במשפט הראשון בספר כבר מופיעה העיר תל־אביב. מאיר שלו מסמן לנו בלי הרבה רמזים שהפעם הוא רוצה לכתוב ספר אחר. לא עוד סיפור ספוג טבע ונופי העמק. מספיק עם הרפתות והשיבולים, הכרמים והגתות. הפעם זה יהיה ספר עירוני, על כל המשתמע מכך. בתוך שני דפים הוא גם מגדיר את גבולות הגזרה – קורותיו של ערב אחד שבו משתתפים שניים בלבד – הגיבור יפה התואר עד מאוד וקצר הרואי עד מאוד, ואחיו בועז.
השניים יושבים כהרגלם השנתי בעת ביקורו של הגיבור בארץ במלונו, אל מול הים התיכון. לא עוד סאגת דורות של ציונות הנפרשת במניפה רחבה, לא עוד משא הדורות המוטל על כתפם של הגיבורים – סיפור קאמרי קטן על שני אחים וסיפור שמסופר בלילה אחד, וגם התרחש בלילה אחד.
מהו הסיפור? האח יפה התואר פוגש אישה שאינו מכיר,שלוקחת אותו אל ביתו והשניים נקלעים ללילה אחד של אהבה-שנאה שבו גם מתגלים סודות ואפילו יש טוויסט אחד שיגרום לכם להפוך את הדפים שכבר קראתם כדי לראות איך פספסתם את הרמזים בקריאה הראשונה. אבל אפילו בסיפור כזה, שלו לא יכול להתנתק ממה שהוא באמת, הסופר שכתב את רשימת הספרים שהפכו אותו לאחד האהובים בישראל בכל הזמנים.
וכשהגיבור מגיע לאזור ביתה של אותה אישה מסתורית, שהדרך אליו הייתה דרך חתחתים לא סלולה, שלו כבר לא מתאפק ומתאר אותו כך: "שירת מואזין רחוקה, תנים עונים לה, פסים של ריחות: דשנים, חומרי ריסוס, פריחת הדרים, אדמה לחה". וכמה שורות לאחר מכן: "הבחנתי בתלמים, במקשאות, בשלדי חממות, בטורי ירקות. פרדס צעיר הציץ פתאום, גזעיו המסוידים מלבינים לרגע, שבים ונבלעים בעלטה. עצי אבוקדו גדולים השחירו. ארגזים ריקים של פירות וירקות הרגיעו לרגע את האפלה, זוהרים בכחול־אדום־צהוב הפלסטיקיים הילדותיים שלהם".
נדמה כאילו שלו היה צריך את הפסקה הזו כמו אוויר לנשימה. היא לא באמת מוסיפה לעלילה, ובכלל, מיקום ביתה של האישה שפגש לפני מספר דקות בלובי של מלון באמצע העיר באמצע שום מקום אינו ממש הגיוני. אבל הוא מדגיש את היותו של שלו בספר הזה כמו דג על אופניים. לא באמת מדובר בסוגה שהוא שוחה בה, וניכר שהחליט לעשות מעין אתגר אישי ולכתוב משהו שאינו הוא באמת. כמובן, זכותו, ויש משהו יפה ואפילו מעורר התפעלות באדם הנמצא באמצע העשור השמיני לחייו (הוא בן 74) שמחליט לעשות משהו שאינו מורגל בו, ויותר מכך – קוראיו הרבים אינם מורגלים בו.
התוצאה – בינונית. כאמור, איש לא ייקח ממאיר שלו את היכולת לספר סיפור, והוא נקרא בשטף ובעניין. עם זאת, לא מדובר באחת מיצירותיו החשובות, ואת זה נאמר בלשון המעטה. קשה לבוא בטענות למי שהביא למדף הספרות העברית יצירות כמו "עשו", "כימים אחדים", "רומן רוסי" ורבים אחרים. מותר לו להתרווח בשלב זה של חייו מול חוף ימה של תל־אביב ולרקוח סיפור קליל, לא מחייב ושאין מאחוריו דורות של חלוצים המביטים מעבר לכתפו ומחכים שיכתוב אותם. כל עוד יש כמה תלמים, חומרי ריסוס, פריחת הדרים ואדמה לחה, עצי אבוקדו המשחירים בחשכה, מקשאות ופרדס צעיר המציץ פתאום, דיינו.