אין ספק שמשהו טוב עובר לאחרונה על רחוב הלל. בין קפה נאדי המצוין ל"אני פה בגלל אשתי" המגניב, בין מלונות הבוטיק החדשים לספק־פסלים ספק־כיסאות־ענק צבעוניים שמקשטים את המדרכה – הרחוב הירושלמי שוקק חיים יותר מאי פעם.
החבר האחרון שהצטרף לסצנה הוא "רוחאן", שממוקם בכניסה למלון "בראון JLM". רוחאן הוא שילוב בין בר קוקטיילים לבראסרי, עניין שמתבטא גם במגוון אפשרויות ההושבה: משולחנות רגילים, דרך כיסאות בר ועד ספות נמוכות (שעלולות לאתגר את יושביהן). הוא מציע תפריט רווי אלכוהול לצד מנות "שרינג", המותאמות לחלוקה בין סועדים וחביבות כל כך על הסועד המקומי.
מי שהופקד לנצח עליו הוא אוראל קמחי, שף מוערך ועטור פרסים. אומנם "פופינה" המצליחה שלו בנווה צדק אינה כשרה, אך קמחי התנסה לא מעט במטבח כשר כשבנה את תפריט האוכל המשובח של ה"טייסטינג רום" בשרונה וגם הרים פופ־אפ זכור לטוב במלון קרלטון בשנה שעברה.
אחרי ההקדמה הזו אפשר לנחש שהגענו אל המקום עם ציפיות כלשהן. הבעיה היא שלקח לנו לא מעט זמן כדי לנסות לממש אותן. במשך חצי שעה תמימה (!) לא הצלחנו להזמין מזון, על אף ניסיונתינו המרובים ללכוד את תשומת לב המלצרית הכמעט בודדת שהחזיקה את המקום, שהיה מלא מפה לפה.
רגע לפני שאיבדנו את סבלנותנו ועמדנו לקום וללכת כשחצי תאוותנו בידינו, מנהל המשמרת התייחס סוף־סוף לנפנופי הידיים ולפרצופים העצבניים (בכל זאת, שלוש גראציות מורעבות) וניסה לתקן. צ'ייסרים וקאוות על חשבון הבית הוזרמו לשולחן וגם המנות שבהן חפצנו שונעו לשולחננו במהירות שיא. ישראל ישראלי אומנם לא אוהב לצאת פראייר, ויעידו על כך אינספור פוסטים זועמים בקבוצות אוכל ברשתות החברתיות, אבל אני דווקא מאמינה גדולה בתיקון. כידוע, מי שלא עושה – לא טועה. אין עסק שחף מפאשלות, השאלה היא כיצד הוא פועל אחרי שהן התרחשו.
ומה באשר למנות עצמן? ראשון הגיע הכרוב בבישול ארוך ששולב בו "בשר" של רידפיין מיט, שמורכב מחלבון אפונה וסויה. הכרוב היה עמוק טעמים וניכר כי בושל בלא מעט חמאה, בתוכו נח תחליף הבשר העסיסי שלא נפל הרבה מן המקור ושניהם לווו בצ'ימיצ'ורי שקדים משגע וקרם קולורבי. מנה מסקרנת ומספקת.
אחריו הגיע סשימי: פרוסות של טונה אדומה נאה בגלייז סויה־דבש ששחתה בוויניגרט תפוז דם ועוטרה לכל אורכה בקינואה. הלוואי שהמנה הייתה טעימה כמו שהייתה יפה, אך הטונה הייתה אנמית מדי והקינואה לא בושלה די הצורך. או אז עלה ובא שיפוד פילה מוסר ים ברוטב צ'ילי ודבש ענבים, שהוגש מעל עלי רשד ובצל סגול מוחמץ. אף זו הייתה מנה יפהפייה, הניגוד בין הכתום העז לירוק העז היה מפעים, וגם שילוב הטעמים והמרקמים עבד היטב.
המשכנו למנה מופלאה ממנה – טורטליני ירוקים. כיסוני הפסטה שהוכנו במקום היו רכים, נימוחים ומנחמים, ורוטב החמאה הלבנה (בר בלאן) שעטף אותן היה בן לוויה מושלם לצד אספרגוס, עגבניות וגילופי פרמזן.
וכעת מילה על חלקו של הבר במשוואה. הדרינקים לא הוזנחו פה עם קוקטיילים יצירתיים שרקחה המיקסולוגית נועם שרת, בתפריט ששואב השראה מהכאן ועכשיו תוך רפרור להיסטוריה המקומית, כי אי אפשר באמת אחרת בעיר שחוברה לה יחדיו. למשל "מרטיני ירושלמי" המורכב מג'ין של ט'ינקרס (המזקקה הירושלמית ששוכנת כמה רחובות משם), ורמוט ונגיעת ערק וזיתים; או "בלאדי מרי של השוק" עם וודקה בהשריית זעתר, לקט עגבניות מהשוק, פלפל שיפקה, לימון ומיקס תבלינים סודי (חובבי משקה המטוסים יעופו); או The Sultan's Delicacy שהבטיח להיות בקלאווה בכוס ודי קיים עם מיקס של קלבדוס, שיכר דבש של קרופניק יוליוס, אורז'ה פיסטוק, מי זהר ולימון.
רצינו לקנח עם הברד־פודינג כי חמדנו את גלידת הקורנפלקס שמלווה אותה, אך היא לא הייתה בנמצא, אז הלכנו על קציפת לימון עדינה־חמצמצה־מתקתקה שהגיעה עם מרנג סומק הורס, סאבלה, סורבה קוקוס קלוי ותותים. גם נמסיס השוקולד היה בהחלט חביב, וכל מה שציפיתם מריבוע קקאו דחוס ועשיר. לצידו הוגשו שלישיית תוספות נדושות משהו: קצפת, גלידת קרמל מלוח ופופקורן מקורמל, שחווה לאחרונה אינפלציה בקינוחי ארצנו, ולמען האמת הופתענו לפגוש אותו גם כאן. אבל כמו שכבר אמרנו, מי שלא עושה לא טועה.
motzash.food@gmail.com
