ולפאתי מזרח: הישראלי שגורם לערבים לשיר את "התקווה"

הצלילים הראשונים לגרסת "התקווה" של דניאל סעדון יכולים להזכיר אולי שירי ג'יהאד ערביים לא קלים לעיכול, אלא שאז מקבל השיר תפנית שמטלטלת את המאזין מזרחה ומערבה, ומשאירה אותו מבולבל, המום ונלהב.

"התקווה" של סעדון יצאה ליוטיוב יומיים לפני יום העצמאות, ועברה נכון לכתיבת שורות אלה את 800 אלף הצפיות. תוסיפו לזה מאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות, וכבר הגעתם ליותר ממיליון צפיות לשיר ראשון של יוצר שאף אחד לא שמע עליו קודם.

"לפני שנה", מספר סעדון, "ישבתי עם חברים ביום העצמאות ושמענו שירי ארץ ישראל. שמתי לב שכל השירים שיש להם תוכן איכותי, קצת חסר להם גיוון מבחינת המוזיקה הערבית שאני אוהב ושאליה אני קשור. אז החלטתי אני לשלב תרבויות, להוסיף משהו שונה, לחדש".

איך הגעת להמנון דווקא?
"המנון הוא משהו ציוני, לא יאשימו אותי בזה שאני זמר שמחפש רק גימיק. הרעיון היה לשלב בין שני דברים שאני מאוד אוהב – המוזיקה הערבית והמדינה. זאת אמנות".

אבל זה יכול להיראות כמו סוג של פרובוקציה.
"לא תכננתי את זה כפרובוקציה. זה היה רעיון תמים וכשהעליתי אותו מול חברים הם אמרו לי, 'אתה גאון, מאיפה הבאת את זה?'. שאלתי אותם: 'אתם באמת חושבים שזה יעבוד, שאנשים יאהבו דבר כזה?', והם ענו בהתלהבות שאף אחד לא חשב על השילוב הזה קודם. ובאמת, לא לקחתי את ההמנון והוספתי לו סלסולים, אלא ממש בניתי את זה מחדש כשיר ערבי".

הלחן לשיר, מספר סעדון, התנגן בראשו מאליו. "ברגע שאתה לוקח טקסט וקורא אותו כמה פעמים, שים לב שהריתמיקה בנויה כבר בתוך המילים", הוא אומר ומקיש באצבעותיו על השולחן להדגמה.

כשראיינו אותך ברשת ב' ברדיו השמיעו לך את הג'ינגל להמנון שעשתה "הרשימה המאוחדת", ושנשמע מאוד דומה.
"בג'ינגל בנו את זה על שיר של תי רשרש, כשהסגנון הוא מוזיקה לבנונית בסטייל דבקה – אבל זה לא דומה. זה כמו האמירה הגזענית ש'כל האתיופים נראים אותו דבר'. בגלל שאנשים לא רגילים לגוון מסוים, פתאום כשהם רואים את הגוון הזה הם בטוחים שהכול אותו דבר. זה כמו שתגיד שכל הרוק הכבד אותו דבר או כל השירה המזרחית אותו דבר. זה לא נכון, משתמשים בסולמות שונים, במקצבים שונים, בחלוקה ריתמית שונה לגמרי. ברגע שאנשים טיפה יעמיקו, הם יבינו שיש הרבה מאוד הבדלים".

את השיר הקליט סעדון במהלך השנה האחרונה בהפקתו המרשימה של שמואל אהרן. "אמרתי לשמואל שאני לא רוצה הפקה סטנדרטית, אלא משהו ברמה הכי גבוהה שיש, עם כלים חיים. רק על הקטע של החליל ישבנו שלוש־ארבע שעות, כדי שהוא יֵצא ממש־ממש מדויק, ברמה של רבעי טון. היו לנו עיניים אדומות בלילות. בגלל הרצון להוציא את השיר הכי טוב שאפשר, לקח לנו בסך הכול כחמישה חודשים להפיק אותו. אבל גם כשהוא יצא, אמרתי לעצמי שיש מקומות שאני רוצה עוד לדייק".

סעדון לא הסתפק בהפקת השיר אלא השקיע גם ביצירת קליפ מרשים ומושקע, שכולל צילומים במקומות שונים בארץ עם ריקודים נלהבים של צעירים עטויי כאפיות, תרבושים ודגלי ישראל. "חשבתי שהעברת מסר כזה של שילוב לא יכולה להיעשות רק על ידי מוזיקה, אלא חייבת גם לקבל צורה ויזואלית. אלו היו שני ימי צילום מפרכים וחמים מאוד. צילמנו בנמל יפו, בשוק הפשפשים, בנבי מוסא ובמדבריות שמסביב. ישבתי קודם עם הבמאי אייל ציון וחשבנו על תסריט שיספר מה שיש לנו לומר. בקליפ יש שתי דמויות שלי שהן שונות לגמרי: דמות אחת שבה אני עם תרבוש וחליפה קלאסית, לבוש כמו מוחמד עבד אל־והאב, גדול המלחינים של המוזיקה המצרית, ודמות שנייה יותר מגניבה וצעירה. רציתי לבנות איזו תהייה מתמדת – מי אתה הזמר? מודרני? ערבי?

"הכוונה בקליפ הייתה לפתוח כמה אפשרויות להבנה. אמנות טובה היא משהו שגורם לך לפתוח את העיניים ולתהות על קנקנה של היצירה, לשאול מה זה? מה הוא רצה להגיד לי? בלי הקליפ, אנשים שלא מתמקדים במוזיקה לא היו מתייחסים לשיר. היו חושבים שזו מוזיקה ערבית לגמרי. היו אנשים ששמעו את השיר בפעם הראשונה ושאלו אותי אם הוא בערבית או בעברית. בסופו של דבר כיוונתי לפופ ערבי".

זה יהיה הכיוון שלך גם בשירים הבאים?
"הכיוון הוא לא רק ערבית. אני עוסק בהמון סגנונות". סעדון שולף את הטלפון הנייד שלו ומראה לי: "הנה, בפלייליסט שלי יש מוזיקה אלבנית ובולגרית, מוזיקה אנגלית, שירים סוריים ישנים, שירי דבקות, שירים הודיים, פופ חדש, שירי יוונית, להיטים של עומר אדם, הופעות לייב של ג'ורג' וואסוף, שירים של עבד אל־והאב, עבד  אל־חלים, מוזיקה סעודית, מוזיקה פרסית, מוזיקה צרפתית, מוזיקת רגאטון, שירי ארץ ישראל הישנה והטובה ועוד".

מתי אתה שומע את כל זה?
"בזמן הפנוי שיש לי בבית, בנסיעות, או כשאני לומד ומכין שיעורי בית. תראה, אני שומע המון דברים ובסוף זה מחלחל פנימה והסגנונות נספגים. ואז מכל הדברים הטעימים שבכל ארוחה, בסוף אתה יכול ליצור מנת גורמה. זו השאיפה בסוף".

עוף מוזר

סעדון הרגיש שיש לו קלף חזק ביד, אבל לא חלם שהשיר שלו יתפוס כל כך מהר. "זו ממש סיעתא דשמיא. לא צפיתי את זה. אמרתי – זה אולי יגיע למאה אלף צפיות, גג מאתיים אלף. ואני מופתע בכל יום".

איך זה התחיל לתפוס?
"אני חושב שמתוכנית הבוקר של אברי גלעד ומיה זיו־וולף, שבה התראיינתי אחרי שהשיר יצא. אברי שמע ומאוד אהב. לפני התוכנית הוא אמר לי 'אני מעריך אותך מאוד. עשית פה משהו מדהים'. התרגשתי מהדברים שלו, כי אברי הוא דמות שאני מאוד אוהב. הוא אדם מקסים".

אחרי תוכנית הבוקר של גלעד, מספר סעדון, "התחילו לשתף את השיר בכל מיני מקומות פרטיים בפייסבוק, וגם באתרים כמו 'סטטוסים מצייצים'. במקביל הצפיות ביוטיוב צברו תאוצה. ואני רואה את זה ואומר: ווי, מה קורה פה? בימים הראשונים שהשיר יצא היו קפיצות של עשרות אלפי צפיות מדי יום, וגם בווטסאפ זה עף בטירוף. כמו גפרור שהצית את האש בנקודה מסוימת ומשם זה הלך והתפשט".

השילוב בין מוזיקה ערבית לתקווה עורר תגובות קשות?
"תמיד משהו טוב מעורר תגובות קשות. היו אנשים שאמרו לי שזה חילול הקודש של התקווה. היו כאלה שאמרו שזה יותר מדי ערבי. אבל היו המון תגובות חיוביות שאמרו, עשית פה משהו חדש. עשית היסטוריה, שסוף־סוף אפשר לרקוד ולשמוח לצלילי ההמנון. זה ממש ריגש אותי. יש חבר'ה שאמרו שכאילו עשיתי כאן תיקון בקטע של אשכנזים ומזרחיים, וזה הזיז לי משהו".

הגיעו תגובות מחו"ל?
"כן. למשל היום קיבלתי תגובה מעיתונאי צרפתי יהודי שכתב לי 'כל הכבוד'. קיבלתי בפייסבוק גם תגובות מראשי קהילות בחו"ל בנוסח: 'אתה עושה משהו מיוחד'. בסין יש קהילה יהודית קטנה, ומתברר שגם היא עפה על זה".

סעדון, 23, בן הזקונים במשפחה של ארבעה אחים, נולד בבת־ים ומתגורר שם גם כיום עם משפחתו. הוריו לא עוסקים במוזיקה, וכשאני שואל אותו מאיפה הגיעה האהבה למוזיקה ערבית דווקא, הוא מחייך. "יש גמרא שאומרת, ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת־קול ואומרת: 'בת פלוני לפלוני' – אז אני אוהב את המוזיקה האתנית והערבית ברמה של ארבעים יום קודם שיצאתי לעולם. כששמעתי בפעם הראשונה בכיתה ה' את הזמר הסורי־נוצרי ג'ורג' וואסוף, שיוצר מוזיקה ערבית מדהימה עם שילובים נדירים וניואנסים דקים – פשוט בכיתי. אמרתי: וואו! מה זה?".

שמעתם בבית מוזיקה ערבית?
"לא, אבל שמענו פייטנות, בעיקר את משה חבושה, שאבא שלי אוהב. משם האוזן שלי קלטה רבעי טונים, קלטה מקצבים מעניינים, קלטה את הסטייל הזה. כשגדלתי שמעתי את הפופ הערבי המגניב, שהוא שילוב בין הפופ המודרני הערבי לבין הערבית הקדומה של אום כולתום ועבד אל־והאב. ואז הרגשתי שאהבה חדשה התחילה בחיים שלי. באזור הבר מצווה, אבא שלי השמיע לי קלטת ישנה של מוזיקה תוניסאית מקורית, עם צלילים שממש כישפו אותי. ראיתי אותו בוכה כשהוא מקשיב לקלטת. זה הזכיר לו את הוריו שעלו מתוניס.

"היום בשעות הפנאי אני אוהב לשיר אום כולתום, ובחפלות שאני עושה אני שר מוזיקה ערבית ממש כמו ערבי, וזה קצת מבלבל אנשים. כשלמדתי בישיבת מרכז הרב חברים שלי שאלו אותי, 'מה אתה?'. היה קשה לעכל אותי, אמרו עליי שאני עוף מוזר".

אך עם כל האהבה של סעדון למוזיקה ערבית, גם לו, הוא מודה, קשה לשמוע "כל מיני דברים כבדים, למשל מאוולים של שייח'ים קדומים, שבוכים במשך שעה. אלו דברים שהם יותר מדי אפילו בשבילי".

כמו גפילטע פיש

השראה מקבל סעדון מכל מיני זמרים וסגנונות, "למשל מאביתר בנאי, למרות שזה נשמע לא קשור. גם מהמעבדים של עומר אדם, שעושים דברים יפים, עם נגיעות מיוחדות. בכלל, בפופ המודרני של היום עם כל הטכנו יש הרבה מאוד גאונות של בנייה ושל עיבוד. יש הרבה מחשבה מאחורי זה. זו לא סתם מוזיקה שאנשים זרקו ואמרו יאללה ניקח לחן ונחבר אליו כל מיני כלים. אם אתה רוצה לעשות מוזיקה טובה, היא חייבת להגיע למקום של גאונות. לכן אני לומד לתואר ראשון בקריית־אונו, כי אני רוצה להכיר את התחום על בוריו".

סעדון הגיע למכללה בקריית־אונו שבאחד מחדריה אנחנו מקיימים את הריאיון, אחרי שלמד כמה שנים במסגרות תורניות – קודם בישיבה התיכונית "אדרת" בבת־ים במסלול ישיבה קטנה, אחר כך בישיבת "נתיבות ישראל" באותה העיר, ומאוחר יותר ב"מרכז הרב" בירושלים. "רציתי להיפתח יותר לעולם, וב'מרכז' היו לי שנתיים מדהימות". בצבא שירת ביחידת מחשבים של לוט"ם במסגרת מסלול שח"ר, ולאחר סיום שירותו החליט להתמקד כאמור במוזיקה.

התואר הראשון שהוא עושה הוא במוזיקה רב־תחומית. "זה מתחיל בקריאת תווים, עבודה על סיבליוס – תוכנה לכתיבת עיבודים, תוכנות עיבוד, הפקות, סאונדים ועוד כל מיני. האפשרות לשלב פה דברים מקסימה בעיניי – מוזיקת ג'אז עם מוזיקת ערבית ומוזיקה קלה ומוזיקה קלאסית. בכל שיעור שאני נכנס אני רואה עוד טיפה מהים ועד כמה הוא גדול, ואז אני רוצה לטרוף את הים כולו".

לומדים איתך גם תלמידים ערבים. איך הם הגיבו לשיר?
"הם אהבו ממש. אמרו לי, 'שמע, שיחקת אותה!'. תגובה אחת רעה לא שמעתי מהם. חשבתי שאולי הטקסט יהיה בעייתי מבחינתם, אבל מתברר שלא".

השקעת המון בשיר ובקליפ, הוצאת מן הסתם הרבה כסף. זה ממש ללכת עד הסוף.
"נכון. זו השקעה משתלמת מאוד, כי זה מקדם אותי ליעד שלי. זה השיר הראשון שלי. היה לי אמנם שיר על הרב מאזוז שחבר כתב ואני שרתי, אבל זה עולם אחר לגמרי. עכשיו אני עושה מוזיקה חדשה, כשהכיוון הוא שילובים. השאיפה היא ליצור מוזיקה טובה, בלי להתפשר. אם רוצים להגיע למטרה צריכים לכוון הכי רחוק. אם אתה לוקח חץ אתה צריך לכוון למרכז המטרה ואז יש סיכוי שתפגע באזור המטרה. מוזיקה היא כמו הרגשות שלנו בחיים – תמיד מעורבבים".

אתה מתכנן להוציא אלבום?
"בימינו אלבום זה קצת מיושן. אולי רצועת סינגלים. אני לא אומר חכו לאלבום, אלא מוציא שירים וזורם עם העניין. יש לי הרבה טקסטים והרבה לחנים במגירה, וכרגע אני מגבש דעה בנוגע לצורה שבה אני רוצה שהם יֵצאו. יש לי עוד הרבה שירים עם שילובים אחרים מ'התקווה', שנמצאים במקומות הרבה יותר עדינים. השיר הבא שאני כבר עובד עליו הוא מקורי לגמרי, מילים ולחן שלי, וגם העיבוד".

אחרי ההצלחה הגדולה של "התקווה", לא מפתה אותך ללכת לאותו מקום?
"אני לא רוצה להיות גימיק, אלא זמר ויוצר ומלחין טוב".

ביומיום סעדון מתפרנס מאירועים פרטיים – בר מצוות, חתונות ועוד. "אני בא ושר עם החבורה שלי ועושה שמח. אני קורא לזה אירוע, אבל בגלל שיש בזה הרבה מוזיקה ערבית, קוראים לזה חפלה. לפעמים יוצא שאני מתחיל לשיר למשל 'תודה על כל מה שבראת', ואז יכולים להגיד לי: 'הלו, חביבי, מאיפה באת?'. אבל אני רוצה לשיר גם מוזיקה שהיא לא רק ערבית, כי אני חצי תוניסאי מצד אבא, וחצי פולני מצד אמא. אומרים שפולנים אוהבים לערבב באוכל דברים לא קשורים, דג עם מתוק, למשל. אבל אני אוהב גפילטע פיש. אם הוא טוב, הוא באמת טוב. אנשים סתם שמו על זה סטיגמה".

מה החלום?
"להגיע הכי רחוק מבחינה מוזיקלית. לעשות מוזיקה שתישאר, כמו השיר של אום כולתום 'אינתא עומרי' שכולם שומעים או כמו השירים הראשונים של ריי צ'ארלס שאי אפשר להפסיק לשמוע. יש משהו מאוד אמיתי במוזיקה שלהם. אני רוצה שהמוזיקה שלי תיגע בקהל, אבל שתיגע ממש, במקום הכי עמוק ומדויק שאפשר".