בגיל 90, נראה היה שלנלי גרוסגאט יש הכול. היא התגוררה בברוקלין ניו־יורק, נהגה בעצמה, והלו"ז שלה היה עמוס בחוגים ופעילויות. בניגוד לבני גילה, נלי גם לא נבהלה מהקדמה, ולמדה להשתמש בווטסאפ, במיילים ואפילו בזום. אלא שאז הגיעה הקורונה, והיא החליטה לעשות מעשה: נלי ארזה מזוודות ועברה לגור לצד משפחתה ביישוב מצפה נטופה שבגליל.
מעבר לאוקיינוס, החליטה גם נכדתה של נלי, רחל הדס יהודה בת ה־26 לעשות מעשה, ולעבור לגור לצד סבתה, העולה החדשה, ולסייע לה בכל שתידרש. כעת מככבות השתיים בסדרת הרשת החדשה "לשדוד את סבתא", שעלתה בכאן דיגיטל בשבוע שעבר, ועוסקת בקשר הבין־דורי וברגע הקצר והחופף שבו השתיים נפגשות כנשים בוגרות, אחרי שנים שגרו במרחק אלפי קילומטר זו מזו.
כאשר בבי ("סבתא" ביידיש, כך קוראים לנלי כל נכדיה) הגיעה לארץ, בשיא מגפת הקורונה, היא ארזה שתי מזוודות בלבד, והותירה מאחור כמעט הכול. "אפילו בגדי חורף לא הבאתי איתי". היא עלתה על טיסה של ארגון "נפש בנפש" והתכוננה לנסוע במונית ישירות משדה התעופה למקום שבו הייתה אמורה לשהות בבידוד במשך 14 יום.
רחל הדס: "אנחנו מדברות על הכול. אני מתייעצת איתה אם להמשיך קשרים או לא, ואני יודעת שהיא לא תספר לאף אחד. מצד אחד יש לה את ניסיון החיים שלה שהיא מנסה להעביר, ומצד שני מודעות גדולה לזמנים שהשתנו, היא לא שופטת אף פעם, וכשזה הבסיס אפשר לדבר על הכול"
היא לא הייתה מוכנה להפתעה שחיכתה לה כשנחתה בארץ: קבלת פנים ענקית של כל נכדיה שמתגוררים בישראל, עם גיטרה, שירת "הבאנו שלום עליכם" ואפילו מחיצה מניילון, שאפשרה לה להתחבק עם כולם. אבל זו לא הייתה ההפתעה המשמחת היחידה: רחל הדס הודיעה לה שהיא תיכנס איתה לבידוד.
"כששמעתי שבבי עולה לארץ באמת, אחרי שכבר לא האמנתי שזה יקרה, אמרתי לעצמי שאין מצב שהיא נכנסת לבידוד לבד", נזכרת רחל הדס, שכיום עובדת כרכזת במכינת חברותא של מכון הרטמן בירושלים, "אחרי שהיא עשתה את כל המאמצים האלה, לא יכולתי לחשוב עליה לבד בבית במשך 14 יום, זו לא הייתה אופציה מבחינתי. כולנו היינו מודאגים מהמחשבה הזו, אבל לעצור את החיים לשבועיים זה לא משהו שמתאפשר בקלות".
אז איך לך זה התאפשר?
"בדיוק סיימתי תואר שני באוניברסיטה העברית, אז המחויבות שלי לירושלים נגמרה. במקביל כל הזמן נכנסתי לבידודים וככל שעברו הסגרים, עם מגבלות המרחק, התגעגעתי למרחבים ולנופים והחלטתי שאני חוזרת ליישוב, כי כל היתרונות של העיר הלכו ונעלמו. הידיעה שבבי מגיעה דרבנה עוד יותר, רציתי להיות קרובה אליה וליהנות ממנה".
בבי: "אני דאגתי כל הזמן שהבידוד לא יעבור, ובסופו של דבר עם רחל הדס לא רציתי שהוא ייגמר".
מה עשיתן כל היום?
רחל הדס: "שיחקנו פינג פונג, צפינו בסרטים ישנים, עשינו קרמיקה, והשוס: עשיתי לבבי שיעורי אולפן. לימדתי באותה תקופה שיעורי עברית בזום לאיזה אולפן בארץ, אז לימדתי גם את בבי. בדיעבד הרגשתי ממש בת מזל, זה קרה בתקופה שכולנו שמרנו על ריחוק ממש. בקושי נפגשתי עם ההורים שלי, עם הסבתא השנייה שלי שגם גרה ביישוב, ופתאום הייתה לי הזדמנות לבלות זמן ממושך ואמיתי עם בבי. ידעתי שכשאחזור לחיים האמיתיים אצטרך לחזור לשמור מרחק, אז זו הייתה בשבילי הזדמנות לנצור".
איך היה הקשר ביניכן לפני העלייה?
רחל הדס: "כילדה לא דיברתי כל כך אנגלית אז לא ממש יכולתי לתקשר איתה, וכשהיא הייתה באה לארץ כל תשומת הלב של אמא שלי הייתה הולכת אליה, אז אפילו קינאתי בה קצת. ככל שגדלתי האנגלית שלי השתפרה, והיו לי יותר הזדמנויות לטוס אליה ולא לחכות רק לביקורים שלה בארץ אז התחלנו להתקרב. הייתי מגיעה לשם לביקור של חודש ונכנסת לשגרה שלה, זה מקרב. הולכת איתה לשיעורי התעמלות שלה, לסופר, לטיולים. זה עשה את שלו".
בבי, איך הקשר שלך עם שאר הנכדים?
"כולם נהדרים", היא אומרת בגאווה, "יש לי 12 נכדים ושלוש נכדות, שמתוכן רק רחל הדס גרה בארץ. אני מרגישה ממש מבורכת. למען האמת, יש לי נכדה אחת בארצות־הברית שכל הזמן כועסת עליי שהיא לא מצליחה להשיג אותי בטלפון. אני עסוקה ולא נמצאת כל הזמן בבית, תוסיפי לזה את הפרשי השעות, וקיבלת סבתא לא זמינה".
רחל הדס: "יש לה קשר טוב עם כולנו, והיא הכוכבת שכולם רוצים להיות קרובים אליה. אני חושבת שבקשר שלנו ספציפית, המרכיב העיקרי הוא החוויה, הדברים שאנחנו עושות יחד. בבי היא אישה הרפתקנית שאוהבת להתנסות בדברים חדשים, בין אם זה לשחק באולינג בפעם הראשונה ובין אם לטייל במקומות חדשים. יש לה נפש של ילדה מצד אחד, ומצד שני היא תמיד אומרת על עצמה שהיא מכירה את הגבולות שלה. אם אני מנסה לקחת אותה בשטח למשהו הרפתקני מדי – היא יודעת מתי לעצור".
ועל מה אתן מדברות?
רחל הדס: "אנחנו מדברות על הכול. אני מתייעצת איתה אם להמשיך קשרים או לא, ואני יודעת שהיא לא תספר לאף אחד. מצד אחד יש לה את ניסיון החיים שלה שהיא מנסה להעביר, ומצד שני מודעות גדולה לזמנים שהשתנו.היא לא שופטת אף פעם, וכשזה הבסיס אפשר לדבר על הכול".
בבי: "יש לנו הרבה על מה לדבר, ולרחל הדס יש הרבה סבלנות, אז אני מספרת לה סיפורים מההיסטוריה שלי".
הזדמנות שאסור להחמיץ
הריאיון עם השתיים מתקיים ב־1 בפברואר, התאריך שבו עזבה בבי את גרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון לפני 82 שנה.
למרות גילה ופערי השפה, ברור לאורך כל השיחה שבבי חדה מאוד. כשהיא עונה על שאלה ומתחילה להאריך בדברים, היא שואלת אותי אם זה בסדר שהיא נכנסת לפרטים הקטנים. כשאני מתנצלת בתחילת הריאיון על האנגלית השבורה, היא אומרת שזה מסתדר עם האוזניים השבורות שלה.
בבי, מה הביא אותך לעלות לארץ בגיל 90 פלוס?
"אני תמיד אומרת שה' הביא אותי לפה, הכול קרה בדרך כזאת ניסית שזו הדרך היחידה להסביר את זה מבחינתי. הדברים הסתדרו ופשוט לא יכולתי לעמוד מנגד".
הנס של בבי התחיל בפברואר 2020, כאשר היא מחליטה שבגיל 90 הגיע הזמן לעבור לדיור מוגן. התאריך נקבע לאמצע פברואר, החפצים נארזו, הרהיטים נעטפו בקומת הבית התחתונה, והמתינו למשאית שתבוא לאסוף אותם. אלא שאז מתקשרת מנהלת הדיור המוגן ומבקשת לדחות את הכניסה בשבועיים בלי לפרט מדוע.
הסיבה, כפי שיתברר רק מאוחר יותר, הייתה נגיף מסתורי שכולנו למדנו להכיר היטב בשנתיים האחרונות. אבל עוד לפני שהמידע הזה היה גלוי התקשרה דינה, בתה של בבי ואמה של רחל הדס, אליה וביקשה ממנה לבטל את התוכנית לעבור לדיור מוגן. "היא אמרה לי שאני עוברת ממיטה בריאה למיטה חולה", נזכרת בבי, "ושאלה אותי אם אני מבינה מה הולך בכל העולם עם הקורונה. זה ערער אותי, אבל התלבטתי כי חשבתי שהמגפה היא עניין זמני".
אבל המשפחה של בבי בישראל המשיכה להפעיל עליה לחץ לבטל את התוכניות. בסופו של דבר היא החליטה להתקשר למנהלת המוסד ולשתף אותה בהתלבטות. המנהלת הסכימה לוותר על ההתחייבות בלי לגלות לה מה מתחולל שם באותם ימים: הדבקה המונית שגבתה את חייהם של כמאה מטופלים במחלקה הסיעודית.
רחל הדס: "כשחשבנו על האלטרנטיבה של המעבר לדיור המוגן, ישראל הייתה מדורגת באחד המקומות הגבוהים בעולם בהתמודדות עם הקורונה. התחילו לדבר כבר על חיסונים, בזמן שבארצות־הברית המצב היה ממש לא טוב. בברוקלין ספציפית מתו אנשים בזה אחר זה. הבנו שהמקום הכי בטוח לבבי להיות בו, שיאפשר לה לקיים שגרה נורמלית איכשהו, הוא ישראל".
בבי: "התחלתי לשקול את זה, אבל לא חשבתי שבאמת אעשה את זה. תמיד כשהנכדים בארץ היו שואלים אותי מתי אעשה עלייה, הייתי אומרת להם: 'כשהמשיח יבוא'. לא ראיתי שום סיבה לעשות את זה, יש לי שני ילדים בארצות־הברית, הבת שלי גרה קרוב אליי וטיפלה בי היטב, נהגתי, הייתה לי שגרה, אימונים וחוגים, לא רציתי לוותר על כל זה. לא יכולתי לדמיין את עצמי מעתיקה את החיים שלי בגיל 90. אמרתי לדינה: 90 אחוזים שאני לא באה".
נקודת המפנה הגיעה כשדינה התקשרה לבבי ואמרה לה שהתפנה בית להשכרה ביישוב שבו היא גרה, מצפה נטופה. "זה דבר נדיר מאוד", מסבירה רחל הדס, "זה היה הבית היחיד שהתפנה בתקופה הזו".
בבי: "חשבתי לעצמי: עכשיו אני נאלצת לצעוד חמישה בלוקים שלמים כדי להגיע לבת שלי" היא אומרת בחיוך, "ואם אני אעבור לארץ אני אהיה ממש בדלת הסמוכה לבת הזקונים שלי דינה, איך אפשר לפספס את ההזדמנות הזאת? התחלתי לחשוב על כל הנכדים שלי בארץ שאני לא זוכה לראות בתדירות גבוהה, והתחלתי להתרגש מהאפשרות. ואז דינה אמרה לי משפט שחיזק את ההחלטה, היא אמרה שאני לא נכנסת לכלא, ושתמיד אוכל לחזור חזרה, וזהו – החלטתי שאני באה".
אלא שגם אחרי שההחלטה התקבלה, היה שלב שבו בני המשפחה כמעט ויתרו על הרעיון בגלל בירוקרטיה בלתי אפשרית. בתקופה ההיא, בגלל הקורונה, לא הייתה כניסה לישראל עבור אנשים שאינם אזרחי המדינה. בבי נדרשה להמציא מסמכים ותעודות שלא הייתה לה שום גישה אליהם, וכל משרדי הממשלה היו סגורים או עבדו במתכונת חלקית. כל מה שיכול היה להסתבך בתהליך – הסתבך. "אבל ההמתנה והתחושה שלא נצליח להוציא את האישורים הנדרשים לעלייה שלי, רק גרמו לי לרצות בזה יותר", מודה בבי.
יום אחד, ברגע של ייאוש, פנתה דינה לכל קבוצות הווטסאפ שלה ושאלה אם למישהו יש קשרים שיוכלו לעזור להם בעניין העלייה. באופן מפתיע, הישועה הגיעה דווקא מאחד הבנים של דינה, שעבד באותה תקופה עם משרד הפנים וכתב לה שהוא יכול לנסות. תוך יומיים הסתדר הכול.
בבי: "לא הייתי מאוד בעניין של להשתתף בתוכנית, אני בעיקרון בן אדם ביישן, וחששתי שלא אצליח לבטא את עצמי כמו שצריך, אבל הסכמתי רק בגלל רחל הדס. טוב, וגם כי לא ידעתי שיהיו שלושה ימי צילום ארוכים שיסתכמו בסופו של דבר בפרק אחד של שבע דקות"
גוף ונפש
לפני שנתיים, עוד לפני העלייה לארץ, ראה בניה, אחיה הגדול של רחל הדס, פוסט בפייסבוק שבו פורסם שב"כאן 11" מחפשים סבתות ונכדות עם קשר מיוחד, ותייג את רחל הדס. "בהתחלה לא חשבתי שאנחנו מתאימות", היא מודה, "היה לי בראש שאנחנו סתם סבתא ונכדה בלי שום דבר מיוחד או יוצא דופן, אבל כשעניין העלייה התחיל לקרום עור וגידים חשבתי על זה אחרת – סבתא בת 90 שעושה עלייה ומתקרבת לנכדה היחידה שיש לה בארץ".
צילומי הסדרה החלו בתקופה שבה בבי התארגנה לקראת העלייה לארץ, וצוות הצילום הגיע לפגוש את בבי בביתה בברוקלין.
בבי, מיד הסכמת לרעיון של ההשתתפות בסדרה?
"לא הייתי מאוד בעניין, אני בעיקרון בן אדם ביישן, וחששתי שלא אצליח לבטא את עצמי כמו שצריך, אבל הסכמתי רק בגלל רחל הדס. טוב, וגם כי לא ידעתי שיהיו שלושה ימי צילום ארוכים שיסתכמו בסופו של דבר בפרק אחד של שבע דקות".
נשמע מתיש.
"האמת שזה היה די מתיש, הם הגיעו ב־11 בבוקר ונשארו עד שבע בערב, ככה שלושה ימים. ואז אחרי שהגעתי לארץ הם הגיעו לעוד יום צילום ארוך כזה".
רחל הדס: "זו הייתה השקעה מטורפת מצידה, אבל זו מתנה. עכשיו יש לנו משהו שמתעד את החוויה הזו שהייתה לנו בבידוד ואת כל סיפור העלייה".
אבל הזמן של בבי ורחל הדס יחד לא כלל רק שעשועים והרפתקאות, אלא גם שיחות על זקנה ובגידת הגוף. בבי: "אני מצטטת הרבה את אמא שלי ואומרת דברים שהיא אמרה לי כשהזדקנה. אני מבינה אותה עכשיו, כשאני באותה סירה".
רחל הדס: "בבידוד עצמו יכולתי פתאום להזדהות עם בבי – המגורים לבד, הקשיים הפיזיים, הבדידות, אני חושבת שנכון ובריא להיות במקום שמצליח להבין את זה. הקורונה החזירה את הדאגה לקשישים. מוסדות הדיור המוגן הפכו למסוכנים עבורם, בגלל ההדבקה ובגלל חוסר היכולת לבקר אותם. הצלחנו לראות איך מצבם הפיזי והנפשי כל כך קשורים זה בזה, והרבה אנשים העבירו את הטיפול בקשישים אליהם הביתה. רק במצפה נטופה חזרו שש או שבע סבתות מבתי אבות הביתה. בכל העולם אנשים התחילו לדאוג בעצמם לדור הזה, שפתאום בזמן המגפה הפך למוקד הדאגה העיקרי של כולנו"
