בשנים האחרונות הפכה הליגה האוסטרית ליעד אטרקטיבי עבור כדורגלנים ישראלים. מי שהצטרף בתחילת העונה לרשימה המכובדת הוא תאי בריבו, חלוץ בן 24, שחתם לשלוש שנים בוולפסברג וכבר החל לפרוע את השטר בדמות 11 שערים בכל המסגרות, כולל שער ניצחון בשבת האחרונה. "הסגנון של הליגה האוסטרית מאוד התקפי וכשהקבוצה שלך כובשת שער יתרון, המאמן דורש ממך להשיג את השני ואת השלישי ולא להסתגר לאחור, אז באופן זה טבעי זה מקום שטוב לחלוצים, זו הסיבה שיצאתי לאוסטריה למרות הצעות כלכליות טובות יותר שקיבלתי בארץ", מסביר בריבו. "החלום שלי תמיד היה לצאת לאירופה, ואוסטריה היא נקודת פתיחה מצוינת, גם בגלל אופי הכדורגל וגם בגלל שזו ליגה שמושכת הרבה תשומת לב מצד מגלי כישרונות וקבוצות. יצאו מכאן הרבה שחקנים לליגות גדולות יותר, ולא רק כאלה ששיחקו בקבוצות המובילות".
מי שהחל את מגמת ההצלחה של השחקן הישראלי באוסטריה היה עומר דמארי ב־2014, עם כמה עונות יפות במספר קבוצות. בהמשך הציג מואנס דבור עונות נהדרות בזלצבורג, כולל תואר מלך שערי הליגה. שון וייסמן, שהצטרף ב־2019 לוולפסברג, הציג עונה בלתי נשכחת וזכה גם הוא בתואר מלך השערים. "אין ספק שהיכולת הטובה שהישראלים הפגינו פה הקלה על האחרים להגיע", אומר בריבו. "וייסמן עשה כאן דבר מדהים, בטח במועדון שנחשב לקטן יחסית, עם מספרים שלא יגיעו אליהם שוב כל כך מהר, אבל ההצלחה שלו לא מלחיצה אותי. ברור שיש ציפיות, אבל אני זה שדוחף את עצמי יותר מכולם ושואף להגיע לרמה הגבוהה ביותר".
בריבו חתם על החוזה ביולי ומיד יצא לאוסטריה, שם חיכה לו אליאל פרץ, קשר התקפי, שהצטרף לוולפסברג לפני שנה. "אין ספק שהעובדה שאליאל כבר היה פה כשהגעתי הקלה עליי. הוא הכיר לי את העיירה, המועדון, האנשים והחברים בקבוצה וזה מאוד עזר", מחמיא בריבו לחברו. "וולפסברג היא עיר קטנה ושקטה ואין כאן הרבה מה לעשות. יש כאן בר אחד, כמה בתי קפה ויותר סופרמרקטים מאנשים, וזה מאפשר להתרכז בכדורגל. עברתי לפה עם חברה שלי לינוי, שעשתה עבורי צעד ממש לא מובן מאליו. היא רק בת 22 ולא קל לעזוב את המשפחה והחברים למקום שבו אנחנו בעיקר בבית, כי פשוט מה לעשות. אליאל הכיר לנו זוג חברים מווינה, שנמצאת במרחק של שעתיים, עילאי אלמקייס (שחקן אדמירה ואקר מדלינג, ד"מ) גר באזור והזרים בקבוצה מאוד מגובשים, אז נחמד שיש עוד אנשים בסביבה שאפשר לפגוש מדי פעם". וולפסברג מדורגת כרגע במקום השני בטבלה. "בגלל שהחשיבה היא התקפית, כל המנטליות והגישה היא שונה, ממה שהורגלתי אליו, והאימונים ברמה ובקצב הרבה יותר גבוה מאשר בארץ", מתאר בריבו. "מבחינת המועדון, הוא מזכיר לי את מכבי פתח־תקווה, כי האווירה כאן מאוד ביתית, והאנשים חמים ומקבלים אותך בבוקר עם חיוך. יש כאן את כל התנאים להצליח".
הליגה האוסטרית שבה לאחרונה מפגרת החורף, ובריבו עצמו התגלה כחיובי לקורונה רגע לפני שעלה על הטיסה בחזרה מהארץ. "הרגשתי טוב, אבל התבאסתי שפספסתי את השבוע הראשון של תחילת האימונים אחרי הפגרה. לשמחתי הצלחתי להגיע למחנה האימונים, אבל רציתי לפתוח עם כולם. המקום שלי ושל אף לא בטוח בהרכב וחשוב לי להגיע לכל אימון ולהוכיח למאמן שעדיין מגיע לך את הקרדיט", הוא מסביר. "עד לאחרונה רק מחוסן שעשה בדיקת PCR ביומיים שלפני המשחק יכול היה להיכנס למשחק, אבל עכשיו כבר לא צריך בדיקה, וזה כמו תו ירוק בארץ. לקבוצה שלנו אין יותר מדי אוהדים, ולמשחק בית מגיעים בסביבות 5,000 צופים, באצטדיון של 7,500, אבל אחרי תקופה של משחקים בלי קהל, שהפכה את הכדורגל לקצת עצוב, למדתי להעריך כל אחד שמגיע וכל מחיאת כף שאני שומע ביציע".
מה תאמר לאלו שמזלזלים בליגה האוסטרית, וטוענים שההגנות חלשות וקל להצליח בה?
"יש אנשים שלא משנה מה יקרה, יזלזלו או יגידו משהו שלילי. אני לא מתעסק בדברים האלה ולא מתייחס לרעשי רקע. הרי אם אצליח יגידו שאין הגנות ואם לא אצליח אז איזה מין שחקן אני. בארץ בעיקר מכירים את הישראלים שהצליחו פה, אבל פחות מכירים את אלה שלא, ומצד שני, גם לא את כל השמות שיצאו מכאן לליגות בכירות".
אתה מרגיש שאתה מתקדם מקצועית?
"בהחלט שיפרתי כבר כמה אלמנטים במשחק שלי. המטרה הראשונית שלי הייתה לכבוש מספר דו־ספרתי של שערים, אבל עם האוכל בא התיאבון, ואני שואף עכשיו להבקיע כמה שיותר. עשיתי עד עכשיו חצי עונה לא רעה, אבל אני אף פעם לא מסתפק במה שיש וממשיך לדחוף את עצמי. המטרה של הקבוצה היא לשמור על המקום השני, שיבטיח לנו מקום באירופה בשנה הבאה".
ההצלחה שלך כבר עוררה התעניינות באיטליה וגרמניה, זה משהו שאתה עוסק בו?
"חוץ ממחמאה לאגו, כרגע זה לא משנה לי כלום, כי אם לא אתן עכשיו חצי עונה שנייה טובה, אז האופציות האלו ירדו מהשולחן. אני כרגע פה, טוב לי כאן ואני עושה את המקסימום לכבוש ולעזור לקבוצה. כשנגיע לקיץ, נמשיך משם".
"וולפסברג היא עיר קטנה ושקטה ואין כאן הרבה מה לעשות. יש כאן בר אחד, כמה בתי קפה ויותר סופרמרקטים מאנשים, וזה מאפשר להתרכז בכדורגל"
להבקיע בשביל אמא
סיפור חייו של תאי בריבו הוא יוצא דופן. הוא נולד וגדל באילת להוריו איציק ומאיה. פירוש שמו, בין השאר – תורת ארץ ישראל. "הרעיון לשם היה של אמא שלי, כשהפירוש שלו בתרבויות שונות הוא חופש, שלום, אחריות נאמנות וכיוצא בזה, ואני לא בטוח שהיא התכוונה לתורת ישראל במקרה הזה, אבל אני שמח שזה יצא ככה", הוא אומר בחיוך. כדורגל היה חלק מחייו מגיל קטן מאוד. "אחי הגדול הצטרף לחוג כדורגל, ובגיל הזה אתה רוצה לעשות כל מה שאחיך הגדול עושה, אז בגיל ארבע הצטרפתי גם אני", הוא נזכר, "מאותו הרגע, חוץ מבית ספר, זה כל מה שעשיתי. הייתי חוזר הביתה מהלימודים, ואם היו לי שיעורים הייתי משלים אותם בערב, כי מיד יצאתי לשחק במשך שעות עם חברים, כמעט לא הייתי בבית". הוא הפגין יכולת טובה כבר בגיל צעיר, אבל בשל העובדה שאז לא הייתה קבוצת כדורגל בעיר, לא הייתה לו מסגרת להצטרף אליה. "לאבא שלי יש עסק לספורט ימי, חבר של השותף העסקי שלו עבד בעירוני ראשון־לציון, וכשהייתי בן עשר הוא ביקש ממנו לבוא לראות אותי", נזכר בריבו, "הוא הגיע, אהב מה שראה, הזמין אותי למבחנים בקבוצה והתקבלתי". עם ההצטרפות לראשון־לציון בריבו החל לטוס הלוך ושוב מאילת, כמה פעמים בשבוע, בהחלט לא סיטואציה רגילה עבור ילד בגילו. "הגיבור הגדול זה אבא שלי, שאפשר לילד שלו בן העשר לטוס לבד ושייקחו אותו לאימון משדה התעופה, אני בסך הכול עשיתי מה שאהבתי, וזה לשחק כדורגל, הוא היה זה שדחף אותי ותמך בי כלכלית", מפרגן בריבו לאביו. "בשלב הראשון טסתי פעמיים בשבוע, מתוך שלושה אימונים שהתקיימו, ואז זה הפך לארבע ובסוף לכל יום. טסתי לשדה דב, ושם מונית או דוד שלי לקחו אותי לאימון והחזרה. הפכתי לנוסע המתמיד של ארקיע, המטוס כבר היה מחכה לי".
במקביל לכדורגל, חרב על בריבו עולמו ברגע אחד, כאשר בגיל 12 נפטרה אמו מאיה ממחלת הסרטן. "זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה, היא הייתה מאושפזת בתל־השומר וביקרתי אותה הרבה. היא כל הזמן אמרה, אפילו יום לפני הסוף, שחשוב לה שאתמיד ואמשיך לשחק כדורגל", נזכר בריבו בצער, "ביום שהיא נפטרה היה לנו משחק רבע גמר גביע המדינה. היה לי קשה ועצוב, אבל גם זכרתי את הבקשה שלה והייתי פשוט להוט ללכת לשחק ולהבקיע בשבילה גול. אבא לא רצה שאלך לשחק אבל בסוף הסכים, הגעתי באיחור, עליתי כמחליף, הבקעתי שער וניצחנו. עד היום אני מקדיש לאמא כל שער שאני כובש, והלוואי שיהיו לי עוד הרבה אפשרויות לעשות את זה".
בריבו נחשב לשחקן בולט במחלקת הנוער בראשל"צ, ובכל שנה התמודד על מלכות השערים בליגה. ב־2015, בגיל 17, עבר למכבי פתח־תקווה, לאחת ממחלקות הנוער המוערכות בישראל. "כבר בגיל נערים הם פנו לאבא שלי, אבל הוא אמר שזה לא הזמן המתאים", נזכר בריבו. "הבעלים של ראשל"צ דאז, רביב ספיר, עזר לי מאוד לממן את הטיסות והרגשתי שם בנוח. בהמשך הוא עזב ונתן לנו את כרטיס השחקן שלי ללא עלות. הרגשנו שראשל"צ לא תהיה חזקה כמו קודם, וכשאייל ברקוביץ' לקח את הקבוצה החלטנו שאעבור לפתח־תקווה". גם בפתח־תקווה המשיך בריבו את ההתקדמות המקצועית. "זו מערכת שמתייחסת אליך באופן הרציני ביותר. המאמנים שם לא באים להעביר את הזמן ועובדים איתך יום אחרי יום על הדגשים הקטנים ביותר. זה מועדון משפחתי, תמיד אפשר לבוא ולדבר וכל הזמן דוחפים אותך למעלה. שזה יתרון ענק לשחקן צעיר", מסביר בריבו, שזכה לשחק גם לצד מנור סלומון, מהכישרונות הבולטים בכדורגל הישראלי, וליאל עבדה, שמציג יכולת נפלאה העונה במדי סלטיק הסקוטית. "מנור וליאל הם שני שחקנים שונים מאוד ואי אפשר להשוות ביניהם. מנור הוא בעל יכולת שליטה בכדור ברמות הכי גבוהות בעולם, ליאל הוא גולר וחד מאוד מול השער. לא היה לי ספק ששניהם יצליחו ואני בטוח שהם יגיעו למועדונים גדולים בעולם".
דיכאון, בלבול וחרדה
במרץ 2017 רשם בריבו את הופעת הבכורה שלו בקבוצת הבוגרים של פתח־תקווה, במשחק רבע גמר גביע המדינה, מול מכבי תל־אביב. "הייתי במחנה עם הנבחרת הצעירה וקובי רפואה, שאימן אז בפתח־תקווה, התקשר לאלון חזן מאמן הנבחרת וביקש שאגיע למשחק, כי אחד החלוצים שלו נפצע", משחזר בריבו, "חזן שחרר אותי למשחק, ומהרגע הראשון בחימום היו לי פרפרים בבטן. עליתי בתור מחליף ולא השפעתי הרבה אבל זה היה מרגש ורגע שלא אשכח לעולם". עונה לאחר מכן הפך בריבו לשחקן קבוע בסגל הקבוצה הבוגרת. הוא כבש 7 שערים, אבל הקבוצה ירדה לליגת המשנה, וכאן החלו עבורו שנתיים קשות יותר מבחינה מקצועית. "מהרגע שירדנו ללאומית, להפתעתי ולמרות העונה הראשונה היפה כשחקן בוגרים, לא שיחקתי כמה שציפיתי", הוא מודה, "בהתחלה היה לי מאוד קשה, נכנסתי לדיכאון, הייתי מבולבל וחרד לגורל הקריירה שלי, כי אם בלאומית אני לא משחק, אז לאן אלך. למזלי אבא שלי חיזק אותי מאוד, ובמקביל עבדתי עם יועץ מנטלי, והתקופה הזו ביגרה אותי ולימדה אותי הרבה על המקצוע ועל אנשים". גם כאשר שבה הקבוצה לליגת העל, לא זכה בריבו לקרדיט שציפה לו. "אין לי הסבר לזה, מעבר לעובדה שגיא לוזון חשב שאני פחות מתאים מקצועית. הוא תמיד התייחס אליי יפה ולא היה לו משהו אישי נגדי", טוען בריבו. "הסיטואציה גרמה לי לא להאריך חוזה בפתח־תקווה, למרות שאני אוהב מאוד את המועדון ואת אבי לוזון, שעזר לי המון, כולל עם המעבר לאוסטריה, ועצוב לי לראות את העונה הקשה שעוברת על הקבוצה".
הופתעת ממחאת האוהדים העונה, שהובילה לעזיבה של גיא לוזון?
"אני חושב שלגיטימי למחות נגד מאמן ודבר שהיה קורה בכל קבוצה שנקלעת למאבקי תחתית, הבעיה היא בדרך שהדברים נעשו, שלטעמי חצו את גבול הטעם הטוב. יש מקומות שפשוט אסור להגיע אליהם. המחאה כלפי אבי לוזון בעיניי היא הזיה. הוא האוהד מספר אחת של המועדון, מחזיק אותו במשך שנים, ועושה הכול לטובתו. בניגוד לרבים שלא אוהבים את משפחת לוזון, אני אוהב ומעריך אותם מאוד".
איך בעצם הצלחת לצאת לאירופה מהספסל של מכבי פתח־תקווה?
"אפילו שלא שיחקתי הרבה, עדיין כבשתי שישה שערים, בטח שכמה מהם היו מול הגדולות בליגה, וזה משך אליי תשומת לב. בנוסף, הייתי שחקן חופשי עם אזרחות אירופית, אני לא נחשב לזר, והקבוצה שילמה רק מאה אלף אירו דמי השבחה להחתים אותי, והסוכנים שלי עשו עבודה טובה".
מה דעתך על הכדורגל הישראלי?
"אני לא אוהב שמזלזלים בליגה הישראלית, יש לנו ליגה טובה וקשה, פשוט הגנתית יותר. השחקן הישראלי מוכשר ויש לנו בהחלט סיכוי להגיע למקומות יפים. יש כמה דברים שמפריעים, שפחות מודעים אליהם. למשל הצבא. יש הרבה ביקורת או בדיחות, כאילו הכדורגלנים מגיעים לדקה ביום והולכים, אבל המציאות שונה. הייתי בבסיס שש שעות בכל יום, לפעמים הגעתי אחרי אימון ולפעמים לא שחררו אותי, וזה משמעותי בהתפתחות המקצועית. גם התקשורת בארץ ממהרת לפעמים להעלות שחקנים ואז להוריד אותם". ב־2018 זומן בריבו לנבחרת הצעירה, שבה שיחק שמונה פעמים וכבש צמד בניצחון על איי פארו. "זו הרגשה מדהימה לייצג את הנבחרת. תמיד הייתה לי צמרמורת כששמעתי את ההמנון. עכשיו החלום הוא להגיע לנבחרת הבוגרת".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"ברור שיש תקופות שונות בחיים אבל ברוך השם אני בריא, קם בבוקר, יש לי חברה שאוהבת אותי, אבא ומשפחה נהדרת, אני יכול ללכת עכשיו ללכת לבקר חברים ויש לי לחם על השולחן, אז כל השאר זה שטויות. אני בחמש".
