ישנם מעט מאוד סופרים, ודאי בעברית, שנטילת ספר שלהם ליד כבר מותחת את שרירי החיוך בתנועת היכון. לא קל להצחיק בימינו, ולעשות זאת בספר זו משימה מסובכת עוד יותר. ירמי פינקוס הוא אחד מהבודדים יחידי הסגולה הללו. בספרו הראשון "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" (עם עובד, 2008) תיאר בכישרון ובהומור משובח את תלאותיו ונדודיו של תיאטרון יידי מזדקן בשנות השלושים של המאה הקודמת. בספר הבא, "בזעיר אנפין" (2012, עם עובד) כבר שוכלל ההומור והתפוצץ לאלפי רסיסים קטנים של צחוק. קורותיהן של משפחות צינמן וזלצמן התל־אביביות וניסיונן מכמיר הלב להגשים את החלום האולטימטיבי של סוף שנות השמונים – חופשה קצרה באירופה – הוגשו בידי פינקוס באופן שעורר תיאבון מוגבר לספריו הבאים.
חלפו חמש שנים עד ל"רווקים ואלמנות" (2017, כתר) שבו ארבעה סיפורים המשיכו את הקו הסאטירי של "בזעיר־אנפין", אם כי התוצר הכולל היה טיפה מתאמץ, בעיקר עקב הציפיות הגבוהות שהיו לקוראי ספריו הקודמים, שתבעו באופן טבעי את המשך ההתפתחות וחידוד עטו של הסופר.
כעת הגיע ספרו החדש, "החמדנים" (כתר). פינקוס חוזר הפעם לסיפור עלילה אחד ארוך ונוטש את ניסיונות הנובלה, וטוב שכך, אבל האם הוא עומד בסטנדרטים של "בזעיר־אנפין" מבחינת הומור, או של "פבריקנט" מבחינת ההתעמקות והתחקיר? ספוילר: כמעט על הראשון, ולא ממש על השני.
החמדנים מתרחש כולו בתל־אביב נטולת זמן ספציפי. הגיבור הוא בנימין בובק, צייר מפורסם ושתיין כרוני שנמצא בדמדומי ימיו. זאת לפחות נקודת המוצא של הספר, וגם של בובק עצמו ובעיקר של להקת החברים והמכרים המשונה המקיפה אותו. בובק קשישא שם לב – ולא שמדובר במשהו קשה מדי לאבחנה – שיותר מדי אנשים חומדים את רכושו לאחר שיֵרד אלי קבר. איש אינו בוחל בתכסיסים – משכנות זועמות השולפות את הקלף העדתי, דרך אמנים מתוסכלים שבטוחים כי הוא חייב להם לפחות חלק מהצלחתו ועד לקרובי משפחה בלתי נסבלים שלפתע מוצאים עניין בשאר־הבשר האמיד. נקודת האור היחידה בכל עדר הנשרים החגים מעל גופתו המסרבת לגווע של בובק היא ימימה, סטודנטית צעירה שמתפקדת כחברתו ללא סיבה מיוחדת, ודווקא היא לא חושקת בכספו למרות שהייתה יכולה להיות הסטריאוטיפ המושלם לכך.
בובק השלימזל נאבק ביורשיו הלא רצויים במגוון טקטיקות, שבמרכזן מציאת יורש או יורשת שיגרמו לכל השאר להבין כי דרכם לכספו חסומה. אבל הוא מאבד אותם ולא מצליח להיפטר מעדת המכרכרים והנסחבים אחריו, או נכון יותר – אחרי מה שיותיר אחריו.
את כל הסאגה הזו פינקוס כותב כהרגלו ביד בוטחת ועם הרבה הומור. לפרקים מתעלה ההומור הזה ומזכיר את הניצוצות שהורעפו עלינו ב"בזעיר אנפין", אבל אלה כבים די מהר והרווחים ביניהם ממלאים דפים שסוחבים קצת פחות בעלייה. כל סופר אחר שהיה מוציא את "החמדנים" היה מקבל כאן ביקורת ללא רבב, אלא שכידוע מהמצטיינים מצפים תמיד ליותר. פינקוס מתעלה כאן שוב ומפגין את יכולותיו המרשימות בעיצוב דמויות קטנות מהחיים, וחוזר לתלם שנדמה היה שקצת ננטש, אך היהלום שבהק זקוק לעוד ליטוש קטן ולהסרת אבק. וכמו שבטח אחד מגיבוריו היה אומר: "נו, פינקוס, עמדת על רגליך. נאה. ועכשיו, יש לך עוד כמה שנים לכתוב את הספר הבא שיוכיח כי עברך לא מאחוריך".
