תכולת הספרייה: הספרייה היא פתח לנפש. במיוחד כשהמקום מצומצם וכל ספר נכנס ויוצא אחרי מחשבה. הספרייה שלי מורכבת ברובה מספרות ישראלית: סמי ברדוגו, יעקב שבתאי, א"ב יהושע ועמוס עוז. יש בה לא מעט ספרי שירה עכשווית: רוני אלדד, אלחנן מיה, שני פוקר. יש כמה ספרים מן הספרות הרוסית שהם אבני יסוד, כמו "בעולם נהדר ואכזר" של פלטונוב ו"החטא ועונשו". יש בספרייה שלי כמה ספרי לימוד שקשה לי לוותר עליהם. בשנים האחרונות התגלגלו לידיי כמה עיזבונות ולקחתי למשל את ספר השירה של יוכבד בת־מרים ואת "מכתבים מנסיעה מדומה" של לאה גולדברג. בעקבות השתתפותי בשנה שעברה בתוכנית העמיתים של עלמא נוספו לספרייה גם מסכת בבא־בתרא וספר הזוהר.
מדף קרוב ללב: ספרי שירה הכי קרובים לליבי. אני יכולה להפוך בהם עד אינסוף. המדף העליון שלי תמיד ריק ועליו אני מניחה את הספרים שאני עסוקה בהם באותו זמן. עליו ועל השולחן. יש כוכבים קבועים: עמיחי, אבידן, לאה גולדברג, זלדה. מדף נוסף, שמעורר בי תמיד רגש קשה, מכיל ספרים שטרם קראתי. יש תקופות שהוא מתרחב וזה ממש מעציב, ויש שם ספרים שיושבים הרבה מאוד זמן. הוא בעצם שער הכניסה לספרייה.
שיטת מיון: המיון נעשה לפי ז'אנר ובתוכו לפי יוצר. ספרי לימוד ואמנות במדף התחתון, ספרות מתורגמת מעל, ובשני המדפים העליונים ספרות עברית ושירה. המדפים רחבים כך שיש גם שורות פנימיות, ובהן ספרים שאני פחות מעלעלת בהם.
על ארבעה ספרים
תנ"ך
כמה שאקרא בו תמיד אמצא עוד ועוד משמעויות ודברים מדהימים. הרבה פעמים הוא משמש ככפתור ריסטארט, כשאני רוצה להתנקות מדברים שקראתי. זה פועל כמו קסם. העותק שלי הוא מסיום בית הספר, וזה הופך אותו לספר שנמצא איתי הכי הרבה זמן.
רקוויאם לציפור
אלכס חנקין / קדימה / 2017
אחד הספרים היפים שקראתי. הבנתי ששם הסופר הוא פסבדונים. זה ספר פיוטי, שיר הלל לשירה ולהשפעתה עלינו. ספרים כאלה מרגשים אותי, נפש הכותב פרושה בהם. בעניין הספר הזה יש לי סיפור קטן: השאלתי אותו למישהי ולא כתבתי לעצמי למי. בשבוע הספר ראיתי אותו ורכשתי שוב. מרוב התלהבות השארתי את כרטיס האשראי בדוכן, ובמערכת הכריזה הודיעו על כך. בשבוע הספר נוהגים להכריז כשסופר חותם על ספריו בדוכן ההוצאה. עשיתי את זה פעם אחת, וחשתי שזה מביך. עדיף להיות מוכרז כמי ששכח את כרטיס האשראי.
הנסיכה תבוא בארבע
ווֹלְדפְדִיטְרִיךְ שְנוּרֶה / מגרמנית: אלומה רז / כתר / 2001
ספר ילדים שקניתי לבנותיי הרבה לפני שהפך לפופולרי, כך שהוא בעיצוב הקודם. סיפור אהבה קסום במעט מילים, שמכניס לתוכו עניני זהות ואמון והיפוך תפקידים. בחיה יש משהו חריג והיא משתמשת בטריק ישן – מתחת לחזות הדוחה מסתתרת נסיכה, והיא "יוצאת מהארון" כשהיא מרגישה מספיק בטוחה באהבה אליה. המעשה שלה קורא תגר על המוסכמות בדבר מקומו של הנשי, הנורמטיבי והיפה.
״מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו״
ספפו / מיוונית: שמעון בוזגלו /
אבן חושן / 2009
הייתה לי חברה טובה שהקשר שלנו היה מאוד משמעותי, ורק כשהיא קנתה לי את הספר במתנה הבנתי שהיו לו רבדים נוספים.