בלי סודות: כל מה שרציתם לדעת על אנשי מוצ"ש

←  אל: הרב אברהם סתיו, טור

מתי אתה מספיק לראות את כל הסרטים שאתה כותב עליהם?

אין לי בעיה עם זה שאתה כותב על סדרות וסרטים, אמרה לי אמא בסעודת ליל שבת, אבל אנשים עוד יכולים לחשוב בטעות שאתה באמת צופה בהם.

אני באמת צופה בהם, אמרתי.

כן, הסביר אחי הקטן, אבל אנשים חושבים שבאמת מעניין אותך לראות את הסרט או את הסדרה, הם לא מבינים שאתה רק רוצה לנתח מבחינה תרבותית מה אנשים אחרים רואים.

אבל זה באמת מעניין אותי, השבתי, אני נהנה בדיוק כמוך מן המשחק והמוזיקה והעלילה. גם משאלות של תרבות וחברה ומוסר, אבל ממש לא רק.

זו אהבה שאינה תלויה בדבר. לולא הייתי בוחר ללמוד תורה, סביר מאוד שהייתי לומד קולנוע.

וכשאוהבים משהו מוצאים לו את הזמן. תוך כדי שטיפת כלים, על גבי מכשיר הכושר, או במקביל לנדנוד של התינוקת הבוכה בארבע לפנות בוקר. וגם במסגרת זמן איכות עם הילדים או בזמנים של מנוחת הנפש והגוף.

אבל בואו, פורים עכשיו, ומתי נהיה כנים אם לא היום. כמחצית מן הסרטים שעליהם אני כותב ראיתי רק בוויקיפדיה.

←  אל: אריאל שנבל, מדור ספרות

איך זה לעבוד ככתב מול עורכת שהיית לפני כן העורך שלה?

היה לזה הפוטנציאל הכי נפיץ שאפשר לחשוב עליו במקום עבודה: מישהי שקיבלת כעורך לעבודה בתור מפיקה, ובתוך כמה שנים הגלגל מתהפך – היא העורכת ואתה עוד אחד מני כמה וכמה כותבים. איך אפשר לקבל את העובדה שזו שהיית הבוס שלה הופכת במובנים מסוימים לבוסית שלך?

אז קודם כול, המציאות היא שזה עובד מצוין. תמר היא אכן העורכת, ואני אכן אחד מכתבי המגזין במקור ראשון, גם של מוצש, ובנוסף עורך את מדור הספרות. אז איך זה קורה? אפשר לנסות להסביר את העניין במבנה המיוחד של מערכת עיתון, בעובדה שלא מדובר במקום עבודה רגיל שבו יושבים זה לצד זה תשע שעות ביום, בכך שאני מוגדר כ"כתב בכיר" ועוד כל מיני דברים טכניים. הם נכונים, אבל נדמה לי שמה שבאמת גורם לסיפור הזה לעבוד הוא שנינו. תמר ואני מעריכים אחד את השנייה באופן הכי עמוק, ואנחנו חברים טובים בלב ובנפש באופן שכל רמז לעננה שעשויה לעמוד מעל שנינו מתפוגגת בשתי הודעות ווטסאפ, שבדרך כלל לא צריך בהן בכלל מילים אלא אימוג'י של לב.

←  אל: תמר פרלשטיין, עורכת מוצש

איך בוחרים כתבות לעיתון?

בלילות האחרונים אני לא ממש ישנה טוב, אני נרדמת ומתעוררת באמצע הלילה, בבהלה שאין לי עדיין כתבות סגורות לגיליון של פסח. ובכלל הראש שלי עסוק 24/7 בלמצוא סיפורים טובים – כל אדם שאני פוגשת, כל אירוע שאני משתתפת בו, כל סדרה שאני רואה, כל פעם שאני נכנסת לרשתות חברתיות – תמיד אני מחפשת כתבות. הכתבות הן הלב של העיתון, לא מפני שהן קשות יותר לכתיבה והפקה ולא מפני שהן תופסות נפח גדול יותר של דפים, אלא כי הן האמירה של מוצש והמקום שבו אנחנו יכולים לתת לכם, הקוראים, את האפשרות להכיר לעומק אנשים מפורסמים, לפגוש עולמות שונים משלכם, לשמוע על תופעות תרבותיות, לשנות תפיסה מחשבתית, להרחיב אופקים ואפילו לתקן עולם.

אילו כתבות יעמדו בקריטריונים? כאלו שיש להן טריגר אקטואלי – ספר, סרט, הצגה או כל דבר שקורה ממש עכשיו, או תופעה שחשוב לדבר עליה כמו הכתבות שפרסמנו בשבוע שעבר – של אביגיל זית על הטראומה של מתנדבי מד"א ושל בתאל קולמן על חוסר ההנגשה של מבני דת. והכי חשוב שזה יהיה סיפור שלא פורסם בשום עיתון אחר לפנינו.

הכתבים של העיתון מציעים כתבות, הצוות של מוצש, אנשים שמכירים אותי וגם כאלו שלא. יש גם הרבה יחצנים או אנשים שפונים מטעם עצמם כדי לקדם משהו שהם עשו (מסכנים, ברוב המקרים התשובה היא לא). כשיש הצעה שנשמעת לי מצוינת אני מיד אומרת כן, אבל יש מקרים שאני מתלבטת ואז אני מתייעצת עם הצוות. ולפעמים זה מתחיל הפוך – למעצב שלנו רועי יש רעיון עיצובי כל כך טוב, שאנחנו מיד מחפשים תוכן שיתאים לו. הכול כדי שאתם תיהנו לקרוא ותדברו על זה עם חברים שלכם, והכי חשוב שתרגישו שאנחנו לוקחים אתכם ברצינות. ודיר באלאק, כשיגיע אליכם גיליון פסח תקראו כל מילה, יש פה כאלו שלא ישנו לילות שלמים בגללו.

←  אל: רועי קדם, מעצב העיתון

כמה סקיצות מעצבים לכל שער?

כל שער הוא סיפור אחר מבחינת הפיצוח הגרפי שלו. יש שבועות שבהם יש כמה כתבות שהן אופציה להפוך לכתבת שער ויש שבועות שבהם יש סיפור אחד שמתמקדים בו ומנסים לפרק אותו יחד לכדי אמירה – מכאן גם הנגזרת של מספר הסקיצות. עוד פרמטר בעבודה על השער הוא האם בבסיס השער עומדת תמונה של מרואיין ספציפי או שהשער הוא יותר קונספטואלי.

העבודה מתחילה בכמה שרבוטים ראשוניים שלי כבר בתחילת השבוע, ובפינג פונג מתמשך עם תמר העורכת. ככל שיום ההורדה לדפוס מתקרב אנחנו מנסים להתמקד וללטש את הגרסה הנבחרת. לכל שער יכולות להיות גם עשר סקיצות, אבל המציאות מראה שככל שיש לך פחות סקיצות – המיקוד הוא ברור יותר והאמירה התוכנית והגרפית חדה יותר. לדעתי, השערים הכי טובים נולדים מסקיצה אחת מבטיחה.

בימים רגילים אנחנו אלה ששואלים את השאלות הקשות, אבל לכבוד פורים – נהפוך הוא! הזמנו אתכם, הקוראים, לשאול את הכותבים, בעלי הטורים ואנשי המערכת כל מה שרציתם לדעת עלינו. התשובות אולי יפתיעו אתכם

←  אל: רביטל ויטלזון־יעקבס, טור

יש נושאים שאת מפחדת לכתוב עליהם?

כמובן שיש נושאים כאלו. כמעט תמיד כשאני כותבת בגוף שלישי, קחו בחשבון שזה עליי. נראה לי שאתם יודעים את זה. יש נושאים שאני לא באמת מפחדת אבל מכבדת, למשל המשפחה הקצת יותר מורחבת. ההורים שלי והאחים שלי, והמשפחה של החיוני. הם אנשים די דיסקרטיים, אז אני לא אכתוב עליהם. גם אם יש קשיים ודילמות במשפחה היותר מורחבת – החל ממתחים וכלה בהערה לא במקום לאחד הילדים, שאת מוכנה כרגע לעבור לכוכב לכת אחר ורק לא להישאר – על זה אני לא כותבת. יש המון נושאים עם שם קוד "בינו לבינה" נקרא לזה, שהייתי רוצה לכתוב עליהם בכנות, רוצה לכתוב כאן בעיתון הזה כדי שיגיע לעיניים וללב של הזוגות. הצעירים במיוחד, אבל כל כך לא רק. דברים שלמדתי, שגיליתי. דברים משיחות בין חברות, משיחות נשים גלויות, כואבות או מצחקקות. שאולי לא כולן זכו ויש להן את הברכה שבשיחה טובה וגלויה. בלי לפחד שיעבור הלאה, בלי לפחד שישפטו אותן. וזהו, נראה לי שחוץ מזה אני די כותבת על הכול. זה בדיוק הקטע שלי, לא?

←  אל: אביטל אינדיג, מבקרת המסעדות

מה קורה אם אכלת במסעדה ממש גרועה?

זה נושא שהעסיק אותי רבות, ואחרי לא מעט מחשבה החלטתי שאם החוויה בעיקר שלילית, אגנוז את הביקור ולא אפרסם עליו טקסט. אני יודעת שקטילות הן הספורט הלאומי בישראל ויש מבקרים שעשו מזה קריירה, אבל זו פשוט לא הדרך שלי.

אל כל מסעדה שאני אוכלת בה, אני משתדלת להגיע בעין טובה והוגנת. כמובן שתמיד אציין מה אפשר לשפר ואצביע על בעיות או על מנות שפחות התחברתי אליהן, אבל החוויה שלי מורכבת מביקור אחד ביום ספציפי אחד. לכל אחד יש ימים טובים יותר או פחות, גם לטבחים ולמלצרים. בסופו של דבר מדובר בפרנסה של אנשים, שעל פי רוב הגיעו עם הכוונות הכי טובות בעולם וניסו להגשים חלום, ואני לא מעוניינת לפגוע בהם במחי מקלדת.

ההחלטה הזו התגבשה אצלי עוד לפני הקורונה שכידוע פגעה קשה מאוד בענף הזה, שכל כך כל כך אהוב עליי, והיא רק התחזקה במהלכו.

אתם מוזמנים לראות במדור שלי מקום של המלצות, שיעזור לכם לדעת לאן כן כדאי ללכת.

←  אל: אור ברנד־פרומר, מפיקת העיתון

מי הכתב שבאופן קבוע צריך להזכיר לו את הדדליין?

דדליינים הם עניין רגיש, במיוחד עבור כותבי טורים ומדורים שנדרשים פעם בשבוע, במשך שנים, להמציא את עצמם מחדש. המפיקה בתפקיד הנודניקית צריכה למצוא את האיזון העדין בין תזכור שהוא לא מעיק ומתחשב בעומס החיים ובהיעדר ההשראה, לבין זה שההצגה חייבת להימשך והדדליין מתקרב.

צריך גם לזכור שמהרגע שכותב שולח את הטקסט שלו, הוא צריך לעבור עוד כל כך הרבה שלבים עד שהוא מודפס בעיתון. למעשה, זוהי רק תחילת הדרך.

באופן טבעי ההתפלגות היא כזו: יש כותבים שכבר שבוע לפני הירידה לדפוס שולחים את המדור הבא שלהם, שממתין בסבלנות ובשקט שנערוך, נעצב, נגיה ונעבוד עליו.

ויש את ויטלזון. בכל בוקר יום ראשון היא מצפה שאני אשאל אותה מה עם טור, אכעס, אתעצבן ואאיים בפיטורים. זה לא שהיא לא זוכרת – היא פשוט צריכה כאסח כדי לזמן את המוזה לכתיבת הטור.

בשבועות שאני לא שולחת לה תזכורת, מתהפכות היוצרות ואני מקבלת ממנה נזיפה. על זה שלא נזפתי.

←  אל: אלחנן שפייזר, מדור הדיגיטל

יש לי (תקלה כלשהי) ב(מכשיר כלשהו), אולי תכתוב על זה?

חוץ מתלונות ונאצות על הטור על "חברים", השאלה הזו היא ללא ספק הנפוצה ביותר שמקבל המדור מאז הוקם אי־אז בשלהי 2020. והיא לא מתקבלת אך ורק במייל הרשמי של המדור או בערוץ הסיגנל המאובטח שלו (שמיועד לחשיפות הרציניות על נושאים כמו סין או מוצרים קוסמטיים חדשים בפורטנייט) – היא נשמעת באירועים משפחתיים, במפגשים עם חברים, במסדרונות המערכת, אפילו במכה של עולם הדיגיטל: המשרדים של המדור.

הגרסאות שונות ומשונות – אולי תעשו מדור על… קובצי וורד שלא נשמרים; חסימת משתמשים בלינקדאין; טלפונים שלא נטענים; אתרי מכירות של צמחי מרפא שלא מקבלים כרטיסי דיינרס – והמשותף לכל הנושאים הוא שהם בדרך כלל לא מעניינים אף אחד מלבד השואל.

אף אחד לא באמת רוצה לקרוא מדור שלם על שקופיות מצגת שלא נשמרות טוב. אנשים בסך הכול רוצים לבקש קצת תמיכה טכנית בלי להגיד שהם רוצים תמיכה טכנית.

ובכן, ברוח פורים ו"נכנס יין יצא סוד", המדור מבקש להבהיר: אתם לא עובדים על אף אחד. ברור לגמרי למה אתם מציעים את המדורים האלה. לכן, בפעם הבאה שאתם צריכים עזרה, פשוט גשו אלינו ותשאלו. ככה יהיה הרבה יותר קל להגיד לא.

←  אל: אביטל טובי, מעצבת העיתון

את מעצבת בפוטושופ, נכון?

כשאני מספרת על העבודה שלי כמעצבת, אנשים נוטים לחשוב שהכול מעוצב ומטופל באותה התוכנה. פוטושופ. אז לא. העימוד של הגיליון נעשה באמצעות תוכנה שנקראת אינדיזיין. תוכנה לעיצוב שבה נוח מאוד לעבוד על טקסטים תמונות ואיורים במקביל. אנחנו המעצבים מעמדים את הטקסטים של הכתבות והטורים בעמוד המתאים, ומשלבים בו תמונות ואיורים שייתנו עניין וצבע לטקסט.

התוכנה הזו מאפשרת לעורכים ולמגיהים להתחבר אליה ולעשות דרכה תיקונים ועריכה בצורה נוחה.

אז איפה הפוטושופ נכנס לתמונה, אתם שואלים? בדיוק במקרה שבו התמונה דורשת טיפול מיוחד. חידוד, הבהרה, הגדלה לאיכות המתאימה או סתם עיבוד מעניין שייתן אווירה מסוימת לכתבה.

יש תוכנה נוספת לעיצוב שגם בה אנחנו משתמשים, שנקראת אילוסטרייטור ודרכה נוח לטפל באיורים ובצורות ושהן לא תמונה.  ככה זה, על קצה המזלג.

אז בפעם הבאה שתפגשו מעצב/ת אתם כבר לגמרי בתוך התמונה.

←  אל: מיכל אורבך, העורכת הלשונית

עד כמה תשאירי שפה של מרואיין כפי שהיא, ועד כמה את סובלנית כלפי מילות סלנג?

מטבע הדברים לפעמים מרואיינים מתבטאים בעל פה בצורה לא מאורגנת, חוזרים על אותן מילים או מדברים בשפה פשוטה מדי או משתמשים במילים גבוהות בצורה לא טבעית. לדוגמה: זה היה אחלה, ומן הצד השני, מי שאומר "דיברתי עמו", ושאר שיחתו היא במשלב לשוני נמוך, אז אשנה ל"איתו", כי זה נשמע הגבהה מלאכותית של השפה.

אני כן אוסיף ש' הזיקה, למשל במשפט "הערב (ש)בו הגעתי לעיר", ואשנה מילים לועזיות, במיוחד אם הדיבור גדוש בהן ואם החלופה העברית שגורה בפי רבים. לא חובה לכתוב "הודעת sms" כשהמילה מסרון התקבלה מזמן, אין צורך להשאיר את המילה אספקט, אם יש לנו היבט. זו גם המדיניות של העיתון, להמעיט במילים לועזיות.

אז כן, אנסה להשאיר משהו ממה שאופייני לאותו אדם ולא כל "פוליטיקלי קורקט" יהפוך ל"תקין פוליטית". אומנם טקסט בעיתון כמו מוצש, במיוחד בטורים אישיים, יכול להיות קליל ו"סלנגי" יחסית, אבל זו גם שפה כתובה ועליה להיות מגוהצת יותר משפת הדיבור. סבבה?

←  אל: קרן מלמד־מרגלית, מדור הטלוויזיה

מה קל יותר, לכתוב ביקורת טובה או רעה?

מבחינת הכתיבה עצמה – ביקורת שלילית קלה הרבה יותר. אני חושבת שגם בחיים עצמם, פשוט יותר למצוא פגמים, חסרונות וחריקות מאשר להבחין שהכול עובד "כמו שצריך". ביקורת טלוויזיה היא לא שונה, הרי כמעט תמיד נמצא משהו שלא מצא חן בעינינו וקל הרבה יותר לנמק מדוע לא אהבנו משהו מאשר להסביר למה אוהבים משהו או מתחברים אליו. ואם להודות על האמת – לפעמים יש תחושה שאנשים אוהבים יותר ביקורות רעות. הם כמובן יעדיפו לכנות אותן – למען מירוק המצפון – "חדות", "שנונות", או "מושחזות". מנגד, ביקורות חיוביות דווקא זוכות לכינויים שליליים כמו "מתחנפות" או "מלטפות". לא דבר שמבקרים אוהבים.

ויש כמובן רמה נוספת של קושי – ההשלכות של הביקורת, ובעיקר הידיעה שהיא עלולה לפגוע ביוצרים (בתנאי שמדובר ביצירה ישראלית כמובן), שהשקיעו דם, יזע, דמעות ומי־יודע־כמה שעות עבודה ביצירה שלהם. אבל בשורה התחתונה, כמבקרת טלוויזיה, אני מנסה לזכור שהמחויבות שלי היא בראש ובראשונה כלפי הקוראים/ צופים. אני יכולה להסתכל על בתכנים בעין טובה, לא להיות אכזרית או פוגענית, אבל לדבוק בחוויה שלי, באמת שלי.

←  אל: עדן אביטבול, טור

למה נראה לך שקוראי העיתון מתעניינים בסיפורים מעולם הישיבות החרדי?

בהתחלה התגנבו חששות. בהתחלה באמת ההרגשה היתה קצת מוזרה ואמרתי לעצמי, וואלה עדן, למה נראה לך שקוראי מקור ראשון יתעניינו בסיפורים הספק־אמיתיים שלך מהישיבה?

במחשבה שטחית, סוג הקוראים של מקור ראשון הוא של ציבור שיתעניין בסיפורי גבורה מהצבא או מישיבת ההסדר או מהאולפנה או בסיפורים שמתרחשים מעבר לאיזשהו קו ירוק. באיזו זכות ובאיזו יומרה אתה נוחת עליהם פעם בשבוע עם כל השחור־לבן הזה שלך?

והנה עברו שבועיים ועברו שלושה ונזכרתי שאחד המושגים התלמודיים האהובים עליי ביותר הוא "סדנא דארעא חד הוא" שזה, בתרגום לעברית, גוף הארץ הוא אחד. המשמעות של הפתגם הזה היא שבסוף־בסוף, בעומקם של הדברים כולם – כל בני האדם דומים זה לזה ופועלים מתוך אותם אינסטינקטים. חולשה היא חולשה וכאב הוא כאב, ואושר, אפילו רגעי, הוא כמיהה משותפת של דתיים לאומיים וחרדים וחילונים ואנשי רצף וחרדים־ישראלים ושמאלנים וימנים ורוסים ואוקראינים. זו הסגולה של סיפור. הגיבורים מחליפים תלבושות אבל בעומק־בעומק הקרקע שעליה עומדים הגיבורים כולם, היא אחת.

←  אל:נעמה רוזן־קרייף, מדור האופנה

איך את בוחרת את הבגדים שיופיעו במדור?

כן, אני יודעת. יש לי את העבודה הכי שווה בעולם! מצד שני, העבודה הזאת דורשת ממני לא מעט ואני מקדישה לה שעות רבות. יותר מזה, כל השבוע שלי סובב סביב היצירה של המדור. כדי להביא לעיתון כל שבוע מדור עדכני, מרגש ומעניין, אני עוברת תהליך ארוך.

לפני הכול אני חייבת להיות תמיד עם אצבע על הדופק ולהבין מהם הטרנדים הבולטים ומגמות האופנה השולטות. אני צופה בתצוגות האופנה מכל העולם, בוחרת משם סגנונות שיעניינו את קוראי העיתון ומחליטה באלו נושאים אני רוצה לעסוק.

במקביל אני בודקת ביומן ורואה אילו אירועים מתקרבים – חגים, תאריכים משמעותיים כמו "חופש גדול", "יום המשפחה", סיום שנת הלימודים וכולי.

אני מביאה בחשבון גורמים נוספים כמו עונות השנה, צבעים ששולטים במגמות האופנה (חברת "פנטון" מפרסמת ארבע פעמים בשנה את הצבע הדומיננטי של התקופה) וקולקציות משמעותיות של מעצבי אופנה חשובים.

לבסוף אני בוחרת נושא למדור ובוחרת את הפריטים שאני רוצה שיופיעו בו. כמובן שבדרך כלל מדובר בפריטים שהייתי לובשת בעצמי. אני מנסה לגוון ברמת המחירים ובסגנונות השונים כדי לקלוע לכל הקהלים. חשוב לזכור שלעיתים החברות הכי חדשניות שמכתיבות את הלך הרוח תהיינה מעט יקרות ומיוחדות יותר. בסופו של דבר – בעיניי המדור עוסק בהשראה ובאווירה.

←  אל: אפרת ליכטנשטט, מדור האוכל

איך נראה המטבח (ובפרט הכיור) אחרי שאת מסיימת לצלם את המדור?

בגדול, בשעה 16:00 המטבח נראה כמו זירת אסון.

אני לא יודעת איזה רושם אני עושה עליכם כבר שבע שנים, אבל אני דווקא בנאדם די מבולגן. אני מאוד מסודרת בראש, ואני תמיד יודעת מה אני צריכה לעשות ואיפה כל דבר נמצא, אבל כשזה נוגע לכלים ולסדר, אחרי שאני מסיימת לבשל: המטבח הפוך!

אני עובדת לבד, אין לי עוזרים או מנקים ומיד כשאני מסיימת לבשל (ולעיתים גם תוך כדי) אני מתחילה לצלם, אחרי שאני מצלמת אני יושבת לכתוב את המתכון בצורה מסודרת ולערוך את התמונות. אחר כך אני מבלה עוד כמה שעות מול המחשב ומשתדלת לא להסתכל על המטבח. המשפט המפורסם "הכלים לא בורחים" ממש נכתב עבורי. בערב, כשהילדים כבר בבית ואני יוצאת ממצב "עבודה", אני מסדרת את הכלים בנחת, מעמידה מדיח או שניים (או שלושה!) מבריקה ומצחצחת את המטבח (כולל אקונומיקה) וכל העת הזאת אני יודעת שמחר בשעה 16:00 הוא שוב ייראה כמו אסון.

←  אל: אביגיל זית, סגנית עורכת מוצש

למה את תמיד מתעסקת בסיפורים קשים?

לפעמים נדמה לי שהסיפורים מחכים שמישהו ייתן להם פה, ובמקרה אני נמצאת שם. אני מוצאת את עצמי צוללת לתוך נושא, שנח ונאנח מכאב ממש לידי אבל עד אז לא שמעתי אותו. פתאום עולם שלם נפרשׂ בפניי, הסיפורים תופסים לי את הבטן, מרוקנים את האוויר. לרגע אני חושבת בשביל מה נכנסתי לכל הדבר הזה, ומה לי ולפצע המדמם הזה.

אבל לאט־לאט השיחות הארוכות הופכות למילים כתובות שפרסומן נותן מעט מקום, כבוד ומשקל למה שעד עכשיו נעלם מעיני הציבור. ואיכשהו הפומביות הופכת להיות הצעד הראשון בדרך לתיקון.

אז למה הסיפורים הקשים? כי מה יש לאדם בעולם אם לא האפשרות להוסיף טוב. רופאה אני לא, וגם לא מורה או פסיכולוגית, כעיתונאית יש לי מילים, והמעט שאני יכולה לעשות הוא לתת אותן למי שזקוק להן.