היורש: יוגב מלכה רוצה לזכות בנינג'ה ישראל

בימים שלפני מעמד חצי הגמר של נינג'ה ישראל, למתמודד המבטיח יוגב מלכה היה חיזיון חוזר שבו הוא נופל למים. "ממש דמיינתי את זה שוב ושוב", הוא מספר, "אפילו ראיתי את אסי ורותם מראיינים אותי ואומרים לי לא נורא, שעשיתי דרך יפה ושאחזור בשנה הבאה. מחשבות של לוזר, ואני לא מצליח להשתחרר מהן. וברור לי שבסופו של דבר, אם הייתי נשאר עם המחשבה הזו – באמת הייתי נופל".

אבל לא נפלת. למעשה, היית היחיד מהמקצה שלך שלחץ על הבאזר – והעפלת לגמר.

"נכון. וזה קרה בזכות הטקס הקבוע שיש לי לפני תחרויות. בערב שלפני כן אני פותח את הפתקים שלי בטלפון וכותב את כל הרגשות שלי. גם הרעים. אני הכי כן עם עצמי, לא משקר. אז כתבתי גם את המחשבה הזו, שאני כל הזמן מדמיין את עצמי נופל, ורק דרך הכתיבה הצלחתי להשתחרר ממנה. הרגשתי שירד לי סלע מהלב".

וכך הגיע יוגב בן ה־22 לחצי הגמר נקי ממחשבות טורדניות, אחרי הכנה פיזית ומנטלית אינטנסיבית שארכה שנה תמימה. את המסלול הוא עבר בווירטואוזיות מרשימה, כשהוא צולח גם את מכשול הפאוור טאואר האימתני כמעט ללא מאמץ. גם אחרי שלחץ על הבאזר – מעמד שאליו מגיעים המתמודדים באפיסת כוחות, אם בכלל – הוא המשיך עם כפיפות מתח.

"לא הרגשתי שאני גמור", הוא מודה, "עבדתי בצורה הכי אינטליגנטית ויעילה שאני יכול, וככה הצלחתי לשמור על הכוח שלי". אבל אל תטעו: יוגב הוא לא מתמודד שחצן או זחוח – ההפך הוא הנכון. הוא יודע היטב שכדי להצליח הוא צריך לעבוד קשה מאוד. מצד שני הוא מודע ליכולותיו הגבוהות, ובהתאם – לא יעצור עד שיכבוש את המקום הראשון.

היו לך שני רגעים גדולים העונה – הלחיצה על הבאזר בחצי גמר, והעובדה שבמוקדמות עשית את המסלול ב־20 שניות פחות מיובל שמלא. באיזה מהם הרגשת סיפוק יותר גדול?

"מחצי הגמר, כי זה היה המבחן האמיתי. ברור שהמוקדמות גם היו משמעותיות מאוד, אחרי שנכשלתי בשנה שעברה היה לי מאוד חשוב לעבור את המכשול המנטלי הזה. לשבור את תקרת הזכוכית של עצמי. אבל בחצי גמר עליתי אחרון, וזה היה מלחיץ כי כל מי שעלה לפניי נפל, ואמרתי לעצמי: 'תיהנה, תעשה הכי טוב שלך ותטרוף את המסלול'. ועשיתי את המסלול הכי טוב שאני יכול וזה היה אושר גדול, הידיעה שאני בגמר. סופר מספק".

"אני חושב שהספורט הזה צעיר ושבאמת אפשר לחנך דרכו. כי מצד אחד זה ספורט של אינדיבידואל ואתה תלוי רק בעצמך, אם עבדת קשה – תגיע לתוצאות. ומצד שני הוא הכי חברתי שיש – כי הכי כיף להתאמן עם חברים"

דיברת על הנאה. אתה באמת מצליח ליהנות בסיטואציה הסופר־מלחיצה של מסלול נינג'ה?

"אני חושב שההנאה הכרחית. בעיקר בספורט הזה, בנינג'ה, אם אתה לא נהנה מהמסלול או מהאימונים, קשה מאוד לשרוד. אם אתה לא עושה משהו מאהבה או מתשוקה אמיתית זה הרבה יותר קשה. אני משתדל כל פעם לפני שאני עולה למסלול לחייך, להגיד לעצמי שאני הולך ליהנות ולעשות את הדבר שאני הכי אוהב בעולם ומודה על הזכות לעשות את הספורט הזה. אני נוכח בכל רגע במסלול ואחר כך גם זוכר הכול".

נשמע שאתה מאמין מאוד במנטליות, במחשבה.

"בעיניי זה אפילו חשוב יותר מהפיזיות. אם לבנאדם יהיה קשה להתמודד עם הלחץ והוא לא יהיה בפוקוס – כל הכוח הפיזי לא יעזור לו. עדיף להיות פחות חזק פיזית, וסופר יעיל וחזק מנטלית. זה הדבר הכי חשוב בספורט הזה".

הזכרתי קודם את יובל שמלא, בעיקר כי לאורך העונה ניסו לצייר אתכם כמועמדים שהולכים ראש בראש: הנסיך מול הטוען לכתר. יש יריבות אמיתית?

"אני אולי אישמע קצת כמו פוליטיקאי, אבל אני לא מתרכז באף אחד אחר על המסלול או מחוצה לו. אני יודע שעבדתי בשנה האחרונה הכי קשה שאני יכול. לא אכפת לי מי עשה מה, אני מגיע והולך לשבור את המסלול, וזה המתחרה היחיד שלי – המסלול. אני מתרכז רק בו, אני מחייך למכשולים, והם יחייכו אליי חזרה. ברור שיריבים זה טוב לתחרותיות, אבל כדי להישאר בפוקוס חשוב להתמקד רק במסלול".

ובכל זאת, איך היחסים בין המתמודדים?

"הדינמיקה טובה מאוד, רוב המתמודדים מבינים את מה שאמרתי עכשיו – שזה אתה נגד המסלול. ובסופו של דבר אם אני לא עשיתי מספיק טוב ולא עליתי לגמר – אני יכול להאשים רק את עצמי. לא אף אחד אחר. לא את יובל שמלא שעקף אותי ולא את בר סנפיר או את גיל מרנץ (שני מתמודדים חזקים נוספים העונה – קמ"מ). וברגע שאתה מבין את זה הכול קל יותר ויש וייב טוב באוהל המתמודדים. קל יותר גם לעלות על המסלול כשאתה לא מרגיש יריבות".

חשמל באוויר

הוא גדל בקריית־אתא, אחיהן הצעיר של שלוש אחיות. שלושתן כבר נשואות, אבל גרות באותו הרחוב שבו נמצאת הדירה של הוריו. תמיד הוא היה ילד ספורטיבי: "אבא שלי דחף אותי לכדורגל כי הוא היה שוער בעברו. אני פחות אהבתי, אז עזבתי בכיתה ג' או ד'. בכיתה ז' או ח' אבא שלי שלח אותי לאִגרוף תאילנדי, בעיקר כי הייתי ילד עם בעיות עצבים, מתעצבן נורא מכל דבר".

זה בדיוק ההפך מהקוליות והנינוחות שאתה משדר עכשיו.

"עבדתי על זה באמצעות הספורט ובאמצעות עבודה עצמית. הבנתי שלא צריך אגו בכל מקום. ואם מישהו עכשיו מדבר לא יפה – אני מבין שזה אצלו. באגרוף התאילנדי התאהבתי מיד, ומהר מאוד גם התחלתי להתחרות והייתי מאוד טוב. בכיתה י"א עזבתי כי הייתה שנה קשה בלימודים ומשהו שם נשבר. ואז התחלתי לעשות כושר ולהתאמן לצבא. וברגע שהגיע הנינג'ה לארץ הבנתי שזה מה שאני רוצה".

להוריו היה ברור תמיד אחרי השחרור מהצבא יוגב יצטרף לעסק המשפחתי למוצרי חשמל, אבל לבנם הצעיר כבר היו חלומות אחרים. הוא התחיל לעבוד במחסן של העסק, "אבל ידעתי שאני לא מוותר על החלום של הנינג'ה, וידעתי שאני עושה הכל כדי להתקבל לעונה הבאה ולהשיג את התוצאה הכי גבוהה שאפשר".

אפשר לשלב?

"עבדתי בעבודה פיזית, מתשע עד חמש. עשיתי אימון כוח בבוקר – מוקדם לפני העבודה, ואימון אחד בערב. הייתי נוסע מקריית־אתא למרכז להתאמן באחד המכונים או במתקן שבנינו יחד כמה חברים בקיבוץ. בהתחלה זה היה נורא קשה, כי שני אימונים פלוס העבודה אצל אבא שלי זה לא היה פשוט. אבל לאט־לאט מתרגלים לאורח החיים הזה. הייתה לי מטרה מול הפנים, אז זה עזר לי לשמור על מוטיבציה. ובסוף אני מאמין שהקושי חיזק אותי".

אחרי שנה הוא עזב את העסק המשפחתי. "אבל חשוב לי להגיד שהמשפחה תמכה בי לאורך כל הדרך. גם כשעבדתי בעסק ורציתי לצאת מוקדם וללכת להתאמן, אבא שלי תמיד הסכים. למרות שהוא ידע שאם החלום שלי יתגשם זה ירחיק אותי מהעסק, ואני בטוח שזה היה לא קל עבורו".

ואמא?

"האמא המדהימה שלי תמיד תמכה בי, שאלה, התעניינה, הכינה לי אוכל. הם היו יכולים להגיד לי – תסיים את המשחקים שלך עם הנינג'ה ותנחת לקרקע, אבל הם הכי תמכו. לאורך כל הדרך. זה חשוב בטירוף. כל אחד צריך מישהו שיאמין בו, גם אם הוא הכי בטוח בעצמו".

אז יש את המשפחה התומכת וגם חברה מאז גיל 15, הצלחתם להיפגש בכלל?

"לא הרבה, אבל דאגנו שהזמן יהיה איכותי".

קפיצת מדרגה

לגמר – שחלקו השני ישודר מחר, במוצ"ש (5.3) בקשת 12 – מגיע יוגב אחרי שנה שבה דחק את הגבולות של עצמו עד הקצה כדי להגיע הכי מוכן שאפשר. אלפי מתמודדים הגיעו לשלב האודישנים – רק 23 הצליחו להעפיל אל הגמר. "הייתי כל כך שמח רק על זה שהתקבלתי לתוכנית, הרגשתי שזו זכות גדולה. וכל הרגשות כמובן התעצמו מאוד כשהגעתי לגמר. אני כל הזמן אומר תודה".

היום הוא ממוקד כל כולו בעולם הנינג'ה. "המחשבה הראשונה שלי הייתה להעביר סדנאות שעוסקות בעיקר בניתוח תנועה".

מה זה אומר?

"בדרך כלל מתמקדים בכמה המתמודד חזק, בעיקר בכוח, אבל זה לא נכון. אני חושב שראו גם במוקדמות וגם בחצי הגמר שבאמת השתדלתי כל הזמן לשמור על תנועתיות ועל לא לבזבז כוח. וזה משהו שהייתי רוצה להעביר הלאה, לחבר'ה שרוצים להתחרות ולהתפתח בתחום הזה. אני חושב שעד עכשיו זה לא ממש נמצא בלקסיקון".

נשמע שאתה ממש מדבר על שיטה מסוימת – זה משהו שלמדת או שהגעת לזה לבד?

"למדתי את זה באופן טבעי אבל גם חקרתי את התחום. הסתכלתי המון על סרטונים של מתמודדים מחו"ל וראיתי איך הם זזים. הבנתי שצריך לעבוד ביעילות ולא לעשות את ה'שופוני' שסתם מבזבז כוח, אלא לזוז הכי קול שאפשר. לאט־לאט גם הגעתי למנטליות של לעבוד ככה. כי בסופו של דבר יש המון מצלמות ואת הקהל שמריע ורובנו לא רגילים לזה. אז באמת צריך להגיע לאיזה שקט בראש שמאפשר לך לעבוד נקי, ואז אין מסלול שיכול לשבור אותך".

אתה עובר את המכשולים מהר מאוד, לא עוצר לנוח. זה חלק מהעניין?

"אני חושב שמנוחה גדולה מדי מוציאה אותך מה'זון' וגורמת לך לחשוב – המכשול הזה קשה או המכשול הזה קל. לפעמים ככה הפחד תופס אותך".

"הבנתי שצריך לעבוד ביעילות ולא לעשות את ה'שופוני' שסתם מבזבז כוח. לאט־לאט גם הגעתי למנטליות של לעבוד ככה. יש המון מצלמות ואת הקהל שמריע, אז באמת צריך להגיע לאיזה שקט בראש שמאפשר לך לעבוד נקי, ואז אין מסלול שיכול לשבור אותך"

קרה לך שהפחד תפס אותך?

"לא. אני באמת משתדל לא לפחד משום מכשול, אני נותן כבוד לכל המכשולים. אני יודע שברגע שאחייך למכשול יהיה יותר נעים ויותר נחמד והביצוע יהיה יותר קל".

לעונה הקודמת של נינג'ה הוא הגיע כחייל, אבל נפל למים מהר יחסית – במכשול החביות. "זו הייתה תחושה קשה מאוד, גם בשנה שעברה עבדתי קשה מאוד. הייתי ראש מדור קרב מגע, ובניתי לעצמי מסלול מכשולים בתוך הבסיס. הייתי אחראי על הלו"ז אז היה לי זמן פנוי גם לאימונים. הייתי סוחב ממקום למקום שק עם עשרה קילו של ציוד, כל מיני מכשירים לאימונים. ובאמת עבדתי נורא קשה.

"אני בנאדם שמאמין שעבודה קשה משתלמת, לא משנה אם יש כישרון או אין, ופתאום כשזה קרה לי – שנפלתי כל כך מהר – זו הייתה כאפה לפנים שבאמת בהתחלה לא ידעתי איך לאכול אותה. הרגשתי שזה לא מגיע לי. אבל מהר מאוד החלטתי לנער את המחשבות האלו ממני כי הרגשתי שאלו מחשבות רעילות. החלטתי להתמקד ולעבוד אפילו יותר קשה".

ומיד ידעת שבשנה הבאה אתה חוזר?

"כן. מיד".

כשנפלת דובר הרבה על העובדה שהגובה שלך, 1.68 מ', הכשיל אותך. אתה גם חושב ככה?

"גם למי שגבוה יש חיסרון – הגפיים ארוכות ויותר קשה לשלוט בהן. ומי שנמוך אולי קשה לו יותר בקפיצות מסוימות, אבל מבנה השרירים הרבה יותר דחוס וחזק אז בדברים אחרים זה יכול לעזור. לכל מבנה פיזיולוגי ישנם היתרונות והחסרונות שלו, ואני מתמקד ביתרונות ומודע לחסרונות ועובד עליהם".

והרמה השנה עלתה מאוד לעומת השנה שעברה.

"כל המכשולים עלו רמה. המוקדמות היו ברמה של חצי הגמר של השנה שעבר, וחצי הגמר כבר היה ברמה של גמר. אולי הצופים לא מבינים את זה, אבל זו הייתה קפיצה מטורפת. ובגמר בכלל יהיה משוגע".

מזהים אותך כבר ברחוב?

"מזהים קצת. פתאום ניגשת אליי מלצרית ואומרת לי – היי, אתה נינג'אי. בפעמים הראשונות זה היה קצת מביך, אבל לאט־לאט זה יותר סבבה. בסוף זה משמח אותם לראות אותי, ואותי משמח לראות אותם. יש גם הרבה ילדים ששולחים לי הודעות מפרגנות, וזה מרגש אותי מאוד. אני משתדל לענות לכולם".

אבל לא נראה שהגעת לתחרות כדי להתפרסם.

"לא, אבל זו דרך טובה להשפיע. אני באמת רוצה לעשות דברים גדולים. אבל המחשבה הזו באה רק בהמשך. בהתחלה באתי לעשות הכי טוב שאני יכול ולהגשים את עצמי בתור ספורטאי, ורק אחר כך חשבתי איך אני יכול להשפיע על אנשים לטובה ולתת להם ערכים טובים. אני חושב שהספורט הזה צעיר ושבאמת אפשר לחנך דרכו. כי מצד אחד זה ספורט של אינדיבידואל ואתה תלוי רק בעצמך, אם עבדת קשה – תגיע לתוצאות. ומצד שני הוא הכי חברתי שיש – כי הכי כיף להתאמן עם חברים, מדכא ללכת להתאמן לבד".

ויש חברויות בנינג'ה?

"יש לי את החברים שאני מתאמן איתם, 'טים טומי' (קבוצה של חמישה חברים שמתאמנים יחד לקראת התחרות – קמ"מ) וגם הכרתי המון חדשים – טום שניאורסון, בר סנפיר, יואב רוטשטיין. הרשימה עוד ארוכה. מגיעים לנינג'ה המון אנשים איכותיים".