והשוני בין בני הזוג, אלא יותר התקשורת, וההבנה שבני הזוג לא אמורים למלא בלעדית זה את צרכיו של זה, ובן זוג לא חייב להיות 'גם וגם וגם'. למרות שכמטפלת זוגיות שפוגשת זוגות שנשואים לא מעט שנים, אני רואה שבסוף יותר פשוט לחיות עם אנשים שבכל זאת דומים לנו, באופן שבו הם תופסים את ההורות, מנהלים את הבית, באופן שבו הם רואים את הפן הכלכלי של החיים. את יודעת כמה קשה לחיות עם מישהו שמסתכל על התנהלות כלכלית שונה ממני? ומה שבעיני זה נורמלי אצלו נתפס כפזרנות? זה מאוד קשה".

אגב חתונמי, למה היום כל כך קשה למצוא זוגיות?

"בימינו התופעה של FOMO  באה לידי ביטוי בהכול, תמיד קיים הפחד שאולי יש משהו טוב יותר, ואולי אני מפסידה משהו. וככל שעובר הזמן, התקדמתי, התפתחתי, ככל שאני מחכה יותר, אני מחפשת מישהו שווה ערך אליי וחושבת שאולי יש משהו טוב יותר שמחכה לי מעבר לפינה. וגם כשכבר יש מערכת יחסים, ויש צורך לעבוד על הדברים, אנשים היום פחות רגילים לעבוד קשה. קל יותר לדפדף ולהתקדם הלאה. אבל המקום הזה של להישאר ולהתעקש על הזוגיות הוא חשוב, ולצערי הוא לא מובן מאליו".

הכביש הצר

אבל מוזס כאמור לא מטפלת רק בזוגות אלא גם בבני נוער. במסגרת עבודתה כיועצת בבית ספר תיכון ברעננה היא עוקבת בדאגה אחר השינויים שחוללה בהם הקורונה. "השוליים התרחבו", היא מאבחנת, "פעם היו שוליים צרים, היום הכביש הראשי הוא הצר. אנחנו רואים הרבה יותר תופעות של הסתגרות וחרדה ודיכאון. גם בקרב צוותי החינוך יש שחיקה מאוד גדולה, יש פחות אינטראקציות חברתיות, אז הם פחות מודעים לבעיות, כי או שהם רואים משבצות שחורות בזום, או עומדים מול ילדים עם מסכות שגם אז חלק גדול מהאינטראקציה נגרע. נוסיף לכך שכל שני וחמישי ילד נכנס לבידוד או חולה. אחוזי הנשירה עלו, יש הרבה מצוקות ולחץ. ייקח עוד הרבה שנים להשתקם מזה. אני שמחה על ההתעקשות להחזיר את מערכת החינוך ולא לסגור אותה. זה מסר חשוב שהבינו אותו אולי קצת מאוחר".

מה אנחנו כהורים יכולים לעשות כדי להקל על ילדינו?

"למצוא זמנים שהם רק שלכם, להקשיב, לדבר. כמו שאני אומרת לזוגות עם שחיקה – לייצר דייט קבוע, זה נכון גם בקשר עם הילדים שלנו. אישית הזמן הכי טוב עם הבנות שלי היה כשהייתי מסיעה אותן ממקום למקום. השיחות האלה צריכות להיות עם הקשבה אמיתית, לא לסמן וי וללכת. גם ההורה מצידו צריך לשתף ממה שעובר עליו".

"עם בני הנוער צריך למצוא זמנים שהם רק שלכם, להקשיב, לדבר. כמו שאני אומרת לזוגות עם שחיקה – לייצר דייט קבוע, זה נכון גם בקשר עם הילדים. השיחות האלו צריכות להיות עם הקשבה אמיתית, לא לסמן וי וללכת"

איפה עובר הגבול בין חבר להורה?

"פעם הייתה היררכיה והיה כבוד כלפי הורים וכלפי המורים, כלפי בעלי סמכות. היום אפילו כשאני הולכת לרופא אני באה עם הידע של גוגל מאחוריי. ברור לי שאני הולכת לשמוע עוד חוות דעת חוץ מהרופא. ומצד שני כשאתה בא לילד בגובה העיניים ואומר לו 'אני רוצה לשמוע אותך, אני לא בא לשפוט אותך' – הילדים מאמינים שאנחנו רוצים בסוף בטובתם".

האתגר ההורי שלה הגיע בדמות אחת מבנותיה, רוני (26)  שבחרה לצאת בשאלה. "כהורה אתה מבין שהמסע הזה של הילד שלך לא תמיד ימשיך באותן דעות כמוך, אם זה בתחום הדת או בכלל. יש בינינו תקשורת פתוחה מאוד, לא שיפוטית, אנחנו מכבדים אותה והיא מכבדת אותנו. חשוב לי למשל שהיא תבוא לשבת, גם אם זה כרוך בכך שתיסע בשבת, אבל היא לא תבקש את הרכב שלנו בשבת.

"כשהיא עברה לגור עם החבר שלה היא שאלה אם נוכל לעזור לה בשכר הדירה. אני שמחה ברוך השם לעזור לבנות שלי, אבל כאן הייתה לי דילמה. בסוף אמרתי לעצמי 'אלה החיים שהיא בוחרת, ואם היא הייתה גרה במעונות באוניברסיטה היינו עוזרים לה. אז גם כאן נעזור לה'. זה לא היה לי פשוט, חשבתי על מה המסר שאנחנו מעבירים. היום אני מבינה שזה מה שטוב לה וזה מי שהיא. חשוב לי שהיא תהיה מאושרת, וזה הדרך שהיא בוחרת".

שריר הכרת התודה

עם הגיל, ועם העובדה שלפני שנתיים הפכה לסבתא, היא מרגישה שהיא לומדת, כמו שם הספר, "לחפש עיניים טובות". "מהעיניים של ילד בן שנתיים לומדים את המקום הלא שיפוטי. כשנטע הנכד שלי רואה מטרייה זו חוויה, ושלולית זו חוויה, כל דבר מסקרן ומלהיב אותו. אני לומדת ממנו לאמץ את הראייה הזו. ילדים נוכחים בהווה, הם פחות עסוקים במה היה ומה יהיה. אם היינו מצליחים להשאיר אצלנו עשירית מזה כבוגרים זה היה משפר מאוד את איכות החיים שלנו. זו מתנה שגם הקורונה העניקה לנו גם – לשחרר".

"בסופו של דבר המסע של איילת ומיכאל בספר מייצג את הצורך הבסיסי הטמון בכל אחד מאיתנו לחוש אהוב וראוי בתוך קשר. החיפוש אחר עיניים טובות מתחיל קודם כול בעצמנו, במקום של קבלה וחמלה עצמית. היכולת להתבונן על עצמנו ועל זולתנו מכמה זוויות מבט מסייעת לנו להבין שאין אמת אחת מוחלטת. וכן, זה דורש עבודה.

ואיך עושים את זה?

"תחילה, צריך לזכור לומר כל יום לעצמנו מילה טובה. יש לי קבוצת ווטסאפ עם עצמי בשם 'תודה' ובה אני משתדלת לכתוב בכל יום שלושה דברים טובים. אני גם מקפידה לקבוע דייט שבועי עם בעלי ובו אנחנו מציינים שלושה רגעים זוגיים שאנחנו מוקירים מהשבוע. צריך לאמן את שריר הכרת התודה ולכתוב מילה טובה למישהו בסוף היום. הצורך להיות ראוי מתמלא כאשר אנו מכוונים על עצמנו ועל זולתנו פרוז'קטור שמעצים את החוזקות שבנו".