מסע ספרותי באוקראינה: "וַאֲנִי בִּימֵי חַיַּי בְּאוּקְרַיְנָה הַחֲמוּדָה"

לכל עיר יש שם. בפרפרזה על דברי המשוררת זלדה, ילידת אוקראינה, בסערת הימים הללו מתגלגלים ועולים אלינו שמות ידועים משכבר – קייב, ז'יטומיר, לבוב, חרסון, אודסה, קונוטופ, ניקולייב, פולטבה וכך הלאה. אלה הם "המקומות של הספרות", וכספר פתוח מתגלגלות עריהן "של האנשים הקטנים", כדברי שלום עליכם, בתארו את עיירתו הסמוכה לקייב, שב"תחום המושב" היהודי.

אזור עצום זה כלל עד מלחמת העולם הראשונה את ליטא, בלארוס, אוקראינה, פולין ובסרביה, כיום מולדובה. גליציה המזרחית השכנה ובירתה למברג (לבוב), שתחת האימפריה האוסטרית, הן כיום חלק מאוקראינה, וכולן נחשבות ערש הולדתה של הספרות העברית.

בסוף המאה התשע־עשרה פרחו כאן ספרים וכתבי עת, וקהל קוראים הולך וגדל. אבות הספרות, בעברית וביידיש, רובם ילידי עיירות, יצאו למרכזים ספרותיים כוורשה, אודסה ולבוב, נושאים בתרמילם את מראות הבית הישן, רבים מהם הגיעו לבסוף לארץ ישראל.

 

"זיכרונה של ארץ חורגת"

נוכח שיירות הטנקים הנעות כיום ברחבי אוקראינה אינני יכולה שלא להיזכר בשדות החמניות והדגן האינסופיים, שליוו את עשרים שנות מסעותיי באזור. כמו מאליהן עולות שורות האידיליה "כחום היום", שהילכו עלי קסם בנעוריי: "עָמְדָה חַמָּתוֹ שֶל תָּמוּז… מַשְׁפִּיעָה שֶׁפַע שֶׁל אוֹרוֹת וּנְגוֹהוֹת עַל שַׁדְמוֹת אוּקְרַיְנָה וְגַנֶּיהָ". מילותיו אלה של שאול טשרניחובסקי הלמו את תבנית נוף הולדתו, סביבת הכפר מיכאלובקה שבו גדל. אי־אז קראתי כי חיים נחמן ביאליק ניתק מבית ילדותו בכפר ראדי שליד העיר ז'יטומיר, אך כפי שהעיד בסיפורו "ספיח", כל "מראות עולמי" רקומים בחבל המשופע ביערות שאין להם סוף, ולעולם "יעלה לפני כפר מולדתי על ימיו ולילותיו, על חגיו ושבתיו".

למעלה מעשרים שנה אני נעה בדרכים בעקבות סופרים, לומדת פרק מאלף בתורת הגעגועים. בראשם עגנון והעיירה בוצאץ', שהוא לא חדל להתהלך בה ברוחו. על העיירה שתפסה חלק נכבד בספריו מבוסס ספרו המונומנטלי "עיר ומלואה". כל בית, רחוב, באר וסמטה מתוארים בפירוט, מתוך מגמה להנציח יקום שלם. "אתם לא הכרתם את עירנו", כתב והוביל את קוראיו במשעוליה, "אני שהכרתי את עירנו אספר … שבחה של עיר". עיירתו רבת היופי, האהבות והתככים, סמוכה לעיר לבוב, "כלילת יופי" כדבריו, שהפכה כעת לעיר גבול דחוסה באנשים מבוהלים שנאלצו לנוס מביתם.

נכבשה גם העיר פולטבה, שבה חיה ובגרה הנערה רחל בלובשטיין. בתל־אביב תכתוב על "זיכרונה של ארץ חורגת" ועל נופה של ארץ הולדתה, המשופעת עצי אלון, אשוח, ליבנה וחורשות אורן, וש"בלי משים עולה על הלב". גם בני משפחתו של המשורר אברהם שלונסקי, שלמד בחדר עם הרבי מלובביץ', חיו באזור, ועל אוקראינה כתב שלונסקי שירים נוגעים ללב.

לא מכבר צוין בעיירה זבארז' יום הולדתה של זוכת פרס ישראל הסופרת אידה פינק, ונקבע שלט בביתה אשר בחצרו הגן שהפליג למרחקים. קיוויתי לשוב לשם, הלא סיפוריה היו עבורי מדריך מהימן בעיירה שבליבה בית כנסת שהפך לבית חרושת לוודקה.

בניגוד אליה, שכתבה בערגה, היו שתהו, כיוסף חיים ברנר, "מה עניין ומה חפץ פה, באלו החיים, בעיירה זו. בית אבי השפל, גינת אמי הקטנה, בית המדרש האפל…". דבריו דרבנו אותי לצאת לעיירת הולדתו נוֹבִי־מְלִינִי, בצפון אוקראינה, ולהשתאות למראה בית הכנסת מעץ שכיום הוא מחלבה, ולבקר בעיר קונוטופ, שבה למד ברנר בישיבה. אזור שעל פי הידיעות האחרונות נכבש בידי הרוסים.

 

"בכפר בין עצי הדובדבן"

קיוויתי לשוב ולראות כיצד שוקם בית הכנסת בלבוב, הצמוד לבית משפחתו של אורי צבי גרינברג, שאליו ייחל להגיע, כמו גם לכפר הולדתו ביאלקמין שבלב יער עבות, שעליו כתב "רק מי ששב אל הכפר לעת ערב, הולך הביתה באמת". מהכפר עברה משפחת גרינברג היישר ללבוב, ואילו אני הרחבתי את המסלול מביאלקמין לעיר רוֹבנו בעקבות "סיפור על אהבה וחושך" לעמוס עוז; זו העיר שבה חיה אימו. המשכנו לאתר ההריגה ביער סוסנקי, עברנו דרך העיירה מלינוב, שבה צמח המשורר יצחק למדן, ועצרנו לחניה קצרה בעיירה לופאטין, שעל אודותיה כתב הסופר אשר ברש. לעיירה זו הגענו בראשית הסתיו ומצאנו שהקלויז של חסידי בעלז הפך לגן לילדות יתומות. יעד נוסף בדרך הייתה העיר ברודי, עירו של החוקר דב סדן, שאליה נמלטו מקייב שלום עליכם ובני משפחתו ב־1905. פגשנו עיר נוגה. בית הכנסת המפואר הרוס, ובית הקברות העצום מעיד על מעמדה הרם של הקהילה בעבר.

על ברודי כתב עגנון ב"הכנסת כלה" כי היא "כרך גדול ומשופע כל טוב", ושלום עליכם שם בפיו של מוטל בן פייסי דברי שבח: "עיר יפה היא ברודי הזאת! בכלל לא כמו העיר והרחובות והאנשים שלנו". אגב, את מסעו של ר' יודיל חסיד ב"הכנסת כלה" שִחזרתי עם הרב בני לאו, וכולו סובב בין עיירותיה של אוקראינה המערבית.

חודשים ספורים לפני שפרצה מגפת הקורונה ערכתי מסע מקיף בדרום אוקראינה, במושבות החקלאיות שבאזור חרסון, בהם הכפר בּובּרוֹבי־קוּט שבו נולד המשורר שמעון פרוג. במהלך הסיור ערכנו חניה בעיר הנמל ניקולייב. היה זה סוף הקיץ, ההכנות לחורף היו בעיצומן. בצידי הדרכים דוכנים לממכר משמשים, תפוחים, אגסים ותפוחי אדמה. בטיילת חגגו את סיום החופש הגדול, וברחבת העירייה, שבתצלומים עכשוויים היא נראית הרוסה, קיפצו ילדים וילדות על בובות מתנפחות. ההמולה לא הפריעה לנו כשקראנו בסיפורי איסאק באבל, יליד אודסה, שתיעד את סיפורי משפחתו. בחורשה צדדית ניצבת אנדרטה לזכר יהודי העיר שנספו בשואה.

המשורר יעקב אורלנד נשא עימו מראות אימה עוד בטרם התרגשה השואה בחבל ארץ זה. כיליד העיירה טֶטְיֵב הוא ראה כיצד טובחים בבני משפחתו בפרעות פטליורה, נס עם הוריו לקייב ומשם לארץ ישראל. אולם מבחינתו כל הדרכים מובילות אליה: "שָׁם בַּכְּפָר, עַל גְּדוֹת הַנַּחַל/ בֵּין עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן / יֵשׁ עוֹד דֶּלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת / לִקְרָאתִי בַּגָּן".

אורלנד זכה לבקר בטטיב, לא לפני שכתב את הפואמה "קייב", שבה נחשפים קשריו הסבוכים עם העיר שקלטה את פליטי הפוגרומים באותה עת. אנו פוסעים בעקבותיו בקייב, בשדרה המרכזית חרשצ'טיק, בכנסיות בעלות כיפות הזהב, נהר הדנייפר בטבורה, פסלו של הצורר בוגדן חמלנצקי בחזיתה של קתדרלת סופיה, ולהבדיל שני בתי הכנסת המהודרים, ליד אחד מהם מנופף לנו פסלו של שלום עליכם שהתגורר בקייב, שבכתביו כונתה יהופיץ.

 

"ולא היה לאן לנוס"

שלום עליכם, שגדל בעיר פריאסלב, נדד ברחבי אוקראינה, ועם גיבורו מנחם־מנדל הגיע לאודסה. משם כתב לרעייתו: "תקצר ידי מתאר לך את העיר אודסה הגדולה לאלוהים, ואת שאונה והמונה, ואת עושרה הרב, ואת יופיה והדרה, ואת כל חמודותיה". קדם לו מנדלי מוכר ספרים, שלום יעקב אברמוביץ, שתיעד ב"ספר הקבצנים" את מפגשם של ילידי העיירות הנידחות עם העיר הגדולה, "שם הבתים, כביכול, אינם אלא מגדלים גבוהים בשמים".

בסוף המאה התשע־עשרה נקלע לאודסה העלם חיים נחמן ביאליק כשבאמתחתו "אל הציפור". יהושע חנא רבניצקי, יליד העיר, שמח לפרסם את שירו של פרח השירה האלמוני, וההמשך ידוע. במקביל התהלך בשדרותיה טשרניחובסקי הצעיר, חלם על עידן אחר וכתב את "אני מאמין", ועל שפת הים השחור שורר את "שחקי שחקי על החלומות". אחד העם, אשר צבי גינצברג, נטע אף הוא יתד באודסה. הוא הגיע אליה כנער מהעיירה סקווירה, הסמוכה לביאליה־צרקוב, עירו של יעקב שטיינברג. "וַאֲנִי בִּימֵי חַיַּי בְּאוּקְרַיְנָה הַחֲמוּדָה…", התוודה על משבר אישי, ויצא לאודסה לחסות בצילו של ביאליק.

לעיר הגיע גם הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מהעיירה דוּבּוֹבָה, שעליה כתב רבות והקדיש לה קובץ שלם, "מעירי הקטנה", המשרטט את חייהם של יהודיה, וסלל את דרכי אל גדות נהר יטרן. תיאוריו שבו את הלב: "כפר גדול ורחב באוקרינה היפה… על יד רכסי גבעות ועל יד היער הגדול הנשקף ומשתרע לשני צדי הדרך עד אוּמן רבתי, משוש כל הישובים מסביב". באוּמן המוכרת יתגורר עם משפחתו המשורר אברהם חלפי. ממנה יצאתי אל היעד הבא, צ'רנוביץ הנאה, עירם של איציק מאנגר, אהרן אפלפלד ופול צלאן. קינתו של מאנגר הולמת את העת הזו: "עַל הַדֶּרֶךְ עֵץ עוֹמֵד צַמַּרְתּוֹ תָּשׁוּחַ, עֲזָבוּהוּ צִפּוֹרָיו לַאֲנָחוֹת הָרוּחַ".

אני מתקשה בסיום פרק זה, אך מצאתי נחמה בשורותיו של יצחק למדן, שבהן נחתם ספרי "אל המקום – בדרכים בעקבות ספרים" (מכון מופ"ת, 2015), ובו פרקי מסעותיי בימי השקט באוקראינה: "שָׂא בְּרָכָה נוּגָה, בֵּית מְכוֹרָה עָצוּב / פְּתַח דַּלְתְּךָ לַבָּא שְׂרִיד־עֲבָרוֹ לִפְקוֹד!". נעניתי לקריאה, נסעתי ואגרתי עוד ועוד מקומות, ובקרוב יראה אור ספרי השני ובו פרקי מסע נוספים, כמחווה ליוצרים שהעשירו את ארון הספרים העברי. לא שיערתי שלפתע פתאום יבוא הקץ לשרשרת המסעות.

פרקים חדשים ייכתבו, אולי, ובהם יבואו בין השאר עיירותיהם של לוין קיפניס, חיים הזז וזלדה שניאורסון, שבשורותיה המזרות אימה, שנכתבו בעקבות פוגרום שחוותה בילדותה באוקראינה, בחרתי לחתום פרק זה: "בֵּיתֵנוּ לֹא הָיָה לָנוּ קֵן, לֹא הָיָה לָנוּ חוֹמָה…. פָּרוּץ הָיָה הַבַּיִת… כִּיתוֹמִים תָּעוּ הַ'גְּדוֹלִים' וְלֹא הָיָה לְאָן לָנוּס".

ד"ר רוחמה אלבג מלמדת בחוג לספרות במכללת לוינסקי. ספרה "אל הבית -בדרכים בעקבות סופרים" יראה אור בקרוב בהוצאת מכון מופ"ת