מאחורי המסכה: מה קרה בבתי החלים בסגר הראשון?

על שידת הכניסה בביתו של יאיר אגמון מונחת מצלמת וידאו קטנה. חצי שעה מתחילת השיחה והוא כבר מביא אותה אל השולחן שסביבו אנחנו יושבים. "לווידאו יש את הכוח לשמור על עצמנו מהגזמה של זיכרון או מהחרפה שלו. טראומות זה דבר שהזיכרון משחק איתו. זיכרון רע זה אירוע שאתה מנהל בראש שלך – אתה בונה אותו ומוחק אותו. הכוח של הווידאו זה להוריד את הדברים לקרקע המציאות. אתן לך דוגמה. כשעברנו לידה שקטה צילמתי את הפגישות עם הרופאים, את השיחות ואת הוועדות. זה חומרים שאתה לא רוצה לראות וגם אני לא, אבל כשאני צופה בהם אז אני מרגיש שאוקיי, זה זה. זה לא מה שניפחתי בראש, זה פחות או לפעמים יותר נורא ממה שאני זוכר. אבל זה זה. לווידאו יש את הכוח לשמור עלינו.

"כל זיכרון יכול להפוך לאירוע מפלצתי שאתה עסוק בו ונזכר בו וחי אותו. אנשים הם פוסט טראומטיים כי לכולנו יש חוויות קשות בחיים. אמא יכולה להיות עבור מישהו פוסט טראומה, וכך גם אקס. במובן הזה לסרט יש תפקיד בעיניי כי הוא מצלם בדיוק את מה שהיה, זה הכוח של וידאו, זה הכוח של דוקו. לכן אני יוצר דוקומנטרי, כדי שיהיה אפשר לעשות סדר בדברים".

שש־מאות וחמישים מטרים מפרידים בין בית החולים איכילוב בתל־אביב לביתו של אגמון. מרחק קצר אותו היה עובר שוב ושוב, הלוך חזור, אי שם בשנת 2020 בשעה שנגיף לא מוכר מסין עשה עלייה לישראל. במשך שנה שלמה שנראית לכולנו עכשיו כמו זיכרון רחוק, מעורפל ולא מטופל, הוא תיעד מהכי קרוב שרק אפשר, ממסדרונות בית החולים ומתוך חליפת מגן, את המגפה המתישה שכולנו כבר קצת שכחנו איך זה לחיות בלעדיה. התוצאה היא הסרט "מעשה בשתי מגפות", ששודר בהוט 8 וזמין עכשיו בהוט VOD.

שנתיים אחרי הצילומים, הסרט שודר ואנשים צפו בו. איך אתה מרגיש?

"ביצירה יש את העניין הזה של חוסר השליטה. אתה לא יודע לאן היצירה הגיעה, את מי היא פגשה ואיפה. וכמובן אין לך מושג מה כל אחד חשב על זה. לכן אני מאוד אוהב סדרות רשת. אלה פרויקטים שאתה מעלה ותוך ארבע דקות מישהו רושם לך תגובה. כשאני כותב ספרים אז פעם בכמה זמן אתה מקבל הודעה מאנשים שקראו, או שאומרים לך – כן, נמכרו הרבה עותקים. אבל אוקיי, מה עוד? זה מאוד קשה כיוצר. אם הייתי יכול לעשות רק תכנים לרשת זה מה שהייתי עושה. אבל אי אפשר להתפרנס רק מזה".

"היצירות שלי מלאות פגמים ולא מושלמות. אני מביא את היצירה לרגע שאני גאה בה – והלאה. הראש שלי כבר בפרויקט אחר"

העולם לא הולך לשם?

"לא, זו הטרגדיה, המודל הכלכלי. ישראל עדיין תקועה בשנות התשעים מבחינת שני ערוצים, רייטינג, ריאליטי. אין באמת גוף תקשורת שמשקיע בדיגיטל חוץ מהתאגיד שאומר קח כסף ובוא תעשה לנו סדרת רשת".

מחכים למגפה

כדי להבין איך יוצר קולנוע מוצא את עצמו מתעד מבפנים את הנגיף שכולם מנסים לחמוק ממנו, צריך לחזור שנתיים אחורה. כשבעולם התחילו לדווח על תחלואה רחבה ומוות, בישראל התגלו מקרים ראשונים של קורונה. כשהתחילו להיערך כאן להטלת מגבלות כלשהן, התגלגל הפרויקט הייחודי של תיעוד מגפה עולמית מתוך בית חולים לידיהם של אגמון ושותפו טל בכר.

"הייתי ביום צילום לפרויקט אחר וקיבלתי הודעה שהדובר של איכילוב אבי שושן מחפש במאי שילווה את המגפה בבית החולים. אני רואה את ההודעה הזו ואומר לעצמי 'וואו, זה מדהים!' אמרתי לבכר, השותף שלי, תתקשר אליו עכשיו! שושן אמר לנו לדבר עם האנשים שלנו ולוודא שזה באמת אפשרי, כי שישה במאים אחרים כבר פחדו וסירבו. אני ממש לא הייתי הבמאי שהוא חיפש, הוא פשוט חיפש מישהו שיסכים".

ואתם לא פחדתם?

"פחדנו פחד מוות. אני ובכר התקשרנו להורים ונפרדנו מהם לתקופה הקרובה כי ידענו שלא נוכל להיפגש הרבה זמן. סגרנו עם המשפחות שלנו שלא נשלח את הילדים לגן. זו הייתה החלטה מאוד אמיצה שהיום נראית מצחיקה כי שבוע וחצי אחרי, כל המדינה נכנסה לסגר של חודשיים. לא הצלחנו למצוא צלמים כי כולם פחדו. בסוף מצאנו מישהו, אבל גם הוא אמר לנו כמה שעות אחרי – 'תקשיבו, זה לא בשבילי'".

איך מתחילים לצלם סרט על מגפה שאין לה תסריט ושלא יודעים איך היא תתפתח, מתגלגלים עם המציאות?

"הגענו לבית חולים בשלב שעוד לא הסתובבו עם מסכות. התחושה באוויר הייתה שאנחנו הולכים עכשיו לקראת תרחיש איטליה. היה פחד מטורף, מתח. כל המסדרונות היו ריקים. ואז אתה מתכונן ומחכה. ואז אתה שואל את עצמך איפה המגפה, אין שום עומס.

"חשבתי שאני הולך לצלם סרט מסוג מסוים: צוותי רפואה קורסים תחת העומס, דרמות משפחתיות ואנושיות, אבל זה לא קרה. מעט חולים התאשפזו, ומעט החולים שהגיעו מתו. הכול היה מאוד בשליטה. לא היה אפילו אירוע אחד של קריסה עד הגל השלישי. שנה שלמה אני בבית חולים מחכה לדרמה, וכשהפיק הרפואי הזה מגיע, בית החולים כבר היה מוכן. במובן הזה היה מרגש לראות את המדינה מתפקדת".

מול המצלמה של אגמון התיישבו מנהל בית החולים פרופ' רוני גמזו, הפרופ' עידית מטות, הרופאה ד"ר קארינה רוזנברג, האחות אתי עוזיאל והדובר אבי שושן. הוא תיעד איך כל אחד מהם מתמודד עם המגפה, לומד אותה ומגבש את דרך הטיפול בה. "צילמתי הרבה יותר דמויות ממה שרואים ולאט לאט הבנתי מה מביא כל אחד. רוני מביא את המנכ"ליות, עידית את הקול המקצועי בתקשורת, אבי מביא את הקרנבל. תחשוב איזה איש שמח. יש מגפה עולמית והוא בשיא של החיים שלו.

"שושן הוא זה שהכניס צוותי צילום לתוך מחלקות קורונה עוד לפני שהיו ביקורי משפחות. ואחרי שזה קרה הוא הראשון שהציע שמשפחות כן יוכלו להיכנס ולהיפרד מהיקרים שלהם. העובדת הסוציאלית לא חשבה על זה, הרופאים לא חשבו, האחיות במחלקה לא חשבו על זה, המנהלים גם לא חשבו על זה. מי חשב על זה שמשפחות יכולות לבוא? הדובר. שעניין אותו האייטם בניו־יורק טיימס ועל הדרך שינה את המציאות לכל החולים ולכל המשפחות שלהם".

מצלמים ובוכים

אגמון וצוות הצילום היו בין הבודדים שעברו מבועת הסגר שבחוץ לבועת מחלקת הקורונה שבפנים. "הייתי נוסע עם הטוסטוס ברחובות ריקים. נתנו לנו אישור מעבר ועבודה, לאורך השנה אני נהייתי כבר הצלם. בזמן שהילדים שלנו היו פה סגורים ואפילו לא יצאנו לגינות, אני יוצא לבית החולים וחוזר. הייתי מסתובב ומדבר עם האנשים, עוד לפני שהיו ביקורי משפחות הייתי עושה שיחות וידאו עם המאושפזים והמשפחות שלהם. זה היה שלב משמעותי".

באחת הסצנות בסרט רואים את האח המטפל מניח על רמקול את הטלפון ליד החולה כשבצד השני הילדים שלו מדברים איתו בזה אחר זה ולמעשה נפרדים ממנו. "האח שם על ספיקר את הטלפון ואני צילמתי. צילמתי ובכיתי. בסוף יום הייתי חוזר הביתה ושוטף את עצמי, מנגב את הנעליים ומכניס את כל הבגדים לכביסה ושוטף את עצמי עם סבון אלף פעם. ממש פחדתי. וכל הזמן אנשים שאלו אותי מה קורה כי כאילו הייתי סוג של צינור ידע. ואתה לא מבין מה קורה. מאוד הלחיצו כל הזמן לגבי המצב. ובצדק".

יכול להיות שהלחץ הזה יצר את המציאות שאתה מתאר, שבסוף בית החולים נשאר ריק.

"ממש ככה. אני ממש חושב שהעובדה שישראל נסגרה מוקדם עזרה. מה שהיה יפה שבאיכילוב קלטו די מהר שזה לא הולך להגיע. הקונספציה הייתה מאוד מאוד שונה בתוך בית החולים ומחוצה לו. כשהאולפנים המשיכו להגיד 'מאות אלפי מונשמים' ותחזיות משוגעות הם הבינו שזה לא הולך להתפוצץ והיו ערוכים ממש טוב למה שכן הגיע.

"אבל אז אמרתי לעצמי מהמקום שלי בתור יוצר, 'אוקיי רגע, אז מה הסיפור?'. הרי איך בדרך כלל עובד סרט – אתה משיג מימון ואז אתה יוצא לצילומים. פה בגלל שהיה אירוע, אז קודם כול יצאנו לצילומים ואמרנו לעצמנו שתוך כדי נמצא מימון. אבל בשלב הזה אני קולט שאין לי פה סרט, אין לי פה כלום! זה היה מלחיץ. התחלנו לצלם במרץ ורק ביולי קיבלנו מימון".

כל החודשים האלה אתה לא יודע אם יקרה משהו עם החומרים האלה?

"אני כן אופטימי כי בסוף זה בית חולים וזה רוני גמזו ועידית מטות. ובזמן שהאירוע הפנדמי לא קרה, מה שכן קרה זה שאיכילוב נהיה משהו בהיבט התקשורתי. הקול של איכילוב ניסה להשפיע על מדיניות וזה לא מובן מאליו".

הטרלול והפחד

בשלב הזה הסיפור הרפואי מתחיל להתמזג עם הסיפור התקשורתי ובעיקר עם האופן שבו המגפה מתווכת על ידי כלי התקשורת לצופים. בהמשך הוא גם יהפוך לבלתי ניתן להפרדה מהסיפור הפוליטי, אבל לכך עוד נחזור בהמשך. "כשרוני גמזו הפך להיות פרויקטור הקורונה היה פיק, אבל עוד לפני זה איכילוב ממש נכנסו לאולפנים. עידית מטות אצל רינה מצליח אומרת 'די!' זה הקול הראשון מהשטח שנשמע אי פעם בישראל שקורא להרגיע".

לאורך הסרט משולבים נאומים והצהרות תקשורתיות המוקרנים על מסכי הטלוויזיות בבית החולים, מרמזים על שני יקומים מקבילים – הקולות שנשמעים במדיה והמציאות בשטח. מכאן גם שם הסרט 'מעשה בשתי מגפות'. "הקפדנו להיות צמודים לציר הזמן, מה שאתה רואה בטלוויזיה קורה במקביל למה שאתה רואה מתוך בית החולים.

"יש בסרט הזה איזשהו ממד, בתחושה שלי, שעוד עשר שנים יהיה הרבה יותר אפקטיבי. ככל שהזמן יעבור העוצמה שלו תגבר כי הוא מצליח להיות קצת הסיכום של המגפה בשנה הראשונה. הטרלול, הפחד. וזה מצליח להביע הרבה. וביבי. אי אפשר להפריד את האירוע הפנדמי הישראלי מביבי ומהנאומים שלו, הוא לא הרגיע".

אגב ביבי, כתבת פוסט בעקבות הסרט על זה שלדעתך נעשו אז הרבה טעויות, אבל כל זה היה קורה בסבירות גבוהה גם לממשלות אחרות.

"אם הייתי מצלם עכשיו בבית חולים היו רואים איך המצב על הפנים. התקשורת לא מפוצצת את זה כי זה לא ביבי, אבל עכשיו בתי החולים בקריסה, אנשים מתים, הצוותים פוגשים את המוות באופן יומיומי. לא מדברים על זה".

אז מה קורה פה? למה זה?

"זה מדהים לראות את ביבי נואם נגד בנט על התפקוד שלו, זה מוכיח שהכול עניין של פוזיציה. הכול הבל הבלים בגדול. בטח בהקשר הפוליטי. ואני ממש לא אנטי ביבי, אני פשוט חושב שהמגפה הזאת היא באמת אירוע מטורף, משפיל את כולם, משפיל את המנהיגים שלנו, מנהיג את הממשלות שלנו. גדול עלינו. האירוע הזה גדול עלינו, על כולם.

"ניסיתי בסוף הסרט להראות שמה שהיה הוא שיהיה. יש שם כמה פריימים כאלה כי רציתי שהצופה לא ירגיש שהסרט הוא אנטי ביבי ושבנט מנהל את זה מדהים. אני לא חושב שיש ממשלה שניהלה או מנהלת את זה טוב. אנשים עכשיו מתים והם אומרים, בסדר, שימותו – כלכלה זה יותר חשוב. בעומק העניין – אף אחד לא יודע לנהל את הדבר הזה. זה סרט שאומר שלא משנה מי יהיה שם למעלה ומי ינהל את העניינים. אנחנו הקטנים".

מתי נולד החיבור הזה של להראות את ההצהרות התקשורתיות כחלק מהסיפור שהסרט בא לספר?

"היה מין רגע שהבנתי שהניוז חשוב. שאני לא יכול להתעסק רק בבית החולים. זה כל הזמן משחק בין החוץ לבין הפנים. כל הזמן צריך להבין מה קורה בטלוויזיה. במובן מסוים איכילוב כובשים את המנהיגות הפנדמית בישראל. רוני גמזו ממונה לפרויקטור ויש לו את כל הסמכויות. זה מטורף. אגב, הוא מביא תוכניות, הוא מנסה, ופשוט מצפצפים עליו".

בשלב הזה נכנסה כל הפוליטיקה.

"נכון. היה מטורף לראות את זה בזמן אמת. הייתה אווירה קשה באיכילוב. רוני גמזו הוא אדם כזה ציוני. באמת רוצה לעשות טוב. בא לתרום, ופוליטיקאים מטנפים עליו, צועקים עליו 'פקיד, פקיד!' גם ביבי לא באמת נתן לו לעבוד. היה קשוח לראות את זה".

אבל הוא לא נשבר.

"אתה יודע למה הוא לא נשבר? כי הוא ציוני. ממש ממש. ציוני אמיתי כזה כמו פעם. הוא הביא את הקונספט של הרמזור שאומנם לא היה מהפכני אבל התבסס על להשאיר פתוח את מה שאפשר ולסגור את מה שמסוכן. המון שבועות לא אישרו את זה ואז כשאישרו לא אכפו, וכשאכפו היה מאוחר מדי. יוצא שהוא כאילו נכשל, אבל הוא לא באמת נכשל.זה היה מאוד מתסכל, זה היה רגע שהבנתי שהסרט שלי חייב את הניוז. בלי תוכן מבחוץ לא יהיה לי סרט. זה מה שהבנתי".

איך בחרתם את הפריים של כרזת הסרט?

"רצו לעשות טיהור של בית החולים שזה כלום בתכלס, זה מים עם אקונומיקה שמשפריצים לכל כיוון. אין לזה שום היגיון. שושן הזמין צוותי צילום והיו שם איזה מאה צלמים שמקיפים ומצלמים אדם אחד עטוף מכף רגל ועד ראש בחליפה לבנה שהולך ככה עם מכל, מתיז ומטהר. זה היה נראה לי כזה אימג' כזה חזק. בעצם זו כרזה אירונית, שבאה ואומרת – תראו איך מצלמים בדרמטיות את הרגע הכי מיותר שיש.

"בכלל הייתה תקופה שאמרתי לעצמי שזו מגפה שמתועדת ומצולמת וההיבט הוויזואלי שלה הוא מאוד חזק. השליטה על החיים היא דרך המסכים. הרופאים משגיחים על המטופלים שלהם מחדרי בקרה, ומעל כל מיטה יש מצלמה, אשכרה האח הגדול. ויש את כל העניין הזה של אימג'. גם במובן של החוויה שלנו. איפה הייתה המגפה בחודשים הראשונים שלה? בטלוויזיה. בדיווחים. וגם הזומים, שיחות הווידאו. יש בכרזה הזו מין אימג', שנותן מבט על כל הדבר הזה".

הטלוויזיה זה מה שהזין אותנו באותו זמן, ובתור צופה במבט לאחור אתה מרגיש לא חכם במיוחד.

"אני מאוד מסכים. אבל שמע, באמת לא ידענו. זה היה באמת מפחיד. זה משהו שאני ממש מרגיש, וגם כתבתי על זה בכמה נקודות בזמן – שזה אירוע לא מטופל. קורה משהו מטורף ולא עצרנו לשנייה לשבת מול ספת הפסיכולוג ולהגיד לו, אוקיי, זה מה שקרה לי בשנתיים האחרונות".

ואז הגיעו שני פסים

אגמון (34) נשוי לשירה ואביהם של חיה ונח. הוא יוצר קולנוע וסופר, בעל טור שבועי בעיתון זה. בין יצירותיו אפשר למצוא את הסרטים "כמו לב שעובד", "רחל אגמון" וגם את סדרות הרשת "הטרמפיסטים", "פני זקן" ו"וואי וואי וואי". לפני חצי שנה הוציא לאור את "ספר האקסיות". מי שעוקב אחריו מכיר מקרוב גם את הדינימיקה המשפחתית ואת רגעי ההורות הקטנים והגדולים שהוא משתף. לפני מספר שבועות, ואחרי כמעט שנתיים שהצליח לחמוק מהקורונה, הופיעו גם אצלו שני הפסים המוכרים.

"אם הייתי מצלם עכשיו בבית חולים היו רואים איך המצב על הפנים. התקשורת לא מפוצצת את זה כי זה לא ביבי, אבל עכשיו בתי החולים בקריסה, אנשים מתים, הצוותים פוגשים את המוות באופן יומיומי"

"מאוד לא רציתי להידבק. הייתי מקפיד ממש על מסכות. לא הלכתי למסיבות. היה את השלב הזה שלאנשים כבר לא היה כוח. אז אני לא, לא הייתי יוצא למסעדות ולפאבים. שמע, הייתי בבית חולים, ראיתי את הדבר הזה. בסופו של דבר נדבקתי ואכלתי אותה. ביאס אותי מאוד".

הקורונה פוגשת כל אחד במקום אחר. גם לילדים יש איזו גישה אחרת לכל האירוע הזה.

"לגדל ילדים ככה זה מטורף, צריך למלא להם את הלו"ז שהם לא ישתגעו. היינו עכשיו כמעט חודש בבידודים בבית. אני אומר את זה ומתכווץ כי לא קלטתי את זה. כל פעם עוד ארבעה ימים ואז שוב, ובגדול זה היה חודש שחיה הבת שלי בת החמש לא הייתה בגן ואני הבנתי שאני כבר לא מספיק לה. היא לא רוצה יותר את אבא, היא רוצה את החברים שלה מהגן. אני כבר לא יכול לספק את מה שיכולתי לפני שנה או שנתיים. הרגשתי על הבת שלי שהיא במצוקה, בפעם הראשונה. זה היה קשה, היא התגעגעה לחברים שלה".

תיקיית ה"לא"

את העשייה הקולנועית הוא חולק עם שותפו טל בכר, שהכיר בצבא בתור מ"פ. שנים אחר כך נפגשו שוב בבית הספר סם שפיגל והם פתחו יחד חברת הפקות. מאחוריהם עשרות פרויקטים והיום הם לקראת שנת עשייה הכוללת סרט על המדרשיה בפרדס־חנה שיעלה בכאן, סרט ביס דוקו שיעסוק בפיגוע הטרור בשרונה וגם סרט עלילתי אחד שאגמון כותב בימים אלה.

"2020 הייתה שנה מאוד כושלת, אבל ב־2021 פתאום דברים קרו. קיבלנו הרבה 'כן'. עולם הקולנוע הוא מאוד קשוח, יש כל הזמן הגשות, פרזנטציות. מרדף מטורף. אני אראה לך את הדסקטופ שלי ותראה איך אני עובד: פרויקטים שקורים – אלו שכבר קיבלו מימון והם יוצאים לדרך. פרויקטים שיקרו – כאן רוב הפרויקטים, יש פה דברים מדהימים. פרויקטים שקרו – מה שמאחוריי. ופרויקטים שלא יקרו – זה הבית קברות של הרעיונות שלי. אין פה הרבה".

ולמה הם לא יקרו, מה גרם לך להעביר אותם לתיקיה הזו?

"כי ניסיתי, הגשתי, הגשתי, ומוצה העניין. יש לי תיקייה עם מכתבי דחייה שקיבלתי. זו החוויה הכי בסיסית של להיות יוצר קולנוע".

למה אתה שומר אותם?

"זה מחזק אותי. ספציפית השנה אתה תופס אותי במין רגע כזה של הרבה דברים שעלו לנו בחכות, אבל אם היינו מדברים לפני חצי שנה אז הייתי אומר לך 'שמע, אין כל כך'".

מה זה עושה ליומיום?

"אני עובד על עצמי לא להישבר מזה. יש שנה גרועה ויש שנים טובות. זה בדיוק מה שקרה – שנה של השפלות וביזיונות שבה קיבלנו לא אחרי לא אחרי לא להרבה פרויקטים שעכשיו קיבלו כן, וזה לא ששינינו בהם משהו. מאוד מתיש להיות יוצר קולנוע בישראל. ולכן אתה חייב לחזק את שרירי הבטן שלך. מה שעוד עוזר זה שאני גם לא פרפקציוניסט".

אתה לא?

"ממש לא. היצירות שלי מלאות פגמים ולא מושלמות. אני מביא את היצירה לרגע שאני גאה בה – והלאה. הראש שלי כבר בפרויקט אחר".

הרי כשתשב ותראה את זה גם ככה תמצא משהו שלא עשית או שאתה לא אוהב. זה אף פעם לא יהיה מושלם.

"זו ההבנה העמוקה של מהי יצירה. יצירה היא משהו חי, תמיד תראה בה איזה משהו לא טוב מספיק, אבל אם הסרט שלי או הספר ייכשל אז בסדר, אני כבר באירוע הבא. אני בנאדם שמאוד חשוב לו שכל הפרויקטים שלו יהיו קלים לעיכול, משקיע המון זמן בחדר עריכה כדי שזה יהיה כיף. גם אם אני מדבר על דברים קשוחים וכבדים. במובן הזה אני הכי לא בן אדם שכותב למגירה. בכל מה שאני עושה אני חושב על הקורא, על הצופה. אני חושב על הצרכן. שיהיה לו גוד טיים, שתהיה לו נחת".

וזה לא מוריד מהיצירה?

"להפך. זה קודש קודשים. אני ממש לא מתחבר ליצירות שלא צריכות אף אחד. אני בדיוק ההפך. 'טרמפיסטים' זה תוכן שכל המטרה שלו היא כיף. גם פרקים שאתה בוכה בהם, לא תהיה בהם שנייה אחת משעממת".

במצלמת הווידאו של אגמון שעדיין מונחת על השולחן רואים עכשיו את חיה רוקדת בסלון הבית. "אני מצלם המון את הילדים שלי. במצלמת הווידאו הזאת, לא רק בפלאפון. אני חושב שאני נותן להם מתנה ענקית. אתה יודע איך דיברת כשהיית ילד? איך שיחקת? איך רצת? לילדים שלי יהיה מה לראות. כל פעם שיש איזה משהו נחמד אז אני שולף אותה ומצלם בדיוק בגלל זה. אני מצלם גם צעקות וריבים".

ותעשה עם זה פעם משהו?

"על פניו לא. לא יודע. יש הבדל גדול מאוד בין לצלם במצלמת וידאו ובין לצלם בפלאפון. פה אני מצלם כדי להעלות לסטורי ופה אני פעם בכמה חודשים פורק להארדיסק".

איך הדבר הזה מסתדר במתח התמידי בין הרצון בתיעוד לבין האפשרות פשוט להיות נוכח ברגע?

"כל הדיון של להיות ברגע זה דיון מאוד מעניין. לדוד פרלוב – אחד הבמאים הגדולים שהיו לנו פה – יש סרט שנקרא 'היומן', שבו הוא צילם את המשפחה שלו. ממש בסצנה הראשונה הוא מצלם מרק. והוא אומר בקול שלו שיש לו דילמה האם לצלם את המרק או לאכול אותו. זה בדיוק זה. והוא מצלם את המרק".

ומה אתה היית בוחר? לצלם או לאכול את המרק?

"אני חושב שהייתי בוחר לצלם. אני בנאדם של לצלם. אני הייתי מצלם את המרק ולא אוכל אותו".