כבר דובר פה לא מעט על השתלבותן של מסעדות שף בבתי מלון ועל הסינרגיה שנוצרת במפגש הזה. מסעדת "ערמונים" השוכנת במלון הספא "דרים איילנד" היא דוגמה מובהקת לכך. היא משמשת את אורחי הריזורט שהוקם על חורבות "חמי יואב", ולא פחות משמעותי – מארחת לצהריים את המוני המבקרים בו במסגרת יום כיף. בה בעת, היא מתפקדת כמסעדת שף לכל דבר עבור תושבי הדרום, אזור שרחוק מלהיות משופע במסעדות ברמה גבוהה.
למרות שמסעדות מלון לוקות לעיתים בחוסר מעוף עיצובי, הרי שכאן האכסניה בהחלט עומדת בזכות עצמה, עם תקרות גבוהות ומרשימות, אווירה חמימה ונוף מהמם לאגם הצמוד.
פתחנו בלחם הבית – פוקאצ'ה מוארכת בעבודת יד שנאפתה בטאבון אבני שמוט והייתה מצוינת. ממנה עברנו ל"אימאם בלאדי", חציל שלם קלוי וחצוי עסיסי ובשרני (ודאי הרבה יותר מהבשר הטחון שליווה אותו והיה יבשושי משהו). מעליו פוזרו כתמי טחינת הר ברכה, שאין באמת איך להגיש אותה בלי שתהיה נהדרת, וסלסת עגבניות.
הקללנו עם "סלט ערמונים סטייל" שהיה סלט ירוק די קלאסי עם עלי סלנובה פריכים, קוביות בטטה צלויות, אגוזי מלך ורוטב ויניגרט הדרים, שהוא לטעמי הרוטב האופטימלי לשדך לסלט ירוק. המפגש בין החמצמצות המתקתקה של הרוטב עם החסה הניטרלית הוא מרענן וקליל וכל מה שצריך מסלט פתיחה.
בין הראשונות לעיקריות מיהרו להחליף לנו סכו"ם ולנקות את השולחן – פעולות פשוטות שמעניקות תחושה של יחס וקשב ומעלות בקלות את רמת השירות.
בדרך כלל אני לא נוטה להזמין המבורגר במסעדות גורמה אבל כאן הוא קיבל המלצה חמה מהמלצרית, ובצדק – בשר הטלה המעושן היה דומיננטי, עשיר ושמנוני כדבעי והלחמנייה הטרייה שבה נעטף הייתה צרובה פינת שרופה קלות. הוא לווה במיני תפוחי אדמה צלויים וחביבים.
במנת הפילה לברק ביקשתי להחליף את התוספת (לבבות ארטישוק וקרם שורשים) בזו של הדניס (מצע פירה ערמונים, קרעי תפוחי אדמה צלויים וסלט עלים), שהרי אין מבאס יותר מקרייב למנה מסוימת ולתוספת של מנה אחרת. לשמחתי אפשרו זאת כאן בלי שום בעיה, בשונה ממסעדות אחרות שבאופן מטרחן מתעקשות להיצמד לחזון שנרקח בעת כתיבת התפריט. הפילה עצמו היה קצת יבש ויכול היה ליהנות משתי דקות פחות של בישול, ואילו קראסט התבלינים השומי היה מצוין ממש.
ומה באשר לקינוחים? הצלחה מסחררת וכישלון מפואר בכפיפה אחת. מצד אחד בננה לוטי משגעת, נכון יותר, אדפטציה לבננה לוטי, הקינוח התאילנדי שאין מי שטייל במדינה ולא נתקל בו. שמה המקורי של המנה היה בננה רוטי, שכן היא מבוססת על לחם הרוטי ההודי, אבל שיבושי ההגייה של המקומיים שלא מסוגלים להגות "ר" הנציחו את השיבוש. בכל מקרה, כאן לא פורסים אותו לריבועים קטנים אלא לשני משולשי ענק והטיגון העמוק (במקום צריבה קלה) הופך את כל הסיפור ליותר צ'ורוסי מאשר לוטיאי. עם בננות מקורמלות, קרם פטיסייר, קינמון וסוכר באמת שאין צורך ביותר כדי לסיים ארוחה. בטח לא אם מדובר במנת פרופיטרול מאכזבת, שכוללת רביעיית פחזניות של ביסקוטי שהוצאו מהמקפיא והוגשו באופן סתמי ומיותר. שנאמר, לפעמים כל המוסיף גורע.
