במילים שבורות ובמנגינה אוהבת, החזירה דניאל רובין את אמה למציאות

שהיוצרת והזמרת דניאל רובין (27) שרה לאמא שלה, עינת, משירי "האלבום שיעיר את אמא" – היא מנסה להעיר אותה, להחזיר אותה למציאות. אבל אמא שלה לא ישנה. היא גם לא מתה. בקול צלול, בעצימת עיניים, תוך כדי שהיא מלווה את עצמה בפסנתר בדבקות של ממש – שרה רובין לאמה שבעה שירים קצרים, בתקווה שתחזור אליה האמא שהייתה לה פעם, לפני שאושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה".

"צילום רחוק של שתינו יחד בשדה / את יפה ואצילית / אני קטנה / את מתיישבת על הברכיים / לדבר איתי בגובה העיניים / ואני יודעת שאני לא לבד".

מזיכרון הילדות הבהיר הזה וצלילי הפסנתר שממתיקים אותו, שבהם נפתח האלבום, עוברת רובין לשיר השני – "בצד שלך". ובשבריר שנייה מתהפך הסיפור כולו. ההיררכיה הברורה של אם שדואגת לבתה ומגוננת עליה מפני תחלואי העולם מתערערת. העולם נסדק, נרעד. עכשיו היא זו שאומרת לה שהיא לא לבד. המעבר החד מ"זיכרון ילדות" ל"בצד שלך" מחזיק את כל הדרמה הגדולה שמתחוללת ברווח הקטן שביניהם. את מקומה של הילדה, שפעם אמה התכופפה אליה כדי לדבר איתה בגובה העיניים והשוויצה בה אל מול עשרים הילדות האחרות שקינאו בקשר שלהן  – תופסת ילדה אחרת. זו שצריכה להתכופף לגובה העיניים של אמה ולומר לה שהיא לא לבד.

הילדה הקטנה־גדולה הזו לא באמת יכולה לתפוס פיקוד ולנווט את דרכן לבדה. לולא אותה הכרה ברורה בקשר שלהן, לולא אותו "זיכרון ילדות", ידה של הילדה לעולם לא הייתה משגת את אמה. כעת לוקחת הילדה את הידיעה שהיא לא לבד בעולם, זו שריפדה את עולמה ועזרה לה לגדול בתוכו – ומנסה למשוך באמצעותה את אמה חזרה אליה, משל הייתה החלילנית של כל אותם כאבי הלב האבודים. וכמו שבשיר, הכאב והקרבה כרוכים זה בזה, והיד המחבקת היא גם היד שמכאיבה – כך בדיוק הם החיים.

"אחרי שנה קשה של התמודדות, עלה לי הרעיון לכתוב אלבום שיחזיר את אמא שלי למציאות, שיסביר לה בצורה עדינה ואוהבת, שלב אחר שלב, שיר אחרי שיר, מה מתרחש סביבה ובחיים של כולנו"

"את לא לבד / ברור לי שאת בודדה / אני אוחזת את היד / שמכאיבה לי בחוזקה / אני לא מתכוונת לשחרר / אין לי מישהו אחר… תסמכי עלי פעם אחת / אני בצד שלך". ככה שרה ילדה שחרב עליה עולמה, אבל היא נאבקת על חייה, בכל כוחה. כאילו כל עולמה תלוי בשירתה. בפרח לב הזהב שלה.

מאפס למאה

ביום שבו נפלו השמיים על רובין, היא דווקא נגעה בהם. "זה היה מטורף. התארחתי אצל אלון עדר בבמה המרכזית באינדינגב, שזה פסטיבל שדחה אותי בערך עשר פעמים. בדיוק הסתדרו לי העניינים עם ניר, שבקרוב יהיה בעלי, וכששרתי ראיתי אותו בקהל. היה לי מין רגע כזה שכל המקומות החשובים שלי בחיים הסתדרו. ואז בדרך חזרה מהפסטיבל קיבלתי טלפון מאבא שלי – למזלי ניר נהג, אם אני הייתי נוהגת הייתי עושה תאונה – 'דניאל, בואי לשלוותה. אמא התאשפזה'".

זה הפתיע אותך?

"הרגשתי שהיא לא מאוזנת, ולא ידעתי מה אמורים לעשות עם זה. אשפוז זה צעד נורא דרמטי. בדיעבד התברר לי שגם המציאות הייתה דרמטית. היא נהייתה מסוכנת לעצמה. היא חשבה שהיא יכולה לעוף. מבחינתנו זה היה מאפס למאה. רגע אחד היא 'רגילה' – מתפקדת, עובדת, ורגע אחרי זה היא במחלקה סגורה כי היא מסוכנת. זה היה סיוט ענק".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהאם חשבה שיש לה יכולת תעופה. כבר בגיל 14 שמעה רובין מאמה את המשפט הזה. "הייתי האדם היחיד שמאמין לה, לא אמרתי 'משהו השתבש אצלה'. בחוויה שלי היא הייתה האמא הנהדרת שלי שאני מאמינה רק לה. נחרת לי בזיכרון שלילה לפני השיחה הזאת היא הייתה במרפסת. למרבה המזל היא לא ניסתה לעוף. הרגע הזה עלה כמה פעמים בטיפול שעברתי, עוד לפני האשפוז של אמא שלי. אני מניחה שלולא זה היה הטריגר לאשפוז, הייתי נלחמת במשפחה שלי – 'אשפזתם אותה סתם'".

הזיהוי של מחלת הנפש של אמה עינת היה מבלבל ו'טריקי' במיוחד, מאחר שהיא מתמודדת עם מחלה נדירה מאוד שבה יש רק "מאניה" בלי בת הזוג שמתלווה אליה תמיד – ה"דיפרסיה". "יש במאניה המון דברים שקשורים לאופי של אמא שלי. לא סתם יש לה רק מאניה, היא הכי חיובית ושמחה בעולם, היא מהאנשים שנכנסים לחדר והאנרגיה עולה. היא אישה מדהימה שכל החיים טיפלה בילדים שלה תוך כדי שהיא עובדת במשרה מלאה, מתפקדת, חיונית. יש טווח בין זה שאפשר לומר עליה שהיא פשוט אדם שמח שעפה עם החלומות שלה לבין 'אוקיי, היא לא מחוברת למציאות'. היה שם קו שנחצה".

"בדיעבד אני יכולה לחשוב על כל מיני התקפים שהיו לה במהלך השנים, וגם העובדה שאבא שלה התמודד עם מחלת נפש הייתה סוג של רמז, אבל האשפוז היה הפעם הראשונה שקראנו למחלה בשמה. לדעתי גם לקח לנו הרבה זמן להודות בזה בגלל הסטיגמה שיש על מתמודדי נפש והעובדה שאמא שלי לא בדיוק התאימה לסטיגמה הזו".

מאז אותה ההופעה לפני שנתיים, ב־25 באוקטובר – רובין שולפת מזיכרונה את התאריך המדויק (אדם זוכר מתי נחצו חייו לשניים) אושפזה האם פעמיים. "בפעם הראשונה היא יצאה אחרי חודש וחצי. לא הצליחו לאזן אותה בכלל. נתנו לה כדורים לא מתאימים והיו פסיכיאטרים שהמליצו לה להמשיך לעשן קנאביס למרות שהרופאים בשלוותה אסרו עליה. היא לא לקחת את הכדורים שלה, ובאמת העישון ליבה את חוסר האיזון שלה", מספרת רובין. "אחרי שנה קשה של התמודדות עם הסיטואציה, עלה לי הרעיון לכתוב אלבום שיחזיר את אמא שלי למציאות, שיסביר לה בצורה עדינה ואוהבת, שלב אחר שלב, שיר אחרי שיר, מה מתרחש סביבה ובחיים של כולנו. בדיעבד אמא שלי תיארה את היציאה מהמאניה כמו לראות את ההריסות שנשארו אחרי סופת טורנדו, ולהבין שאת בעצמך היית הסופה".

"בדיעבד אמא שלי תיארה את היציאה מהמאניה כמו לראות את ההריסות שנשארו אחרי סופת טורנדו, ולהבין שאת בעצמך היית הסופה"

לא הייתי שם

זה האלבום השלישי של רובין שעוסק כולו בהתמודדות שלה עם מחלת הנפש של אמה. קדמו לו "כלום לא עובר על ידי",  ו"הסיפור בגדול". על המסלול של המוזיקה היא הייתה מאז ומעולם. "שרתי במקהלות כשהייתי ממש קטנה, התחלתי ללמוד פסנתר בסביבות גיל 12, ובגיל 14 כשהחלטתי ללכת לתלמה ילין ולנסוע שעה כל בוקר לתיכון – כבר היה לי ברור שאני עושה את זה כי זה הדבר שלי בעולם". מאוחר יותר שירתה בלהקה צבאית והמשיכה ללימודים ברימון.

"האלבום נכתב אחרי האשפוז הראשון של אמא, והוקלט אחרי שלא עמדתי במילים שלי אליה". רובין מתכוונת למילות השיר השלישי באלבום "לא הייתי שם" – שיר נוגה שבו היא מכה על חטא שלא הייתה לצד אמה כשהתקבלה ההחלטה לאשפז אותה, ומבטיחה לה שלא יאשפזו אותה שוב. "עד היום אם אני תוהה / מה הייתי בוחרת / לא הייתי שם כשהחליטו בשבילך / עד היום אני מצטערת / תסמכי עליי / כשאני אומרת / לא נאשפז אותך שוב". "כשהקלטתי ידעתי שאשפזנו אותה וזה שבר לי את הלב. זה היה רגע מאוד קשה".

האמת ששומעים את זה בשיר. יש פה את ההיפוך הטרגי של ילדה "שכבולה בשרשרת דאגות שחונקת את הגוף" לאמא שלה.

"זה היפוך ממש טרגי. למזלי אמא מאוזנת כבר שנה, ומאז יש לי אמא. אני לא מטפלת בה. היא עוזרת לי. היא עושה דברים שאמהות עושות. היה לי חלון זמן של שנתיים שבו לא הייתה לי אמא ואז היא חזרה. אני מקבלת תגובות מאנשים שאיבדו לגמרי את ההורים שלהם, וזה לא דבר שצפיתי. היום אני מבינה את ההיגיון. התאבלתי עליה כי היא לא הייתה. לרגעים היה יוצא משהו שהיה דומה לה. רגע, אז היא פה? כן? היא פה? איפה? אז אולי שתכין לי צהריים?" רובין צוחקת. אבל מרצינה לאחר רגע ומסבירה שהיא באמת טעמה "מהתחושה הזו של לאבד הורה. זה אחד הדברים הכי קשים שאנשים עוברים בעולם. הייתה לך רשת ביטחון שהגנה עליך כל החיים, איזושהי חציצה בינך ובין העולם – ופתאום אין לך אותה".

אם בשיר השלישי תופסת האשמה את מרכז הכובד של השיר, בשיר הרביעי זה הכעס. כעס של ילדה שממאנת לקבל את המציאות הכאוטית שבה אמא היא לא אמא וילדה היא לא ילדה. רובין מכה על קלידי הפסנתר במקצב מהיר ומונוטוני. "ניר אומר שאני מתעקשת ליפול ולחכות שתתפסי אותי / ואת לא תתפסי אותי / אני שוב מבקשת ממך לחזור למציאות ולראות אותי / לראות אותי / וזה קרב אבוד".

"הייתי אצלה המון בזמן האשפוז", היא מספרת. "באותה תקופה היא חשבה שאני נגדה והייתה מאוד רעה אליי. מבחינתה כל מי שרצה לאשפז אותה – שזה גם מי שרצה להוריד לה את המאניה – היה נגדה. זה היה נורא. רבתי איתה המון. לאחר מעשה אני יודעת לומר שלא הייתי צריכה לריב איתה בסיטואציה הזו. רבתי על העישון. כעסתי עליה: 'תעשי בשבילי דבר אחד, אני הבת שלך, אל תעשני קנאביס!' לא הצלחתי להבין שאני לא מבקשת את הבקשה הזו מאמא שלי שאוהבת אותי ותעשה הכול בשבילי. זו לא הייתה אמא שלי. היא לא הייתה נוכחת. בזבזתי הרבה אנרגיה".

התמודדות נוספת שנבעה מהמחלה הייתה התחושה שהמאניה יוצרת. "היא הייתה על גג העולם ואני קרקעתי אותה. כשהייתי מגיעה לא היה לה כוח אליי. מפגש איתי היה מפגש עם המציאות ש'לא באה לה טוב'. הייתי צריכה אותה יותר משהיא הייתה צריכה אותי. היא הייתה אומרת לי 'טוב, זמנך עבר'. את לא מבינה מה זה שעכשיו אני באה לפה ואמא שלי כותבת לי 'בהצלחה' ונותנת לי את הרכב שלה כדי שאגיע בזמן".

כשרובין אומרת "לפה" היא מתכוונת למשכן הכנסת שבו אנחנו מקיימות את הריאיון, וה"בהצלחה" נועדה להרגיע את רובין לפני השתתפותה בדיון בוועדת הבריאות של הכנסת בדיון שהוקדש לבריאות הנפש. "כשאמא שלי השתחררה מהאשפוז הראשון היא עדיין הייתה במאניה, אני מניחה שזה היה קשור לעומס שבו נמצאת המערכת ומחסור במשאבים, ובעצם המשפחה נשארה לבד בלי שום הנחיה של מה עושים ואיך עוזרים לה להתאזן", חולקת רובין עם היושבים בחדר הוועדה מהמעט שעבר על משפחתה בשנתיים האחרונות. "אני רוצה לשאול אתכם למה בסיטואציה שבה אמא שלי משתחררת משלוותה – אין אף בן אדם שמלווה אותי ואת המשפחה שלי ועוזר לנו לשלב אותה בחברה? למה המשפחה אמורה לנחש מה צריך לעשות, ולקוות שהיא לא תהרוג את עצמה בטעות? אני גיליתי בעצמי אחרי חיפוש ממושך את העמותה המדהימה "מילם" שעוזרת למשפחות של מתמודדים, בבית החולים הפסיכאטרי לא אמרו לי עליהם שום דבר. יש כל כך הרבה משפחות בישראל שחיות עם התמודדויות נפשיות ולא מדברות על זה כי הן מתביישות, כי הן מרגישות לבד".

ראשי הארגונים השונים בתחום בריאות הנפש שמשתתפים בדיון, גם אלה שבחדר וגם אלה שבזום, מחמיאים ליו"ר הוועדה, ח"כ עידית סילמן, על טיפולה בתחום בריאות הנפש. "זאת מהפכה של ממש מה שאת עושה", אומר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה. את רובין מרגשת העובדה שאין בחדר קואליציה ואופוזיציה, אלא תחושה ברורה של שותפות לדרך.

חיבור מחדש

בתקופה שבה בית משפחת רובין היטלטל על פני מים סוערים, התגרשו ההורים. בשיר החמישי והשישי מתארת רובין חלקים מהבלבול והסערה שנכנסו פנימה לתוך הבית. "ואת נשואה לאבא בדיוק שלושים / ועכשיו אתם אומרים שזה נגמר / את כל כך כועסת / הוא כל כך עצוב / שלושים שנה ביחד וברגע הוא זר".

"ההורים שלי התגרשו בעקבות התפרצות המחלה, מתברר שזה קורה המון ולא מדברים על זה", אומרת רובין. "מתמודדי נפש מתקשים להחזיק עבודה, בן זוג, מסגרת כלשהי, זה מערער את כל החיים. בתקופה הזו אמא גרה לבד עם סבתא שלי, שלא יכולה לפקח שאמא לוקחת את הכדורים שלה. כמובן שנורא דאגתי לה, אבל מנגד גם לא יכולתי לעצור את כל החיים ולבוא לגור איתה". מאז, חזרו הוריה של רובין לחיות יחד. "המזל שלנו זה שהמשפחה התחברה מחדש. אני נותנת לאבא שלי הרבה קרדיט על זה שהצליח להחזיר את האמון שלו בה ולהיות איתה. לפני חודש הוא הציע לה להתחתן. אני וההורים שלי התארסנו באותה שנה. הלכתי עם אבא לבחור טבעת לאמא".

רובין היא ילדת סנדוויץ', מעליה אח גדול ומתחתיה אחות קטנה, ובכל זאת היא חשה מחויבות מיוחדת לטפל באמם. "כולנו טיפלנו באמא אבל אני התמודדתי בעברי עם חרדות ודיכאונות, אני אמנית אחרי הכול", היא אומרת בחיוך כובש, "אז אני מצליחה להבין מה עובר עליה באיזשהו אופן, ואני מצליחה לעשות הפרדה בין אמא שלי למחלה שלה. לא תמיד. גם לי היו רגעים קשים אבל ממש עבדתי בזה".

"היה לי מין רגע כזה שכל המקומות החשובים שלי בחיים הסתדרו. ואז קיבלתי טלפון מאבא שלי – 'דניאל, בואי לשלוותה. אמא התאשפזה'"

כשהחליטה שהיא חייבת לטוס ולמלא את המצברים שלה, קיבלה רובין טלפון בשדה התעופה, בדרך לאיי סיישל. "אמא שלי במעצר. היא התחצפה לשוטרים ותקעו אותה בצינוק כל הלילה. אני רתחתי מזעם. היא מוגדרת כמתמודדת נפש, השוטרים ידעו את זה. היא אמרה להם שהיא יצאה משלוותה לפני חודש ובכל זאת התייחסו אליה ככה. ברור שהיא תתחצף לשוטרים, היא במאניה! התקשרתי לאח שלי וביקשתי שישחרר את אמא ממעצר ויאשפז אותה. עליתי לטיסה של תשע שעות בלי לדעת אם הוא הצליח למצוא לה חלופות אשפוזיות".

"למזלי יש לי את האחים שלי שעזרו לי, וכל אחד מאיתנו יכול היה לקחת קצת הפסקות. לא לכולם יש את הפריווילגיה הזו. כמובן שלא היה רגע בסיישל שלא הרגשתי אשמה, אבל יש לי סיפור חמוד שמסביר מיהי אמא שלי באמת: כשהציפו אותה בכדורים, הזיכרון שלה לטווח קצר נפגע. היא לא זכרה מה קורה איתה, ובכל פעם שדיברתי איתה בטלפון הייתי צריכה להסביר לה שאשפזו אותה ושאני החלטתי לטוס בכל זאת. ובכל פעם מחדש היא אמרה: "מה, באמת טסת? איזה יופי! כל הכבוד! אני נורא גאה בך!" זה היה קורע, אבל מה שבאמת ראיתי זה שהציץ שם הגרעין שהוא היא".

בסוף השיר השישי, שנקרא 'תתעוררי', חוזר היפוך התפקידים למלא מקום. אם בדרך כלל אמהות שרות לפעוטות שלהן שירי ערש  –  כעת שרה רובין לאמה: 'תתעוררי, תתעוררי'. כאילו כל העולם תלוי בשירתה. "יצאנו מהאשפוז בלי שום מידע, פיקוח ומחשבה על מה צריכים לעשות כדי שתמשיך להיות מאוזנת. זה היה הכי מופקר בעולם. אחרי האשפוז השני הכרחתי אותם להסביר לי מה אמורים לעשות איתה. ועדיין, גם כשכבר ידעתי לדרוש תשובות, הן לא היו מספקות. יש כל מיני חלופות אשפוז שניסינו להכניס אותה אליהן אבל לא הצלחנו. רציתי לשלב אותה בחברה, להחזיר אותה לחיים ושתהיה לנו יד מכוונת בתהליך הזה, הרי זה לא הגיוני שהעתיד שלה ייקבע על פי השאלה אם אני, חסרת כל ידע מקצועי בתחום, אעשה את הדבר הנכון או לא. זה הימור גדול מאוד לקחת. פחדתי כל הזמן".

 זה אלבום חשוף מאוד. איך אמא שלך מתמודדת עם החשיפה הזו?

"אני בהכרת תודה ענקית לאמא שלי שמאפשרת לי לדבר ולשיר על זה בלי להסתתר. היא עושה דבר גדול בכך שהיא מוכנה להיחשף בצורה כזו. אני חושבת שמה שמקל עליה זה שיש לה ביטחון שבעיניי היא הדבר הכי מדהים בעולם. אני מבינה למה לי ולאמא שלי יש תפקיד במקום הזה. יש בה משהו שהוא לא 'המשוגעת הקלאסית' או מה שמדמים לחשוב כ'משוגעת קלאסית'. היא בן אדם ממש רגיל, יותר מרגיל – מדהים ומתפקד, ויש גם את הדבר הזה: את מחלת הנפש שלה שבאה יחד איתה, והיא כרונית. עברנו שני אשפוזים, אף אחד לא יכול להבטיח שלא יהיו עוד. אבל אפשר לחיות עם זה חיים טובים".

כשהוציאה רובין את האלבום היא פתחה אתר שיאפשר למשפחות של מתמודדים לשתף את הסיפורים שלהם. "ובאמת נשלחו אליי המון סיפורים", היא מספרת, "התברר לי שזה נפוץ הרבה יותר משחשבתי, כמעט כל אדם שאני מכירה שיתף אותי בסיפור דומה על אדם קרוב אליו  – אמא, חבר, אח. כך גם בכל סוף הופעה ניגשים אנשים מהקהל ומספרים לי סיפורים. גיליתי כמה אנחנו מוקפים בתופעה הזו וכמה אנחנו לא מדברים עליה. הבנתי יותר ויותר כמה בושה יש סביב מחלות נפש. הבושה הזו מובילה לכך שזה נושא לא מדובר, וכך נהיה קשה יותר להשיג מידע כדי להבין איך מתמודדים עם זה. אני מרגישה את ההדים החזקים ל'אלבום שיעיר את אמא' ואני בטוחה שזה עושה משהו בעולם".

בשיר השביעי אני כבר ממש בוכה. אני חושבת שמעולם לא שמעתי שיר אהבה כל כך טוטאלי ומרגש של בת לאמה: "אני יודעת שיום אחד אהיה אמא מדהימה / אני יודעת שזה בזכותך… למרות הכול אני זוכרת כל הזמן / האמא הכי טובה בעולם".

"כל מה שאמרתי קרה", היא מספרת. "זה מאוד משמח. אני כבר לא כועסת עליה, היא באה להופעות. אחרי המשבר שעברנו ואחרי שיצאתי עם האלבום הזה – יש לנו קשר הרבה יותר טוב מפעם. תמיד היה לנו קשר טוב, אבל הוא פחות נגע במקומות הקשים. עכשיו כשנגענו בהם – הקשר אמיץ מתמיד".

את מתארת קשר מאוד מיוחד ואפילו נדיר שהרבה אנשים יכולים להתקנא בו.

"אני חושבת שהרבה מהכאב על זה שאמא פתאום נעלמה לי נבע מכך שהיא באמת הייתה כל החיים מקור גאווה בשבילי. הרגשתי את הקנאה סביב הקשר שלנו, וידעתי שזה לא מובן מאליו. כשהיא הייתה במאניה והפכה לבן אדם אחר לגמרי  – מקור הגאווה הענק פתאום הפך למקור לאומללות גדולה. זה היה שברון לב אמיתי. באיזשהו מקום לא האמנתי שנחזור. אני בטוחה שלעובדה שלא ויתרנו עליה במשפחה יש חלק מאוד גדול בשיקום שלה, והיא יודעת את זה".

ואיך מתמודדים עם הפחד כמו שאת מתארת ש'אולי את דומה לה יותר מדי' – כלומר במילים אחרות שאולי גם אצלך יום אחד תתפרץ מחלת נפש?

"הפחד קיים כל הזמן. הוא גם מעורבב לי עם זה שאני ממש גאה להיות דומה לאמא שלי, היא באמת הבן אדם הכי משמח שאני מכירה, וגם אבא שלה התמודד עם מחלת נפש, אז הגנטיקה אכן מפחידה, אבל אני חייבת להודות שלאחרונה אני מפחדת פחות. אני בטיפול כל הזמן ומוקפת בחברים רגישים וחכמים, ואני בטוחה ששני הדברים שומרים עליי, ואם אי פעם יקרה לי משהו דומה, אני סומכת עליהם. כמו אפוד מגן".