טובי פליישמן הוא רופא מוערך עם שני ילדים שהתגרש לאחרונה, ועכשיו צריך לנווט את חייו החדשים. גרושתו רייצ'ל הייתה נוראית כלפיו לאורך כל חיי הנישואין, לא היססה להזכיר שהיא המפרנסת העיקרית ותמיד תעדפה את העבודה גבוה ממנו ומהילדים. טובי מנסה להחלים: הוא יוצא עם נשים שהוא פוגש באפליקציות ומגדל את הילדים בחצי מהשבוע ששמור לו. כל זה עובד, בערך, עד שיום אחד רייצ'ל משאירה את הילדים אצלו ולא חוזרת.
זו נקודת הפתיחה של "פליישמן בצרות", רומן הביכורים של טאפי ברודסר־אקנר. בהמשך מגלה טובי עד כמה קשה לשאת בעול ההורות לבד, ולצד איחולים נוראיים לרייצ'ל באשר תהיה, הוא מנסה להבין לאן נעלמה. המבט קצר הפריזמה שבו ניחן מאפשר לו להבין רק חלק מהסיפור. זה גם החלק החלש והפחות מרשים בספר, ורק באמצע המערכה השנייה התפניות מתחילות לרוץ למקומות מעניינים יותר מלבד תודעתו המתקרבנת של טובי.
טובי נעזר בניווט חייו החדשים בסת' וליבי, שני חברי קולג' שפגש בשנה שבה שלושתם למדו בישראל. ליבי היא עיתונאית לשעבר שכתבה במגזין גברים, ומתגלה כאישה נוספת שמתקשה להבין מהן ציפיות החברה ממנה. בניגוד לרייצ'ל, אחרי סיבוב קצר בשוק העבודה פרשה ליבי לאמהות במשרה מלאה, וגם מהמצב הזה היא מתקשה להבין את המוסר הכפול שנדרש מנשים. ליבי היא גם המספרת של הסיפור והיא מביאה את הטון מלא החמלה שנעדר מטובי כלפי רייצ'ל.
על פניו, זהו ספר על גבר בן ארבעים שצריך להבין את העולם מחדש. עם קצת סבלנות, העלילה הזו מתגלה כרובד ראשוני ובסיסי למשהו גדול יותר: דיון על מעמד האישה המודרנית. רייצ'ל, כמו גם דמויות נשיות נוספות בסיפור, מייצגת את האישה החדשה – זו שמצופה ממנה לעבוד, להיות רעיה תומכת, אמא טובה דיה לילדים, להשקיע בעצמה ולא רק בהם – ולעשות את כל זה עם חיוך. מה הפלא שבשלב כלשהו נמאס לה לחזר אחרי האגו השבור והמתוסכל של בעלה, שמתנשא לגובה של 165 ס"מ – עיקר בעייתו, לדעתו – שמתעקש לעבוד בעבודה שהוא רוצה ונוטר לה על שאפתנותה.
הספר אמריקני מאוד, עם שלל אזכורים לתרבות השפע והלהג, אבל גם יהודי מאוד. טובי ורייצ'ל מתגוררים בניו־יורק. משכילים, בורגנים, ומלאי חרדה ונוירוזות שמפעפעות מהם בכל רגע נתון. בשלב כלשהו הספר גם הופך להיות מאוד פמיניסטי, ומביא למרכז הבמה את המלכוד הבלתי אפשרי שבמסגרתו נשים מודרניות מתנהלות ואת המחיר שהוא גובה מהן דרך דמויות שונות כמו המטופלת של טובי או נשות החברה הגבוהה בניו־יורק. הכתיבה השנונה ומלאת התובנות לא מרחמת על אף אחד, אבל גם לא שונאת אף אחד, ונותנת לכל דמות פשוט להיות מי שהיא. בלי להתנצל, ועם הבנת המורכבות של עולמה הפנימי.
בשלב כלשהו נשאלת השאלה איזה פליישמן בצרות עמוקות יותר, ואילו מהצרות אפשר לפתור יותר בקלות. אילו מהן הן תוצר של תולדה, סביבה ותרבות ודורשות התגייסות של כלל החברה, ואילו פנימיות ויכולות להיפתר רק בתוך האדם עצמו. השאלות הללו מולידות דיון שחורג בהרבה מקורות הפליישמנים מהאפר־איסט־סייד, וממשיך להדהד גם בתום הקריאה.
