"קיים אצלי דיסוננס בין ילדה טובה לנמר עם אמביציה מופרעת"

אפרת פינקל הייתה כתבת בעיתון "בקהילה". ואז עורכת "וואלה יהדות". ולאחר מכן כתבת פוליטית בערוץ 14. וגם כתבת חינוך באותו הערוץ. בין לבין היא הגישה תוכנית רדיו זוגית בתאגיד, השתתפה בתוכנית "הפטריוטים" והופיעה בסדרת הדוקו "נייעס" בכאן 11. ועכשיו היא כבר ביעד הבא – כתבת הצפון של חדשות 13. עיתונאית ממוצעת הייתה אוספת את כל התארים הללו בפרק זמן של עשר שנים, במקרה המהיר. אבל אפרת פינקל ממהרת יותר מהממוצע. הרבה יותר. זה ניכר בקצב הדיבור שלה, באמביציה, וגם בעקומת ההתקדמות המטאורית שלה בעולם התקשורת; את כל התפקידים הללו היא עשתה בפרק זמן קצר להדהים של כשנתיים בלבד. לה עצמה יש לא מעט השגות על הדרך הזו, וגם תובנות לעתיד הקשורות בה, ועוד נגיע אליהן במהלך הריאיון, שמתקיים בדירת השותפות שלה הממוקמת מעל שוק מחנה־יהודה בירושלים.

אם היו אומרים לאפרת השביעיסטית בסמינר החדש, שבעוד עשר שנים היא תהיה כתבת בערוץ 13, איך היא הייתה מגיבה?
"שאין שום סיכוי בעולם. זה היה החלום שלי תמיד, תקשורת, אבל חלום שהסכמתי לוותר עליו. כמו החלום החרדי המקובל לפגוש את השידוך שלך בתחנת רכבת בניו־יורק בלי צורך בשדכניות וכו', זה משהו שקיים ברמת הפנטזיה שאתה יודע שתוותר עליה. ידעתי שלא אשבור את המוסכמה הזאת של חרדית בתקשורת הכללית. אני מאוד ממושמעת. הייתי הילדה הכי טובה בסמינר, מוצר טוב של בית יעקב, עושה כל מה שצריך. בחיים לא האמנתי שיהיה בי את העוז לקרוא תיגר".

אפשר להעריך שזה קשור גם להבנה של אפרת השביעיסטית שבגיל 22 כבר תהיי נשואה ואם לשניים?
"חד־משמעית. ידעתי בוודאות שאהיה נשואה פלוס שניים, כנראה אעבוד בהייטק או בהוראה, אתחתן עם אברך מפוניבז' ויהיו לנו הרבה ילדים".

והנה את היום רווקה חרדית בת 28. מה השתבש?
"השיבוש הראשון הגיע עם השידוכים. עד גיל עשרים לא פגשתי אתגר בחיים שלי, מה שהשפיע על רמת העומק הנפשי שלי, כמובן. אני יודעת שלא תקין פוליטית להגיד אבל זו המציאות: במונחים חרדיים אני באה מהמשפחה הנכונה, שנחשבת למצליחה ומוצלחת. משפחה של חמש בנות, שכולן יפות ומוצלחות – גם הבנים כמובן מוצלחים לא פחות, וההורים מוצלחים וכריזמטיים. אבי אברך בישיבת מיר, אמי מנהלת מחלקה בביטוח לאומי. בית שתמיד פתוח לאורחים, יציב כלכלית ונפשית, וכמי שגדלה בבית כזה הכול היה לי נורא קל. בלימודים היה לי קל, וגם בחברה, אני אדם נוח עם אופי חמוד, בקיצור שום אתגר.

"יש מחיר כבד מאוד למה שאני עושה. גם להימצאות בטוויטר ולמשפטי השדה שם. אתה חייב להיות אדם חזק שיודע שיש מחירים ושצריך לשלם אותם בראש מורם. מי שלא בנוי לזה, שלא ייכנס לעולם התקשורת"

"ואז אני מתחילה לצאת עם בחורים ונהיה קשה. בפעם הראשונה יש לי כאבי בטן. אני יוצאת עם בחור שכל חברה שלי הייתה אומרת לו כן, אבל אני אומרת לא, כי אין חיבור נפשי. אני אוהבת לומר שזה קצת אשמת ההורים שלי. הם לא חינכו אותנו בבית להתפשר בזוגיות, ולא להתחתן כי צריך להתחתן, אלא למצוא את החבר הכי טוב לחיים ולהתחתן מתוך רצון אמיתי. ואני הפנמתי והבנתי מגיל צעיר שאני רוצה הכול – גם למדן, גם ירא שמיים, גם אינטליגנט, גם נראה טוב, גם ממשפחה טובה. זה משהו שקיים, אבל פחות, כמו כל מוצר פרימיום. יש הרבה בחורות חרדיות שאפילו לא יודעות לומר שהן לא אוהבת את המראה של הבחור שהן יוצאות איתו. אני ידעתי, ומגיל צעיר".

מיקומך במשפחה?
"אני שלישית. יש אח ואחות מעליי שנשואים, אח ואחות מתחתיי שנשואים, ועוד שתי אחיות קטנות בנות 20 ו־21 שתכף גם הן יעקפו אותי, בעזרת השם".

העבודה בתקשורת הורסת שידוכים לאחים ולאחיות?
"אלה סתם קלישאות. אנשים אוהבים לומר שכן, אבל בכל מקום יש אנשים עם מוח צר שלא יתחתנו עם מישהו ממשפחה שאחד מהילדים בה חזר בשאלה. אבל זה מיעוט קטנטן. בסוף, כמעט בכל משפחה חרדית יש אחד שלא הולך בתלם בצורה כזו או אחרת. אז אני לא הורסת להם, אבל הורסת לעצמי".

אמירה קשה כלפי עצמך.
"במובן החרדי השגרתי אני הורסת לעצמי את השידוך. יש מחיר מאוד כבד למה שאני עושה. גם הימצאות בטוויטר ולעבור שם משפטי שדה זה מחיר שאני משלמת. אתה חייב להיות אדם חזק שיודע שיש מחירים ושצריך לשלם אותם בראש מורם. מי שלא בנוי לזה, שלא ייכנס לעולם התקשורת בכלל. זה נכון בכללי, אבל לחרדים באקסטרים, ולחרדיות באקסטרים של האקסטרים".

תצליחי לרבע את המעגל בסוף, כלומר להתחתן עם בן תורה ולעבוד בתקשורת?
"אני כבר לא רוצה את מה שרציתי אז מבחינת שידוך. דברים מאוד התחדדו בשנים שבהן הייתי בעשרות פגישות עם בחורים. אני כבר לא מחפשת את השפיץ של הישיבה – אני בת 28, מחפשת אדם טוב. האם אני חושבת שאצליח להיות חרדית, לגדל ילדים יראי שמיים ולעבוד בתקשורת? אני יודעת שכן. אתחתן עם חרדי, כנראה מודרני, שמשלב תורה ועבודה, אבל ילדיי ילכו לישיבות שחורות ויגדלו על הערך שהתורה חשובה מהכול".

יש עצב במשפחה על הרווקות שלך?
"בהחלט. הוריי תומכים בי במאה אחוז, והם מעולם לא לחצו עליי. יחד עם זה יש הרבה עצב. אחי הקטן התחתן לפני פחות משנה. כשהוא התקשר לבשר לי על האירוסין, היה לו מאוד קשה. לי אין צער, סבבה לי ברווקות. אבל למשפחה יש. הצער השני הוא מה נהיה ממך, וגם זה קיים אבל כבר פחות כי הם התרגלו. הוריי החכמים יודעים לא לומר לי את זה, אבל אני יודעת בוודאות שאם הייתי עובדת בהייטק הם היו יותר שמחים".

"הוריי תומכים בי במאה אחוז אז והיום, והם מעולם לא לחצו עליי. יחד עם זה יש הרבה עצב. אחי הקטן בן ה-23 התחתן לפני פחות משנה. כשהוא התקשר לבשר לי על האירוסין, היה לו מאוד קשה. לי אין צער, סבבה לי ברווקות"

אמרת "סבבה לי ברווקות", אבל את לא מסתירה את רצונך להתחתן.
"בכיתה ט' בבית יעקב עשו לנו מעגל בנות ושאלו אותנו מתי אנחנו חושבות שנתחתן. אני אמרתי שבגיל 27, וזה היה מאוד שונה וחריג כי שאר הבנות אמרו את מה שחרדית אמורה להגיד, סביב גיל 20-21. ידעתי כבר אז שהמסע שלי יהיה אחר. בגלל שרציתי קשר זוגי כבר בגיל 15 והנושא הטריד אותי, הסתכלתי אז על רווקות מבוגרות והבטחתי לעצמי שאם אהיה בסיטואציה הזו לא אהיה עצובה. אני לא רווקה ממורמרת, למרות מה שנוהגים לומר עליי בטוויטר לפעמים. זה הטבע שלי, אני מבסוטית. אני רוצה זוגיות מאוד, אבל בסדר לי כרווקה. לא אשב בבית אומללה ואחכה לגבר שיבוא ויושיע אותי. יש ברווקות הרבה דברים מהממים שקשה ליהנות מהם כשאת דאוגה. וכן, אני רוצה כמה שיותר ילדים, מבחינתי 12 או מה שהקב"ה יעניק, וקשה ליהנות כשאתה לא יודע מה הדד־ליין.

"אני מבינה לגמרי למה הציבור החרדי שואף להתחתן מוקדם, ואני הכי בעד. זו השיטה הנכונה, והמערב באירופה למשל לא הולך לשום מקום טוב עם הנישואין המאוחרים והשנֵי ילדים מקסימום למשפחה. אבל אם זו כבר המציאות, בואי תיהני ממנה".

תקרית הג'וק

היא כאמור בת 28, בת למשפחה ליטאית מיוחסת מירושלים. לאחר לימודי הסמינר למדה היסטוריה באוניברסיטה. כשחיפשה משרת סטודנט הגיעה לבנק לאומי והתחברה במהירות לעולם עסקי הבורסה. "הקמתי צוות בורסה באחד הסניפים בירושלים וההתקדמות שלי הייתה יחסית מהירה בבנק", היא מספרת, "הופנטתי מחדר העסקאות, התאהבתי בנושא וחשבתי שזה יהיה המסלול שלי. אחרי שלוש שנים בבנק ולקראת סיום התואר הייתי קרובה לקבל קביעות, מה שאומר לעבוד בבנק עד הפנסיה. ברגע הזה אמרתי, רגע, בואי נעצור. אני בכלל רוצה את זה? החלטתי שלא. במקביל גם התרחשה פרידה קשה מבחור שיצאתי איתו זמן ממושך יחסית, והחיים שלי עברו זעזוע.

"נסעתי לנקות את הראש כמה חודשים בשליחות בקהילה חסידית בבלארוס. מדי פעם הייתי שולחת רשומה במייל לתפוצה של חברות קרובות ומשפחה כדי שידעו מה עובר עליי שם. בת דודה שלי אמרה לי בשלב מסוים שלדעתה אני כותבת ממש טוב ופתחה לי בלוג. מאז פשוט כתבתי בבלוג במקום לשלוח במייל, אנשים נחשפו לחומרים וכשחזרתי ארצה כבר חיכתה לי הצעת עבודה ממשרד פרסום גדול במגזר החרדי. תקשורת עוד הייתה מחוץ לתחום מבחינתי.

"התחלתי לכתוב באתר 'פשקוויל' בענייני פרסום, ואז פנו אליי מעיתון 'בקהילה'. בדיוק טסתי אז ללונדון והם ביקשו שאסקר שם את ההפגנות נגד הברקזיט. לא באמת ידעתי איך עושים כתבה עיתונאית, אבל עשיתי מה שיכולתי, שלחתי, העורכים אמרו שזה מצוין, והתחלתי לכתוב שם קבוע.

"אז גם פתחתי חשבון טוויטר והתחלתי לצייץ, והזמינו אותי לתוכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14. ההופעה הראשונה שלי שם הייתה נוראית, וכשהזמינו אותי שוב לא הסכמתי ללכת. מבחינתי זה היה סוף הרומן עם הטלוויזיה, ושקעתי בעולם הפרינט. יום אחד הגיעו למערכת חבר'ה מכאן 11 לצלם איש תקשורת לסדרה 'נייעס', ואני בדיוק הייתי בפגישה איתו. סיפרתי שאני חדשה יחסית במערכת והם שאלו על מה אני עובדת ואז אמרו שהם רוצים לצלם אותי. התלבטתי המון, זה היה מייסר מאוד, וגם אחרי שהחלטתי שכן, לא ידעתי איך לספר להוריי שאני הולכת להצטלם לטלוויזיה. בסוף החלטתי לעשות את זה, ומאז גמלה אצלי ההחלטה שאם אני בתקשורת, אעשה הכול עד הסוף – רדיו, טלוויזיה, עיתונות".

התקדמת מהר מאוד בעולם התקשורת. זה בגלל שאת חרדית או למרות?
"אני חושבת שלמרות. אם זה היה בגלל, החלום הכי גדול שהייתי מציירת לעצמי בראש היה להיות כתבת ב'בקהילה'. זה הכי רחוק שבחורה מבית יעקב חושבת. אני לא. אני אמרתי לעצמי  – את יכולה להיות יותר מהחלום הקטן הזה. חוץ מזה, תחשוב שאני אהיה כתבת בצפון בלי לעבוד בשבתות וחגים, זו בעיניי עוד הוכחה שההתקדמות היא למרות שאני דתייה וחרדית, ולא בגלל".

שוחחתי עם כמה אנשים שעבדו איתך בעבר. המשפט שחזר על עצמו היה "לא רואה בעיניים".
"קיים אצלי דיסוננס בין ילדה טובה וממושמעת לנמר שרוצה לכבוש את העולם עם אמביציה מופרעת. אני חושבת שזה קשור לעובדה שמטבעי אני מאוד לא שמרנית, אלא עם מוח וראש מאוד פתוח לכל דבר. מצד שני, אני מבחירה כובלת את עצמי לגדרי ההלכה. ברור לי שאם הייתי חילונית הייתי רווקה בליינית בתל־אביב. ההלכה שומרת עליי, מקרקעת אותי".

ובכל זאת בזמן הקצר שאת בעולם התקשורת, כבר חוללת לפחות שתי סערות רשת. בפעם הראשונה באוקטובר 2020 צייצת כך: "בעוד החרדים מתייחסים לתורה ברצינות, המזרוחניקים מתייחסים לזה כמו פילאטיס בזום. תראו את חוסר ההבנה של הכיפות הסרוגות במכתב גדולי ישראל לעומת החרדים, ותבינו את ההבדל כולו. בלי שפה ישיבתית ובלי הבנה של דקויות". הציונות הדתית בטוויטר מאוד לא אהבה את זה.
"זו הייתה הטרלה. הייתי בהלם מהשערורייה שהתפתחה. תראה, יש לי מודעות עצמית. אני תופסת עצמי כמו שאני ראויה, להלן פישרית. ואז באים כל מיני אנשים באמת חכמים וידענים פי אלף ממני בטוויטר, ומתייחסים לשטויות שלי ברצינות. איפה אתם חיים, שכל בחורה בת 25 שכתבה שתי כתבות בחיים שלה מערערת אתכם ככה? מה אתם סופרים אותי בכלל?

"אני חייבת לתת את ההקשר של הציוץ הזה: אמצע טירוף הקורונה, והיו לי שבועיים קשים שבהם ספגתי לא מעט מעיתונאי הציונות הדתית כלפי הרבנים החרדיים וההתנהלות שלהם. מאוד נפגעתי, לקחתי את זה מאוד קשה. אני אמוציונלית לגבי המגזר החרדי, למרות שאולי הוא כבר לא רואה בי חלק ממנו. ואז היה מכתב של הרב קנייבסקי, שמי שמבין בניואנסים המגזריים הבין מיד שהמסר שלו לחרדים הוא תמשיכו ללמוד כרגיל.

"כמה צייצנים דתיים לאומיים לא הבינו את הטקסט, וכתבו דברים כמו – 'סוף־סוף הוא מקשיב למדינה'. סליחה, אנחנו לא מעוניינים בפרשנות שלכם, שבו בשקט, מי אתם שתפרשנו מה אמר רבּ חיים? אז צייצתי שיש חוסר הבנה של העולם החרדי, ובכעסי ורשעותי משכתי את זה גם לחוסר הבנה בתורה. ברור שאני לא חושבת ככה. מה הקשר בין אי הבנה מגזרית לאי הבנה בתורה? אני מבינה בתורה? יש מזרחוניקים שמבינים בתורה הרבה יותר ממני".

אז באמת מה הקטע?
"זעמתי. וחציתי את הגבול. אבל לא ידעתי שזה ייתפס ככה. חשבתי שזה יובן כהטרלה. זו אחת הבעיות שלי בחיים – פתחתי טוויטר מהספה עם המחשבה של לצייץ מדי פעם מהשירותים, ופתאום אני עם 15 אלף עוקבים. אני כנראה צריכה להתחיל לקחת את עצמי ברצינות. האם אני מתחרטת? בטח".

אבל לא ביקשת סליחה.
"אז הנה הזדמנות לבקש על כך סליחה באופן פומבי. מי שלקח את הציוץ ההוא ברצינות, זה מצער אותי. אני לא באמת חושבת שהציונות הדתית לא לוקחת ברצינות את התורה".

ועכשיו לסטורי עם הג'וקים שעצבן מאוד את הליכודניקים בטוויטר.
"זו הייתה טעות מטומטמת. הלכתי בכנסת מאוד מותשת אחרי יום ארוך, זה היה היום שבו העבירו את המנדט מנתניהו ללפיד. הלכתי גמורה בסוף יום, עשר בערב, דיכאון וייאוש. ואז אני רואה מקק מת ואומרת לעצמי – הנה גם הוא התאבד אחרי היום הרע הזה. צילמתי אותו בשטותניקיות של אינסטגרם, ובחוסר מחשבה כתבתי בסטורי 'הנה ליכודניק שבחר לסיים את חייו עם העברת המנדט ללפיד'. פעלתי מתוך תמימות קיצונית. הייתי ממש מזועזעת שאנשים חשבו שהשוויתי ליכודניקים לג'וקים. אולי אני מצביעה ליכוד וביביסטית ואתם לא יודעים?"

את באמת לא מבינה איך הבינו את זה, או שאת עושה על עצמך מניפולציה?
"אנשים לוקחים את הכנות שלי ומתרגמים אותה למניפולטיביות. יש בי תמימות ונאיביות. כשאני רואה את זה עכשיו, אני מבינה איך זה נתפס. אבל זה היה מתוך יום קשה ומדכא, ורציתי קצת להרים עם איזו התחכמות שטותית. זה הכול".

המקרים האלה הותירו בך שריטה?
"בוודאי. הם לימדו אותי שאני צריכה להתייחס לדברים שלי ברצינות ושדברים יכולים להתפרש אחרת ממה שהתכוונת. עם כוח גדול באה אחריות גדולה. אני לא תופסת עצמי כאדם עם כוח, אבל מתברר שהציבור כן. אני בהחלט זהירה יותר היום".

"מטבעי אני מאוד לא שמרנית, אלא עם ראש פתוח לכל דבר. מצד שני, אני מבחירה כובלת את עצמי להלכה. ברור לי שאם הייתי חילונית הייתי רווקה בליינית בתל־אביב. ההלכה שומרת עליי"

ושוב אנחנו מגיעים לאותו דיסוננס, הפעם בין מה שאת לאיך שאת נתפסת.
"נכון. זה גם קורה לי עם בחורים. יש רושם שנוצר כשאתה מוכר. אנשים קוראים, רואים או שומעים אותך, ובטוחים שהם מכירים אותך. אני בחורה מאוד רגישה, ובחורים שרוצים לצאת איתי הרבה פעמים מחפשים בחורה חזקה כי זה מה שהם מכירים מהתקשורת. מה לעשות שאני לא חזקה בשום צורה? אני צריכה גבר חזק, ושאהיה – במחילה מכל הפמיניסטיות – קצת האישה שנשענת עליו. אני רוצה להיות אישה רגישה, טובה וחכמה שצריכה חיבוק. זו אני, זה המבנה האישיותי שלי. נכון שיש לי פלפל, אבל זה לא קשור. אנשים תמיד רואים רק את החוזק שיוצא מהטלוויזיה. חרצובות לשוני יוצרות רושם שהוא הצד המקצועי שלי, אבל זה לא הצד האישי שלי. ציבור הביביסטים שונא אותי מאוד, אבל בסוף כשהייתי בהפגנות של הליכוד וסיקרתי אותן, דיברתי עם רבים מהם אחד על אחד ויש לי משם הרבה חברים ביביסטים. הם קיבלו הצצה לבנאדם שאני, ולא רק לעיתונאית שבי".

איך את חיה, כאישה וכחרדית, עם העובדה שכדי שאישה תתקדם בטלוויזיה הישראלית כדאי שהיא תאחז בלוק די מסוים, להלן בהירה, רזה ומצודדת, כשמגברים אין דרישה כזו?
"לכל תפקיד יש את סט הכישורים הנדרשים שלו. אין הבדל בין להיות יפה לבין להיות עם יכולת ספורטיבית לאישה שרוצה להצליח בספורט. ישנם נתונים פנימיים וחיצוניים שנדרשים לתפקיד מסוים, ככה זה. חוץ מזה, אני חושבת שהסטנדרטים משתנים גם בטלוויזיה שלנו, ויש על המסך גם סוגי יופי אחרים. להגיד רק 'יפה' זה לא הגון. אני בטלוויזיה כי אני חדה, טובה במה שאני עושה, עובדת קשה. וכן, גם עם מראה שמתאים לטלוויזיה, אני לא מתכוונת להתנצל על זה. אבל, וזה בעיקר – יש הרבה בנות יפהפיות הרבה יותר ממני שלא היו מקבלות דקה על המסך כי אין להן את היכולת לתפוס את הצופה. אז האם זה שאנחנו נראות טוב עזר לנו? כנראה שכן. זה לא הדבר היחיד, ממש לא".

היית רוצה לפעמים להיות 80 אחוז מעצמך?
"לא. הייתי רוצה 180 אחוז. אני מכירה את עצמי, הציבור רואה רק את החלקים האנרגטיים שבי, לא את החלקים שבהם אני שכובה מפורקת על הספה. אני אנרגטית בטלוויזיה, אבל לא בחיים. הנה שוב מופיע הפער: אנשים אומרים לי לא פעם שהם בהלם מהפער בין איך שאני בתקשורת לבין המציאות. יש ימים שלמים שבהם אני מאוד עייפה מלדבר, מאוד עייפה מלעבוד, ורק רוצה לישון. למעשה, אלה רוב השעות שלי. לא הייתי רוצה יותר אמביציה, אבל הייתי רוצה יותר ידע, למשל".

"תעשי מה שמפחיד אותך"

לפני כשבועיים הודיעה פינקל לעוקביה בטוויטר כי היא עוזבת את ערוץ 14 ועוברת לחדשות 13, בתפקיד כתבת בצפון. מה לירושלמית חרדית ולחיפה? היא מודה בכנות שלא הרבה: "אין לי כרגע שום דבר עם הצפון, זו האמת. למה הלכתי על זה? סיפרתי לך מקודם על הנסיעה לבלארוס לנקות את הראש. טסתי לשם לגמרי לבד. ביום הטיסה ארזתי לכמה חודשים, כמה חברות הגיעו, באה מונית ואני עומדת ברחוב מחבקת את כולן לפרידה, ואז מתחילה לבכות. התחרטתי. מה אני בעצם עושה? אני לא מכירה שם אף אחד, מה איבדתי שם בכלל. נסעתי לשדה התעופה בלב כבד, הנהג מנסה לנחם אותי ואני מבקשת ממנו להסתובב ולהחזיר אותו הביתה. בסוף טסתי. ובמשך כל הטיסה לשם אני בוכה. הגעתי. ואז, בתוך שבוע הייתי המאושרת באדם. הסתערתי על העבודה בקהילה, ולא אגזים אם אומר שזו הייתה התקופה המאושרת בחיי.

"מאז, יש לי גישה שאומרת – תמיד תעשי את מה שהכי מפחיד אותך. או שזה יהיה מדהים או מזעזע. לא תדעי אם לא תנסי. מזעזע, תלכי משם לא קרה כלום. מדהים, אז יהיה מדהים. זה הסיפור עם כיסוי הצפון בחדשות 13. עד הרגע האחרון התלבטתי בין ההצעה הזו להצעה לעבודה בתוכנית הרבה יותר קלילה שלכאורה התאימה לי הרבה יותר מכל כך הרבה בחינות. אבל האם זה היה מפתח אותי? כמה עוד הזדמנויות יהיו לי להיכנס ככתבת לאחד מגופי החדשות המובילים במדינה?"

בדרך כלל שואלים לסיום היכן המרואיין רואה את עצמו בעוד עשר שנים. אותך אשאל איפה תהיי בעוד חצי שנה.
"אתה עוקץ אותי ואני מקבלת את זה באהבה. אז הנה תרשום: אני מתכוונת להישאר כמה שנים בחיפה, ורואה את עצמי בחדשות 13 שנים ארוכות. אולי גם עשרים. אולי אקבל שם תוכנית תחקירים משלי? אולי אני הרביב דרוקר הבאה? זו השאיפה לטווח הארוך. במעברים המהירים יש משהו משמח, אבל גם חיסרון – אתה לא נהיה מומחה בשום דבר. תנו לי להיות שלוש שנים אשפית הצפון. נמאס לי להיות טובה אבל שטחית. אני מרגישה שהגעתי לשלב בחיים שבו הגיע הזמן לעומק. אז אני בחיפה, אלא אם כן נורא אסבול או יקרה משהו קיצוני. ולגבי העתיד הרחוק יותר? אני לא חושבת שמפתה אותי להגיש חדשות. אני רוצה לעשות תחקירי עומק ולעזור לאנשים. ואגב, את זה אני כבר מתכננת לעשות בצפון, נתחיל לתקן עוולות שם"..