הספרות נתפסה בעיני ה־CIA כזירה שראוי לפעול בה להצלת העולם מהאיום הקומוניסטי. אומנם לא כל הזמן, אלא בשנים הראשונות של המלחמה הקרה. ולא כל ה־CIA, אלא גורמים בתוכו; כגון מנהל משרדו בפריז, מיכאל יוסלזון, שניצח על פעולות תרמית נועזות בחיי הספרות, הרוח והקולנוע בעולם, למורת רוחם של בכירים בארגונו. בימים שבהם המשכילים וקובעי הטעם באירופה נשאו עיניהם אל בתי הקפה האינטלקטואליים וכתבי העת הספרותיים בפריז ובלונדון; ויושבי אותם בתי קפה וסופרי אותם כתבי עת, בתורם, נשאו עיניהם למוסקבה; ומוסקבה זו, מצידה, לא טמנה ידה בצלחת מלחמת הרעיונות ותמרנה את העידית התרבותית במערב – בימים כאלה, השפעה חשאית נגדית מכיוונו של העולם החופשי הייתה דבר לא מופרך, ושמא אף נצרך.
כך הוקמו כתבי עת ספרותיים יוקרתיים, מעצבי טעם – תחילה "אנקאונטר" בלונדון, ואז עוד ועוד ברחבי העולם – שגייסו את הנודעים שבכותבים, ואשר מיצבו עצמם דווקא ככתבי עת שמאלניים, בניסיון לחזק חלופה שמאלית מתונה, לא מרקסיסטית. כך קידמה סוכנות הביון האמריקנית אמנים כגון ג'קסון פולוק והפכה אותם לכוכבים בינלאומיים, בניסיון לקרוא תיגר על "הריאליזם הסוציאליסטי". וכך גם נעשו, על פי הספר שלפנינו, מעשים מנומסים פחות, כגון הפקת גרסה קולנועית לספר אנטי־אמריקני של גראהם גרין שהפכה את המסר שבו על פניו, או הוצאת שם רע על המשורר הצ'יליאני הקומוניסט פבלו נרודה לשם סיכול זכייתו בנובל.
ברומן של יהודה שנהב־שהרבני על הפרשה, המוח שמאחורי המבצע, מיכאל יוסלזון, קרוי מרק יוסילביץ', ומכוּנה המאסטרו. שינוי קל זה בשמו של הגיבור הראשי הולם את אופיו של הספר. כפל הראייה (כשמו של הספר), התעתוע, המשחק בין המציאוּת להמצאה, מלווה את הרומן לכל אורכו, ומכמה בחינות. בראש ובראשונה כמובן עצם העיסוק בעולם הצללים, התחבולות וההתחזויות. אך לא רק.
זה מתחיל בהקדמה. חתימתו של המחבר בשמו בסופה מעידה עליה לכאורה שהיא חוץ־ספרותית, "אמיתית", אך תוכנה מוזר. עולה ממנה שהרומן הוא תרגום ועיבוד שלו לכתב יד מסתורי שנמסר בעילום שם לידידתו, המשמשת עורכת בהוצאת ספרים ניו־יורקית שלא פרסמה אותו. האם זה חלק ממשחק התעתועים? לך תדע.
הערה פתיחה נוספת, קודמת, מציגה את הספר כרומן היסטורי, שמטבע הדברים, ובייחוד בשל אופיו החשאי של החומר, יש בו גם השערות והשלמות מן הדמיון. על יסוד זאת, הרומן בנוי כספר עיון יותר מאשר כרומן עלילתי. בייחוד הוא רחוק מלהיות ספר מתח, כמקובל בז'אנר רומני הריגול. הוא כתוב כשרשרת של פרשיות ואפיזודות קצרות. כי המציאות ההיסטורית, מה לעשות, לא מתרחשת על פי מבנים עלילתיים אחדותיים. ובכל זאת, היות שהבדיון ממלא בספר תפקיד מסוים, והכתיבה היא סיפורית, הקורא מצפה ליותר קישורים פנים־עלילתיים.
מפתיעה, כמעט מתעתעת, גם זהותו של המחבר. יהודה שנהב־שהרבני מוכר כסוציולוג, הוגה דעות של השמאל הרדיקלי והמזרחי ומתרגם מערבית. והנה הוא מגלה פנים חדשות – כסופר, כחובב ריגול וכהיסטוריון אינטלקטואלי של המערב. השתייכותו לשמאל הרדיקלי כמעט אינה ניכרת; הביקורתיות שלו כלפי מבצעי ההונאה האמריקניים נוגעת פחות לעצם המעשה או למטרתו הפוליטית, ויותר להגזמות ולהסתבכויות מסוימות, ובעיקר לתוצאה: לנזק שנגרם לסופרים שגויסו שלא בידיעתם כאשר התרמית נחשפה ב־1966.
פרשיות ספרותיות עסיסיות נמסכות בספר זה בתיאורי פעולה מסעירים. זה מקומו של תעתוע אחרון ברשימה: מי בוחש במי, הביון בספרות או להפך? מתברר שלא פעם דווקא סופרי ריגול, כגון איאן פלמינג, הטרימו את המציאות. לפעמים כמעין נבואה, ולפעמים כמקור השראה מודע לאנשי המודיעין והצבא, שאף נעזרו בסופרים אלה כיועצים. בקיצור, מעניין.
