מי שומר על מתנדבי מד"א?

יובל (שם בדוי) מונה רשימה ארוכה־ארוכה של אירועים שנכח בהם כמתנדב במד"א, לפי שמות האנשים שנפצעו או נהרגו בהם. "הייתי בכל כך הרבה אירועים כאלה, שקשה לי להצביע על אירוע ספציפי שצרב בי את הפוסט־טראומה", הוא מודה. בסופו של דבר, השנים מרובות האירועים שחווה הובילו לאפיזודות של דיכאון ואפילו לניסיונות אובדניים.

"בשנים שהתנדבתי כבר היה אסור לנוער לצאת לפיגועים, אבל המשכתי להתנדב גם אחרי גיל 18 והגעתי לזירות של הרבה מאוד פיגועים, לפעמים שניים ביום – אינתיפאדת הסכינים הייתה בעיצומה, וטיפלתי בנפגעים מאירועי דקירות, ירי, דריסות".

יובל אינו היחיד. מתנדבים רבים במד"א, רבים מדי, מדווחים על מצוקה נפשית שנקלעו אליה בעקבות אירועים קשים שנחשפו אליהם בגיל צעיר מאוד. כמתנדבים בארגון, הם מתייצבים ראשונים מול זעקות הכאב, מראות הדם והריחות הקשים, אבל לאחר שוך צלילי הסירנות, הם מרגישים שנותרו לבד עם התמונות הקשות ועם הפלאשבקים של מה שראו ועברו, לטענתם, בלי תמיכה או ליווי מקצועי זמינים. לפעמים בלי לדעת שהם זקוקים לכזה.

"כשהייתי מתנדב נוער, מישהו שלמד שנה מעליי נהרג בתאונת אופנוע ואני הגעתי לזירה. אחרי זה הציעו לי מהמועצה פגישה עם פסיכולוגית אבל זה היה כל כך רחוק מהאווירה סביבי, שהתייחסתי לזה בזלזול. במד"א, אם מישהו פינה מאירוע קשה אומרים לו: 'איזה שווה שהיית במקרה הזה', ומבקשים שיספר את הפרטים המקצועיים. אני הייתי מהמורעלים ולכל מקרה רציתי לקפוץ כדי לאסוף חוויות, אבל האירוע עובר ואתה נשאר לבד עם המראות וזה כל כך מודחק שאני אפילו לא זוכר אנשים שהיה להם קשה, וברור שהיו כאלה. בסוף, הנפש של כולנו חלשה וצריכה סעד וטיפול. לא פשוט להגיד את זה, זה לא מקובל, אנשים ברפואה שיקראו את הדברים יגידו לי שאני צריך לפרוש מהענף – אבל זה לא נכון, אלה החיים שלי, אני אמשיך לטפל, אבל אני גם אהיה קשוב לנפש שלי".

כלומר, בפועל זה כל אדם לעצמו.

"בשיא התקופה הקשה ניסו להביא מישהו שידבר איתנו", נזכר יובל, "אבל זה לא היה מקצועי או טיפולי. הבעיה היא שמתעוררים רק במקרים הקשים, אבל אני חושב שלראות זקנה סובלת בבית זה גם קשה – ואת זה חווים יום־יום.

"אני לא זוכר אירועים שבזמן אמת הרגשתי שצילקו אותי. זו ההצטברות של הדברים. אני מכיר נהג אמבולנס שאחרי עשרות שנים של עבודה חטף פוסט־טראומה מטורפת עד שהוא נאלץ לעזוב את מד"א. בסוף אם לא מתייחסים לדברים הם יצופו, הנפש שלנו רגישה, גם הנפש של הכי מצ'ואיסטים".

באמצע שנות העשרים שלו, אחרי כמעט עשר שנים בארגון, הנפש של יובל התחילה לשלוח לו אותות מצוקה: "היום־יום שלי היה מורכב מהתקפי חרדה מטורפים. למרות שהייתי עטוף במיליון חברים הרגשתי בודד לחלוטין, עם צלקת מטורפת ומדממת בנשמה. זאת תקופה שהרגשתי כמה אני לבד ושאין לי סיבה לחיות כי אף אחד לא יבין אותי. עד שלא גררו אותי לטיפול לא ידעתי שההגדרה לסבל שלי היא פוסט טראומה ושהמקור להכול מונח בימים ההם במד"א. ברוך השם עברתי טיפול מאסיבי שעזר לי להתמודד עם המצב הזה ועם ההתקפים והפלאשבקים שאגב, ממשיכים עד היום. זה לא נעלם לשום מקום. ויכוח עם אשתי יכול להחזיר אותי אחורה לתחושה שאני לבד, זה כאב שאי אפשר לשאת, ברמה שאני יכול להשתטח על הרצפה מרוב כאב".

יובל: "היום־יום שלי היה מורכב מהתקפי חרדה. למרות שהייתי עטוף במיליון חברים הרגשתי בודד, עם צלקת מדממת בנשמה. עד שלא גררו אותי לטיפול לא ידעתי שההגדרה לסבל שלי היא פוסט־טראומה ושהמקור בימים במד"א"

ובכל זאת, המשכת לעסוק ברפואה, היום אתה אח.

"לא ברחתי, אני עמוק בתוך זה, אבל היום אני במקום אחר. אם ראיתי מקרה קשה אני עוצר ונותן לכאב להיות, לא דוחק אותו. יש כלים לטפל באותם חולים, ויש כלי להתמודד עם הכאב שנוצר בנפש אחרי האירוע. כל החיים, בכל תחום, הנפש שלנו יכולה להיפצע, אבל כאן יש טריגר שמשליך אותך הצידה. בזמן האירוע אני עסוק רק במטופל ומצד שני ברור שאני חלק מהעניין, היום יש לי את הכלים להתמודד עם המורכבות".

זה המצב במד"א גם היום?

"רק לאחרונה עשיתי עוד כמה משמרות ושום דבר לא השתנה. אני רואה ילדים שרוצים להתנדב במד"א ואני מזועזע מהגיל שבו הם ייחשפו לכאב הזה. לפני כמה שנים החליטו להכניס בנות שירות לאומי להיות פרמדיקיות, לדעתי זו טעות איומה. ילדה בת 18 שצריכה לקבל החלטות על חיים ומוות, היא רופאת שטח וחיים של אנשים תלויים בה. זה לא נורמלי".

לפורר את השריון

על פי נתונים שנמסרו ממד"א, לצד עובדי הארגון, פועלים כשלושים אלף מתנדבים, מתוכם כ־15,000 מתנדבי נוער. הם עוברים הכשרה של מגישי עזרה ראשונה ורבים מהם עוברים במהלך ההתנדבות הכשרות נוספות.

המתנדבים משובצים במשמרות בנות שמונה שעות ומצטרפים לצוותי האמבולנס: בין מתנדב אחד לשלושה עם נהג באמבולנס רגיל ובין אחד לשני מתנדבים באמבולנס נט"ן עם נהג ופרמדיק. מתנדבי נוער מסייעים לנהג בטיפול הראשוני ועד להגעת החולה לבית החולים, הם יוצאים לכל סוגי האירועים למעט אירועי טרור, פשע, אירוע רב נפגעים או כזה שעלול לסכן אותם.

כמו יובל, גם רעות פיוטרקובסקי (27) שהתנדבה כנערה במד"א, סבלה בהמשך ממורכבויות נפשיות. ובכל זאת, גם היא, כמו יובל, עדיין עוסקת בתחום הרפואי ולומדת סיעוד. "אני זוכרת כמה אירועים כמתנדבת נוער וגם כבוגרת שנשארו איתי, רובן תאונות דרכים והחייאות. באחת הפעמים, כשיצאה שבת, יצאתי לתאונת דרכים. פינינו מטופל במצב ממש לא טוב, הפרמדיק אמר לי מה לעשות, ובשלב מסוים הוא ביקש שאשב בצד של הראש שלו ואחזיק את מסכת החמצן ואת תחבושת הגזה שלחצה על אזור האף ואמר לי 'רעות, פשוט אל תזוזי'. זאת הייתה פציעה נוראית עם הרבה שברים פתוחים והטיפול היה מורכב, אבל הפרמדיק רק חזר כל הזמן על זה שאני לא אזוז למרות הסיבובים והבלימות בנסיעה.

"בשלב כלשהו הנהג בלם בפתאומיות ועפתי הצידה, התחבושת זזה וצרחתי בגלל המראה הנוראי. הפרמדיק צעק לי חזרה: 'אמרתי לך לא לזוז! תחזירי לו את המסכה!". נבהלתי ממש, הוא דימם וכולנו התלכלכנו נורא, זה היה ברמה שבבית החולים הביאו לנו מדים וזרקנו את כל מה שהיה עלינו לפח. עכשיו אני יכולה לספר את זה, אבל התאונה הזאת לא עזבה אותי, היו לי מלא פלאשבקים, זה ליווה אותי שנה, אולי יותר".

רעות: "יש במד"א דיסוננס גדול – בשטח אנשים הכי מקצועיים שיש, וטובת המטופל עומדת לפני הכול, ואז האירוע נרגע וחוזרים לאיזה לופ חברתי של משחקי אגו ושפה קשוחה של בדיחות שחורות, של עקיצות. אין שום מקום לשפה רגשית"

דיברת עם מישהו?

"לא דיברתי על מה זה עשה לי, זה בכלל לא היה בשיח. לא עלה אף פעם שיש את האופציה להגיד שקשה. סחבתי את זה, ילדה בת 15, לבד".

רעות מודה שאם היו שואלים אותה אז אם היא רוצה לשתף  ייתכן שהיא הייתה מסרבת. "הייתה אווירה ששום דבר לא קשה והכי חשוב לא להתבכיין. האירועים והחוויות בנו בי איזה שריון שחוסם כל רגש. אני זוכרת שכמה שנים אחרי זה הבנתי שזה לא תקין והלכתי לטיפול ופוררתי אותו. אבל בזמנו, כולם אמרו שאני גיבורה ומגניבה בזמן שהכול היה מתוך מקום הישרדותי. יש במד"א אחווה ואווירה של גיבוש וחברות אבל רק ברמה של ערבי גיבוש עם אוכל וצחוקים. יש דיסוננס גדול – בשטח אנשים הכי מקצועיים שיש וטובת המטופל עומדת לפני הכול, ואז האירוע נרגע וחוזרים לאיזה לופ חברתי של משחקי אגו ושפה מאוד קשוחה. הציניות הבלתי נתפסת אופפת את כולם, זאת שפה של בדיחות שחורות, של עקיצות. אין שום מקום לשפה רגשית".

בעיה נוספת שמעלים מי שהיו בני נוער מתנדבים היא שהצוות הבוגר לא תמיד חש אחריות כלפיהם. "פעם הגענו לטפל בחייל שנפל עליו סוס. פלג הגוף התחתון שלו נמחץ לחלוטין, הוא היה בהכרה וכדי שהוא יוכל לשרוד את הכאב מילאו אותו בסמים. התפקיד שלי היה לדבר איתו כדי שלא יאבד את ההכרה, אבל הוא היה מטרידן וכל הנסיעה אמר לי כמה אני יפה ומה הוא רוצה לעשות איתי. בתגובה הנהג והפרמדיק פשוט התפוצצו מצחוק יחד עם המפקד של החייל. הם נהנו מהמחזה. ואני הייתי ילדה בת 16 ותמימה מאוד. הייתי במצוקה, האדמתי, הזעתי וגמגמתי. הייתי ממש חסרת אונים, ונשארתי בלי מילים".

ואיש לא ניסה לעזור?

"כשהגענו לבית חולים וחיכינו להכניס אותו לחדר טראומה הוא המשיך, ואני אמרתי לעצמי שאין לי עוד מה לעשות שם ובאתי ללכת. אז הנהג כזה אומר לי 'אל תלכי, תראי איך את שומרת עליו מצוין, בזכותך הוא נשאר חי'. הייתי פשוט בהלם, זה נהג שהכרתי, והייתי בטוחה שהוא אמור לשמור עליי, ובמקום זה אתה משאיר אותי במקום הזה? ראו כבר שממש לא נעים לי בסיטואציה והוא בכל זאת דחף אותי אליה עוד קצת. ואלה סיפורים סטנדרטיים. ככה זה מד"א. הציפייה שנהג או ראש צוות יהיה זה שידאג לנפש של המתנדבים רחוקה מאוד מהמציאות. למרות שאני חושבת שהכי נכון שראש צוות, שהנוער רואים בו בערך אליל, יהיה זה ששם לב ומדבר איתם על הקושי".

אוטובוס הזוועה

ניצן הייתה רק בכיתה י' כאשר התרחש אסון הכרמל בדצמבר 2010. זמן קצר קודם לכן היא הצטרפה לתחנת מד"א הקרובה לביתה. "זה קרה באחת המשמרות הראשונות שלי. העברנו חולה דיאליזה לבית החולים וחזרנו לתחנה, ואז בקשר התחילו דיווחים על אירוע חריג בכרמל. לא ממש היה ברור מה העניין כי זה לא היה במרחב שלנו והדיווחים לא היו ברורים.

"כשיש אר"ן (אירוע רב נפגעים – א"ז) במרחב מסוים אז המרחבים מסביב נרתמים ושולחים תגבורת, פתאום נכנס מישהו ואמר לנו שמחפשים מתנדבים לעזור בפינוי של התהפכות אוטובוס, ישר קפצתי ונכנסנו לאמבולנס. רק בדרך הבנו שבעצם אנחנו בדרך לאסון הכרמל. אני זוכרת את הפחד של הנסיעה בתוך היער השרוף עד שהגענו לנקודת האיסוף. שם אמרו לנו שאין אנשים, אין במי לטפל, אלו רק גופות וצריך להעביר אותן לאבו כביר".

43 בני אדם נספו באסון הנורא ההוא, ואת מה שראו עיניה אחר כך ניצן מבקשת לחסוך ממני ומהקוראים. "זה נמשך עד הלילה, נחשפתי למראות קשים מאוד, במובן מסוים הם היו החלק הפחות קשה עבורי, כי הריחות שם היו בלתי נסבלים. למזלי הנהג שהיה איתי דאג לי ובשלב מסוים הלכתי לעמוד מאחורי הניידת עד שנלך".

ניצן: "אמא שלי יצרה קשר עם מי שהיה אחראי על המתנדבים בתחנה והוא דאג לי בימים שאחרי האסון. זה קריטי שהמבוגרים ידעו להגיד לבני הנוער לקבל עזרה. אני יודעת שיש מתנדבים שהיו שם, על הכרמל, וסוחבים טראומה של ממש עד היום"

בגיל 15 ניצן לא הבינה כמה משמעותיים לנפש המראות האלה. באותו לילה היא לא נרדמה, וכל פעם שעצמה עיניים עמדו מולה מראות השריפה והחניון. עכשיו היא כבר מכירה את השם המקצועי של התופעה, "סטרס ריאקשן". "קראתי לאמא שלי ובבוקר היא הודיעה לי שהולכים לדבר עם פסיכולוג. אני כילדה רק רציתי ללכת לחברה שקבעתי איתה, וגם חשבתי שפסיכולוגים זה לאנשים בעייתיים, אבל הקשבתי לה. לא הבנתי אז כמה השיחה הזאת קריטית, שהיא הצילה אותי מפוסט טראומה. בסך הכול אני סיפרתי והוא הקשיב, הוא לא לחץ יותר מדי. היום ברור לי שזה היה הדבר הכי חשוב ונכון לעשות".

ואיך הייתה ההתייחסות במד"א?

"אמא שלי יצרה קשר עם מי שהיה אחראי על המתנדבים בתחנה והוא ממש דאג לי בימים שאחרי כן. זה קריטי שהמבוגרים סביב למתנדבי נוער ידעו להגיד להם לקבל עזרה, זה לא דבר שברור להם לבד. אני יודעת שיש מתנדבים שהיו שם, על הכרמל, וסוחבים טראומה של ממש עד היום. לדעתי היום זה מפותח יותר, גם כי עולם הטיפול נגיש וגם בתחנות יש שלט עם טלפון למי אפשר לפנות במקרה הצורך".

ואכן, כיום יש אפשרות לקבל סיוע נפשי ממד"א. כאשר מישהו חווה מצוקה כלשהי הוא יכול לפנות לאחראי המתנדבים, שמעביר את הבקשה הלאה ומחבר את הפונה לפסיכולוג שעובד עם הארגון. אולם התהליך מסורבל ולא נגיש, ובפועל בקבוצות של אנשי רפואת חירום ברשתות החברתיות ממליצים למתנדבים לפנות לסיוע פרטי או למרכז החוסן של ארגון הצלה.

הפסיכיאטר אל"מ במיל' פרופ' חיים קנובלר, משמש בהתנדבות יועץ למד"א. הוא  מאמין שהמצב דווקא הפוך: "אם רוצים שבני נוער ייהנו מבריאות נפשית וחוסן אז כדאי לשלוח אותם להתנדב במד"א. בוודאי שיכולות להיות תופעות פוסט־טראומטיות ואנחנו לא רק מודעים אלא פועלים למנוע את זה וכמה שיותר לשכלל את המניעה, לפחות בעשורים האחרונים".

הסבר בבקשה את עניין החוסן.

"הנוער שמתנדב זה הנוער שיוצא יותר מחוסן, וכמעט אין לו בעיות. אם זו הייתה תופעה אמיתית היינו רואים את זה אחר כך בצה"ל. רוב מתנדבי הנוער משרתים אחר כך בצה"ל, אם היו מופיעות הפרעות אצל חלק מהם, קטן או גדול, היינו רואים את זה שם. לא ראינו דבר כזה אצל מתנדבי מד"א".

הרב אילעאי עופרן: "אני לגמרי לא עיוור לקשיים ואני דואג לשלומה של הבת שלי. היא הולכת לפגוש את תחתית הזוהמה והקושי, לראות דם, כאב. יש אנשים שקשה להם לראות גופה – אחרי שראית עשר זה לא קשה. אבל החיים כל פעם נראים רע בצורה שונה"

בנשימות האחרונות

כשהייתה נערה, התנדבה צופית צוקר־צחור במד"א – והיום בנה ממשיך את דרכה והצטרף גם הוא לשורות המתנדבים של הארגון. "בהתנדבות הזו יש הרבה דברים מאוד־מאוד טובים", אומרת צוקר־צחור, "עם זה, אחרי מה שאני עברתי, אני יודעת שאני צריכה לספק לו תמיכה נפשית".

מה עברת?

"התנדבתי במד"א קריית־ ארבע בשנים שבהן האינתיפאדה הייתה בעיצומה. הגענו לאירועים שלפעמים עדיין היו פעילים, זירות שעוד היו בהן חילופי אש בשטח. בתחילת האינתיפאדה אפילו עוד לא היו אמבולנסים ממוגני ירי של מד"א, אז כשהגענו לאירועים או כשסתם פינינו חולים מהיישוב לירושלים בתקופות של ירי על הכביש, היינו נוסעים עם אפודים קרמיים וקסדות ופורשׂים אפודים מסביב למטופל. כמה סוריאליסטי זה נשמע? ילדים בני 16 עם אפודים קרמיים, נוסעים. שנים אחר כך, כשאני מסתכלת אחורה ורואה את הילדים שלי בערך בגיל הזה, הם כל כך קטנטנים, קשה להאמין שבגילם ראיתי את מה שראיתי".

היא יצאה לעוד ועוד אירועים אבל לא הייתה יכולה לדבר על מה שחוותה עם אף אחד. "ביישוב קטן מכירים, אז אף פעם לא דיברתי על הדברים מתוך כבוד למשפחות ולמי שנפגע. גם היום אני מחויבת לסודיות ואני מכירה את האנשים, אז אי אפשר לדבר על האירוע בלי לחשוף מי האדם שעליו מדובר".

ב־21 במאי 2001 קרסה הרצפה באולמי ורסאי בירושלים. 23 בני אדם נהרגו באסון הנורא, וצופית הייתה מאלו שהוקפצו למקום. "הייתי שם כל הלילה ובבוקר ניגשתי למתכונת בהיסטוריה כאילו לא נכחתי באחד האסונות הגדולים שהיו כאן".

באותה שנה היא זכתה להכרה והדליקה משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות בקריית־ארבע, אבל אף אחד לא התייחס למה שזירות הקרב מחוללות בנפשה. "אני חושבת שהמבוגרים בעצמם חוו את אותם הדברים הקשים, וגם לעצמם הם לא ידעו לתרגם את השפה הרגשית. אני לא באה בהאשמות, המבוגרים היו שם מתוך תחושת שליחות אמיתית. מה שהיה משותף לרוב המתנדבים זה שכולם היו מאוד ערכיים, אנשים שחונכו לחסד, לנתינה, להיות חלק מהקהילה, ועשו את זה בצורה הכי יפה שאפשר. כולם היו פצועים ברמה זו או אחרת, אבל אף אחד לא באמת ידע לקום ולתת לזה שם".

צופית מדגישה שהתחנה בקריית־ארבע הייתה עצמאית יחסית, ובכל זאת חושבת שהאחריות הכוללת היא של ארגון מד"א. "הם היו צריכים לפקח בצורה כלשהי על המתנדבים, לראות מה קורה איתם. אבל לא הייתה קיימת המודעות. בשנים ההן מתנדבים הגיעו גם לפיגועים, אני זוכרת כבת שירות בירושלים זירות של אוטובוסים ומסעדות מתפוצצות שבהן היו מתנדבי נוער".

ומה התחושות אחר כך?

"בתכלס, כולנו, כל המתנדבים, נפגעי פוסט־טראומה. כל מי שנחשף לאירועים האלה בגילי העשרה נושא איתו את הצלקות האלה. אף אחד לא אמור לראות את החברים שלו נהרגים, להחזיק אותם בנשימות האחרונות שלהם. בסופו של דבר זה מצלק, ואין איך לברוח. עד לאחרונה לא שמעתי אנשים שמדברים על זה, העניין לא הגיע למודעות, אבל גם עכשיו אין מישהו שמטפל בזה. כמו שיש ארגון להלומי קרב בצה"ל, צריך שיהיה מי שידאג לנו. כרגע אין אף אחד שלוקח אחריות וכל אחד סוחב את זה עם עצמו".

ידעת להגיד בזמן אמת שאת זקוקה לתמיכה?

"רק שנים אחר כך. זה כבר לא מלווה אותי כטראומה כי עברתי שנים של טיפול, אבל זה נמצא תמיד ברקע. ועדיין יש מתנדבי נוער שנחשפים לדברים שהם לא אמורים להיחשף אליהם ולא מקבלים את התמיכה המתאימה, כי זאת רוח הארגון: לא להביע חולשה ולא לדבר, להתמודד בעזרת הומור שחור ולהתקדם הלאה לאירוע הבא. זה לגיטימי אולי כשאתה מבוגר ובוחר להתמודד ככה, אבל זה לא לגיטימי שזאת האווירה והגישה וכנער אתה מתאים את עצמך ולא באמת יודע מה יהיה המחיר. לדעתי מד"א צריכים לקחת אחריות ולתת את התמיכה למתנדבי עבר פוסט טראומטיים ולמתנדבים בהווה".

יכול להיות שנער שקשה לו לעכל את המראות צריך למצוא לו מקום התנדבות אחר?

"אני חושבת שאם אתה עובד במקצוע הזה ולא מזיז לך – אז אתה לא במקצוע הנכון. אתה יכול להיות אדם רגיש ואכפתי ולהזדהות עם המטופל, לראות מראות קשים ולהרגיש רע מהם ועדיין להיות אחלה של חובש ולקבל החלטות מעולות בשטח. עדיין תצטרך את המקום להתאוורר ולפרוק כשיש משהו שקשה לך. זה מה שיאפשר לך לא להישחק למרות התפקיד הקשה שבחרת. גם המטפלים צריכים טיפול. להיות חזק מדי זה מסוכן, בני אדם אמורים להרגיש ולכאוב כשמישהו אחר סובל".

גם הרב אילעאי עופרן התנדב בעבר במד"א. "זה היה בירושלים, בימי האינתיפאדה השנייה. אלו היו ימים שבהם התקלחנו עם מכשירי המירס עלינו, ובחרנו אילו מכנסיים ללבוש בבוקר לפי מה שלא אכפת שיתלכלך מדם. חזרתי לדיונים האלה שוב כי הבת שלנו איילת, שהיום בכיתה י', התחילה להתנדב בתחנת קריית־מלאכי, ופתאום משקפת לי איך נראינו אז.

"אתחיל מהדברים הטובים. השנים במד"א כנער בצוותי טיפול נמרץ העיפו אותי לשמיים בהרבה מובנים. תחושה של אחריות, כוח, מקצועיות והרבה מידות טובות שבניתי שם. הבנתי שבאמת סומכים עליי, שיש כוח לדעה שלי, ובאמת צמחתי בצורה בלתי רגילה. אני מרגיש שחלק מכישורי החיים שיש לי כרב קהילה רכשתי שם. החוויה הבסיסית היא שאם יקרה דבר נורא יש לי איך לטפל, זו דרך אחרת להסתכל על העולם. התנועה הטבעית של האדם כשקורה משהו רע היא לברוח, ושל מגיש עזרה ראשונה היא הפוכה, הוא רץ פנימה, הוא יודע שיש מה לעשות".

צופית: "מה שהיה משותף לרוב המתנדבים זה שכולם היו מאוד ערכיים, אנשים שחונכו לחסד, לנתינה, להיות חלק מהקהילה, ועשו את זה בצורה הכי יפה שאפשר. כולם היו פצועים ברמה זו או אחרת, אבל אף אחד לא באמת ידע לקום ולתת לזה שם"

ובכל זאת, מתנדבים רבים מספרים על תחושות קשות.

"אני לגמרי לא עיוור להן ואני דואג לשלומה של הבת שלי. היא הולכת לפגוש את תחתית הזוהמה והקושי, לראות דם, כאב. יש אנשים שקשה להם לראות גופה – אחרי שראית עשר זה לא קשה. אבל החיים כל פעם נראים רע בצורה שונה, מגיעים למקרים של עוני מחפיר, של אלימות במשפחה, אין שם דם ואף אחד לא מת אבל אתה מבין שנכנסת לבית במצב נורא ואיום".

אירועים כאלה לא דורשים טיפול או ליווי?

"אני זוכר שאחרי הפיגועים הקשים העדפנו את השיחה הפנימית שלנו כצוות, אבל חשוב שהיא תקרה. עיבוד של חוויה זה דבר חשוב, אבל לא תמיד פסיכולוג הוא הפתרון. גם הורים צריכים לשים לב, ואפשר לעשות את זה גם ברמה הביתית. אני משתדל להיות מעורב ולשאול את הבת שלי מה היא ראתה ואילו מקרים היו לה במשמרת.

"ברמת הארגון חשוב שתהיה כתובת נגישה שאפשר לפנות אליה עם מצוקות. מי שמתאים לו וצריך עזרה מקצועית – שהאופציה תהיה קיימת, ומי ששיחת חברים מתאימה לו יפרוק שם. זה דורש עבודה על המאצ'ואיזם אבל התשתית החברית קיימת. ובכל מקרה, אחרי מקרה קשה במיוחד צריך את הנהג והפרמדיק שיהיה להם האומץ להגיד למתנדבים – זה היה קשה".

גם פרופ' קנובלר מאמין יותר בתמיכת הקבוצה. לדבריו, ההנחיה היא שאחרי כל אירוע קשה אוספים את כל מתנדבי הנוער ובודקים שאין להם תגובה נפשית חריפה: "ראש הצוות מברר בדיוק מה עבר עליהם ואיך הם תפקדו, ומעודד אותם שבפעם הבאה הם יתפקדו עוד יותר טוב. התמיכה הטובה ביותר היא לא על ידי אנשי מקצוע אלא התמיכה הקבוצתית, ובייחוד על ידי האחראים המקצועיים שלהם. לומר שמד"א לא מתייחסים לנושאים האלה זה לא נכון".

ממד"א נמסר בתגובה:

"למד"א ניסיון של שנים בהתמודדות הצוותים עם אירועים קשים. למעשה, תורת מד"א להבטחת חוסנם הנפשי של עובדיו ומתנדביו הייתה המקור להכנת צוותי הרפואה בצה"ל ובגופים מקבילים.

סקרים עיתיים בדגש על מתנדבי הנוער בוחנים את מידת החוסן, הנמצאת בכל סקר כרבה, מול מיעוט סימפטומים פוסט־טראומטיים.

למד"א מערך של מנחים מקצועיים, בראשות פרופ' חיים קנובלר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל, יורם בן־יהודה, לשעבר מפקד היחידה לתגובות קרב בצה"ל, ד"ר משה אברמוביץ', פסיכיאטר בכיר, ועוד.

לאחר אירועי דחק רחבי היקף מתבצעות "שיחות צוות" לווידוא שלומם הנפשי של הצוותים המעורבים. בנוסף לכך, עובדים ומתנדבים הזקוקים להמשך תשומת לב בשל המשך תופעות פוסט טראומטיות מלווים על ידי מפקחים בכירים במד"א, ובעת הצורך הם מופנים לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש בעלי מומחיות בטיפול בנפגעים פוסט טראומטיים.

בשנים האחרונות מוטמעת במד"א תוכנית ייעודית למניעה ראשונית ושניונית של תגובות פוסט טראומטיות בעקבות חשיפה לאירועים קשים ובימים אלה מעודכן "מדריך מד"א לעזרה ראשונה נפשית", ומוכנסת לומדה בנושאים המרכזיים בתחום שתועבר דרך המרשתת לכלל צוותי מד"א – עובדים ומתנדבים".