לא הרבה אנשים זוכים להגשים את חלום חייהם. אחרי המון מאמץ, כישרון, יזע וטיפות בירה, ג'רמי וולפלד יכול להסתכל על אימפריית הבירה שלו ובהחלט לחייך בסיפוק.
הכול החל כשוולפלד, שהתגורר בוושינגטון ועבד בבית הלבן, מאס בעולם הפוליטי והחליט על חלום ציוני משל עצמו: להעלות את תרבות הבירה האמריקנית לארץ הקודש ולייסד מבשלת בירה טרייה בישראל. אחרי לימודי תואר במלונאות וניהול (כי בשביל להצליח בעסקי המזון צריך הרבה יותר שכל ממזל), תואר במיקרוביולוגיה (!) ותואר במדעים מתקדמים של בישול בירה במוסד הכי נחשב בעולם, הוא פתח לפני כ־13 שנה את המבשלה הייחודית שלו באזור התעשייה בפתח־תקווה.
המקום, שנקרא על שמו (ג'ם הוא שם החיבה שבו קוראים לו חבריו), היה שונה מכל פאב אחר שפעל אז בארץ. מיכלי נירוסטה ענקיים וחשופים לכול, הסבר מדוקדק על ההבדל שבין פילס אייל או לאגר, בימת הופעות, מגרש כדורסל במקום חניה וטונות של וייב היפי מגניב. והיה כמובן גם האוכל. עם מטבח שסוף־סוף יודע להגיש תפריט רציני ומוצלח לצד הבירה ולא רק בייגלה ובוטנים. ג'מס הניפה על נס את דגל הבירה, הרבה לפני שבירות קראפט הפכו לטרנד בוטיקי וכל בשלן ביתי החל להעמיד סירי שעורה.
מאז המפעל הפך לרשת שהתרחבה ל־14 סניפים ברחבי הארץ. כולם כשרים, אגב, מתוך אותו חזון ציוני־פטריוטי. מאחר שהמבשלה בפתח־תקווה סגורה כעת לצורך שיפוצים (במקומה פועלת מסעדת פופ־אפ לא הרחק משם), ביקרנו הפעם בסניף בכפר־סבא ששוכן בחצר השוק, מתחם שהאווירה בו תמיד כיפית – מעין אקס־טריטוריה צעירה בין רחובות ראשיים עירוניים וישנוניים של פעם.
במקום שכזה אין פתיחה מתאימה יותר מאשר מזון מטוגן ועל כן הלכנו על טבעות בצל, עוד מנה שהביאה עמה חידוש בזמנו. לא עוד תערובת מעובדת כי אם טבעות בצל של ממש, עטופות בבלילת בירה ומטוגנות בשמן עמוק ורותח.
ומה לגבי הבירה? היא מוגשת בכמה גדלים – קטן, שליש או חצי, ואפשר גם לרכוש מארזים הביתה. למי שמגיע לכאן בפעם הראשונה מומלץ מאוד לנסות את מגש הטעימות, שיעזור לכם להחליט לאיזו בירה אתם הכי מתחברים. אני מזמן כבר מצאתי את שאהבה נפשי – 8.8 המופלאה והפירותית, ששמה מעיד על רמת האלכוהול הגבוהה יחסית, בעוד האלפא נצמד ללאגר הגרמני הכהה.
מאחר שבסניף הכפר־סבאי לא מגישים את נקניקיות הדיאבלו החריפות (מה חבל) התנחמנו בבסט סלר המנצח שלהם – שניצל הדה לוקס המפורסם. העולם מתחלק בין אלה שאוהבים את השניצל שלהם בשרני ועבה, לאלה שמעדיפים אותו כמה שיותר דק. אם אתם משתייכים לחלק השני, אתם חייבים לנסות את השניצל המדובר – נתח עצום בגודלו ודק־דק־דק, מצופה בשכבה זהובה ופריכה של פירורי לחם, אהוב על מבוגרים וילדים כאחד. הראש אמר שכדאי להזמין כתוספת סלט ירוק אבל הבטן רצתה רק דבר אחד: פוטאטוס. אותם פלחי תפוחי אדמה שמנמנים ועבים, שכאן עוברים תיבול עז טעמים, לא יבשים ולא קמחיים, לא רכים מדי ולא קשים מדי, פוטאטוס בדיוק כמו שהם צריכים להיות.
בג'מס לא שוקטים על שמרי הבירה ומקפידים לרענן את התפריטים שלהם מעת לעת. כך הצטרפו למשפחה עם השנים גם המבורגרים וכריכי פניני איטלקיים וחמים, אשר מבוססים על לחם מחמצת שנאפה במקום. אנחנו הלכנו על כריך חזה עוף צלוי, מלווה באיולי צ׳יפוטלה, מיונז וזיתי קלמטה שהיה חביב אך לא מעבר.
ניסינו גם את הסלופי ג'מס, שהוא הגרסה המקומית לסלופי ג'ו, הכריך הכל־אמריקני המושחת, שאין דרך לאכול אותו ולהישאר נקיים. פה במקום בשר טחון מכינים אותו מבשר בקר בבישול ארוך ברוטב אסייתי מתוק ועם עלים מפתיעים כמו בזיליקום וכוסברה, שילוב מעולה שפחות ציפינו לפגוש כאן.
הקינוחים הם החוליה החלשה בעסק והם לא טומנים איזו בשורה גדולה בחיקם, עם סופלה שוקולד סטנדרטי וגלידת סורבה שהיא מה שהיא – גלידת סורבה.
אז בג'מס לא תאכלו מנות גורמה מוקפדות ואוכל מולקולרי, אבל לפעמים זו הבחירה הכי כיפית שיש. מזון שמותאם בדיוק למקום שבו הוא מוגש ועשוי מתוך מחשבה, השקעה ואהבה, לצד מוזיקה טובה ובירה טרייה וצוננת. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
motzash.food@gmail.com
