ללמוד את רבנו תם

מי שלמד אי פעם דף תלמוד עם פירושי התוספות פגש את רבנו תם, הלא הוא ר' יעקב בן מאיר, נכדו של רש"י. רש"י הניח בפירושו תשתית לפרשנות בסיסית של התלמוד, ואילו נכדו רבנו תם הניע מהלך פרשני נרחב, שעיקרו קושיות ודיוקים. פעמים הרבה הקושיות הללו נבעו מתוך השוואת סוגיה אחת לסוגיות אחרות בתלמוד או למקורות חז"ל אחרים, כאשר הצורך לפתור קשיים אלה הוליד חידושים פרשניים מפתיעים, לעיתים בעלי משמעות הלכתית חשובה.

דמותו המיוחדת של רבנו תם זכתה להערכתם של ראשונים ואחרונים. ר' אברהם אבן־עזרא כינה אותו בתארי כבוד מופלגים: "חכם כאיתיאל", "כבוד ותפארת לישראל" ו"מקום המקדש וההראל". צבי גרץ, ההיסטוריון בן המאה ה־19, כתב עליו בהערצה: "ולפניו לא היה כמוהו מעמיק בהלכה וחכם מפולפל בפלפול האמת לאמתה של תורה… במות רבנו תם בטל זיו התלמוד… כי כמוהו לא קם עוד חכם תלמודי, יוצר אור ובורא חדשות בלמוד התלמוד בצרפת ואשכנז". מאז ועד היום הוקדש מאמץ מחקרי מרובה כדי לבחון את חידושי ההלכה של רבנו תם, לעמוד על חידושיו הפרשניים ולפענח את סוד אישיותו התקיפה והדומיננטית שהשפיעה על כל הבאים אחריו.

ספרו החדש של פרופ' רמי ריינר מן המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון הוא מונוגרפיה המוקדשת כולה לרבנו תם ולתורתו. הספר כולל פרקים ביוגרפיים על רבנו תם, על משפחתו ועל מוריו, וכן פרקים שבוחנים את השפעתו על החכמים שבאו אחריו בצרפת, באשכנז ובפרובנס. שתי חטיבות מרכזיות בו עוסקות ב"ארון הספרים" שעמד לפני רבנו תם וביצירתו. בין השאר דן ריינר בדרכי שימושו במשנה ובתוספתא, במדרשי ההלכה ובתלמוד הירושלמי; בפסיקות הלכה שלו, בתקנות שתיקן בתחומים שונים, ועוד.

בהקדמתו מבהיר המחבר את מגמת הספר: "לחשוף את דרכי החשיבה והיצירה של רבנו תם בשדה פרשנות התלמוד ופיתוח ההלכה. לא המסקנה ההלכתית שאליה הגיע רבנו תם תעמוד במרכז הדיון, אלא הדרך הפרשנית שבה פסע, הקוד הפנימי והמנגנון שעשו את פירושיו ופסיקותיו למה שהם, שהרי רבנו תם נודע… בעיקר בזכות הדרך הלמדנית החדשה שראתה ובחנה את התלמוד בכל מרחביו ודפיו במבט סינופטי, ושפילסה נתיב לא ידעו אדם לפניו בים התלמוד".

לגאונים אין סמכות

ריינר מדגיש ש"הקוד הפנימי" של רבנו תם הוא העצמת כוחו של התלמוד הבבלי כגורם כמעט יחיד בפסיקת ההלכה. מכוח תפיסה זו דחה רבנו תם את התוקף העצמאי של המנהגים, ובניגוד לחלק מן הקדמונים סירב לתת תוקף למנהגים שרווחו בזמנו במקרה שהם סתרו את התלמוד. כתוצאה מכך דחה רבנו תם כמה מנהגים, ואילו למנהגים אחרים מצא מקור תלמודי באמצעות פרשנות מחודשת של המקורות. בדומה לכך סירב רבנו תם לקבל תקנות הסותרות את התלמוד. על אחת התקנות הקדומות של הגאונים כתב "ואין לנו לבדות טעמים אלא על פי ההלכה", וכפי שביאר זאת ריינר: "ההלכה מתפתחת ומתרחבת בזכות טיעונים פנימיים לה ולא בזכותם של טיעונים היסטוריים… כאלו ואחרים".

כוחו הכמעט בלעדי של התלמוד בפסיקת הלכה עמד לו לרבנו תם לדחות את אחת התקנות המשמעותיות של גאוני בבל – תקנת מורדת. על פי תקנה זו, בית דין יכפה גט על הבעל נוכח סירוב האישה לחיות עמו, וגם ידאג שהיא תקבל חלק נכבד מכתובתה. תקנה זו אינה תואמת את הדין התלמודי, ומשום כך דחה אותה רבנו תם וקבע שהגאונים אינם יכולים "להתיר גט פסול" מכיוון שדבר כזה אינו בסמכות הפוסקים "מימות רב אשי ועד ימות המשיח" (עמ' 271). כוחו הגדול של רבנו תם והסתמכותו על הדין התלמודי עמדו לו לבטל תקנה זו שנהגה במשך כ־500 שנים ברוב התפוצות. כפי שהדגיש ריינר, משמעותה של דחיית תקנה זו והפרשנות המחודשת של רבנו תם לסוגיה הן ש"לא רק שהמנהג לא מחייב, לא רק שלגאונים אין סמכות לתקן, אלא שרובם המוחלט של הפרשנים ולומדי הדורות שלפניו, ממזרח וממערב, לא הכירו ולא ידעו את פירושה האמיתי של סוגיית מורדת, טעו טעות גמורה והרבו ממזרות בישראל" (273).

אך למרות התנגדותו של רבנו תם לתקנות הנובעות מנסיבות היסטוריות גרידא, גם הוא נאלץ להתמודד עם אתגרי הזמן. פרק מרתק בספר מוקדש למלחמתו בערעורים על גיטין. בזמנו של רבנו תם התגלעו מריבות בין משפחות שהפיצו "שמועות זדוניות" וגרמו לפקפוק בכשרות הגט של בני משפחות אחרות. מערכת המשפט ההלכתית נוצלה כדי לערער על מעמדן האישי של נשים שעלולות היו להיות מוכרזות כמי שחיו באיסור, וגם על מעמד הבנים שנחשדו כממזרים (262). כדי לשמוט את הקרקע מתחת מפיצי השמועות הללו תיקן רבנו תם חרם כנגד כל מי שמערער על גיטין. ריינר מציע לפרש חרם זה כנובע מן "הקלות הבלתי נסבלת שבה התקבלו ערעורים", והיא ש"אילצה את רבנו תם לצאת באותו חרם חריף" כדי לפתור בעיה "שבסיסה בהוויה החברתית הקשה של קהילות ישראל בצרפת בימי הביניים" (264).

תירוציך מקלקלים את השיטה

בתחילת הספר מצרף המחבר את בדלי הידיעות על קורותיו של רבנו תם, ומנסה לשרטט את הביוגרפיה האישית והלימודית של רבנו תם. אך בניגוד לידיעות המרובות על תורתו, הידיעות על חייו מועטות מאוד. המחבר מייחס זאת ל"תפיסה דתית עמוקה" של בעלי התוספות, שראו את יצירתם כ"נכס שלא יכול להיות משויך לאדם הבודד". זאת ועוד, בעלי התוספות פעלו במסגרת בתי מדרש שהייתה בהן שותפות בין הלומדים, וממילא היחיד נתפס כבעל חשיבות פחותה.

המעורבות של הלומדים בתהליכי הלימוד מומחשת בסיפור על קושיה ששאל אחד מתלמידי רבנו תם לגבי הנהגה שלו. לאחר שרבנו תם השיב חזר התלמיד והקשה עליו, "ושתיק רבנו תם". כלומר, הרב הודה לתלמיד ולא ידע לענות על קושייתו. רק תלמיד אחר של רבנו תם היה זה שחילץ את רבנו תם מן המצוקה שאליה נקלע. המחבר מעיר שמהסיפור הזה משתקפת "אווירה של פתיחות מחשבתית שבה לא ניכר גדול בפני קטן, ושבה ביקורת עשויה לבוא גם מצידו של תלמיד על התנהגות מורו".

את ההקשר שבו נוצרה תפיסה אינטלקטואלית זו מוצא ריינר בין השאר בבית מדרשו של ר' מאיר, חתנו של רש"י ואביו של רבנו תם. לאחר שהוא מאריך להוכיח שהתרומה "הלמדנית והפסיקתית של ר' מאיר הייתה צנועה משל בניו", קובע המחבר שאף על פי כן "נדמה שלא במקרה הפך דווקא הוא להיות אביהם וסבם של הגדולים בבעלי התוספות", מכיוון שבביתו של ר' מאיר "התנהל שיתוף פעולה למדני והלכתי ייחודי". לאור זאת הוא מציע כי "סביר בעיניי ששיתוף פעולה זה היה גורם בעל משקל בהיווצרות ה'תוספות', שמרכיב מרכזי ביצירתם הוא השוואה בין מימרות וסוגיות המופיעות במקומות שונים בתלמוד בפרט ובספרות חז"ל בכלל". הוא מדגיש שחשיבותו של בית המדרש התעצמה בעולם שספרים היו יקרי המציאות בו, שלא לדבר על מאגרי מידע, ובמציאות כזו "הידע האנושי שנוצר באמצעות צירוף לומדים ומלומדים הוא מכריע להיווצרות פרשנות שכמותה אנו מוצאים בספרות התוספות" (עמ' 59).

על אף האווירה השיתופית בבית המדרש פנימה, היה רבנו תם מן המנהיגים התקיפים, ונקט לא פעם לשון חריפה מאוד הן כלפי מסורות קדומות הן כנגד בני פלוגתא שלו. כך למשל, הוא כותב בתקיפות רבה לתלמידו, ר' יוסף מאורלייאנש (ר' יוסף בכור שור): "וכן טעית… ותירוצים… שאתה מצריך אינן צריכין, אף מקלקלין השיטה… ולבך אל ימהר לתרץ בסברות שאינן צריכות" (עמ' 341). התבטאויות מעין אלו מופיעות במקומות רבים נוספים.

עם זאת, כפי שהראה ריינר, לשונו החריפה ותקיפותו של רבנו תם הובילו את החוקרים למסקנות מוטעות בכמה נושאים. בפרק העוסק ביחסו של רבנו תם לנוסח התלמוד ולהגהתו מפריך ריינר גישה מחקרית שציירה את דמותו של רבנו תם כמי שבשאלת ההגהות הוא נאה דורש אך לא נאה מקיים. על פי חוקרים אלה נהג רבנו תם בחוסר עקביות: הוא אסר על אחרים להגיה את התלמוד ולשנות את נוסחו, בעוד שהוא עצמו נקט בדרך זו לא פעם. בניגוד לכך מראה ריינר באופן משכנע שרבנו תם היה עקיב בגישתו. לדעת רבנו תם אפשר היה להציע הצעות טקסטואליות המשנות את הנוסח התלמודי במקרים מסוימים, אך "מה שהזהיר ממנו רבנו תם, ושב והזהיר, הוא שינוי נוסח ספרי התלמוד גופם מבלי השאיר שריד למה שהיה בהם קודם". כלומר, אפשר להציע גרסה אלטרנטיבית בפרשנות או בשולי הספר, אך למחוק את הטקסט ולהמירו באחר – זאת אסר רבנו תם מכול וכול. ריינר מסכם שבסוגיה זו השאלה איננה אישיותו של רבנו תם אלא שיטתו, ולדבריו רבנו תם היה יותר קוהרנטי מרבים אחריו ולפניו.

בדומה לכך, חוקרים רבים פירשו את הפולמוס החריף של רבנו תם כנגד ר' משולם, מחכמי דורו, לאור אישיותו הסוערת והתקיפה של רבנו תם. אבל לאחר שריינר ניתח את הנושאים השונים שבהם התדיינו שני האישים הוא מסיק: "לא אישיותו של רבנו תם… ואף לא פרטי מנהגים ושינויי גרסאות כשלעצמם הם שהביאו לתגובתו הסוערת של רבנו תם. תגובתו הייתה למתודולוגיה שבה השתמש ר' משולם בעת שדן בתלמוד ובהלכה" (עמ' 396).

הקביעה הזאת אופיינית לספר. ריינר אינו מתפתה ללכת שולל אחרי קטעי דברים או ניסוחים בודדים של רבנו תם. הוא בוחן את גופי ההלכה והפרשנות של רבנו תם ועל רקע זה מבאר את דבריו. בין השאר הוא מתמודד עם סתירות בתורתו של רבנו תם, ומתוך ניתוח המקורות מראה שלעיתים רבנו תם הקצין את ניסוחיו בהתאם לנסיבות הייחודיות לאירוע מסוים, ואילו במקרים אחרים הוא מראה שינויים או התפתחות בדעותיו.

חומק מבין האצבעות

מכיוון שהספר דן בגופי תורתו של רבנו תם, בחלק מן הפרקים יש דיונים ארוכים ומעמיקים בנושאים מסוימים. בהתאם לכך, פרקים אחדים בספר דורשים התעמקות במקורות הנידונים בהם, ואילו אחרים נקראים בשטף ובקלות יחסית.

החיבור שלפנינו הוא חלק ממארג מחקריו של ריינר על תורתם של בעלי התוספות. לפני שנים אחדות הוא פרסם קובץ תשובות של אחיין של רבנו תם, "תשובות ר"י הזקן" (בשיתוף עם פנחס רוט), ובעתיד הקרוב עתיד להתפרסם קובץ של כל תשובותיו של רבנו תם (בשיתוף עם יוסף מרדכי דובאוויק).

תורתו של רבנו תם ניצבת בבית המדרש כמוקד של לימוד, ודמותו המופלאה ריתקה וממשיכה לרתק דורות של חוקרים. בסוף ספרו מוסיף המחבר ומתאר "תחושה אישית". רבנו תם, כותב ריינר, "הוא מסוג המלומדים שהמעמיק במשנתם חש את מושא עיונו חומק מבין אצבעות ידיו עד שהמסתורין שאותו ביקש החוקר לחשוף ולגלות רק הולך וגדל, הולך ומעמיק". דמותו המיוחדת של רבנו תם מובילה לכך שלאחר מאות עמודים של ניתוח תשובות הלכתיות, קטעי פרשנות, ציטוטים מספרי הלכה, שימוש בחיבורים מודפסים ובכתבי יד, עדיין המחבר רואה את ספרו בבחינת "נקודת פתיחה לדיון מחודש במשנתו של רבנו תם ובדרכי התקבלותה".

זהו ספר ראשון בסדרת מחקרים בתלמוד ובהלכה בעריכת פרופ' לייב מוסקוביץ. הוא ערוך היטב, ומעורר ציפייה לספרים נוספים בסדרה.

רבנו תם

פרשנות, הלכה, פולמוס

אברהם (רמי) ריינר

אוניברסיטת בר אילן, תשפ"א,

503 עמ'

ד"ר עוזיאל פוקס מלמד בחוג לתורה שבעל פה במכללה האקדמית הרצוג ובמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן