לאזור המלחמה הם מגיעים חמושים. אבל במקום רובים, רימונים ואקדחים, בארסנל שלהם יש אפים אדומים, נעליים גדולות ובלונים צבעוניים. "ראינו פוסט שבו הרב פנחס זלצמן דיבר על הצורך לשמח את הפליטים שמגיעים למרכז שהוא מנהל, לרפא אנשים וילדים שבורי לב", מספרת סמדר חרפק, המכונה שמש, אחת משלושה ליצנים ישראלים שהגיעו אל מרכז הפליטים בקישינב, מולדובה, "תוך כמה שעות ארזנו את הציוד ובאנו".
חרפק, עם חבריה איליה ציבולסקי, המכונה "באז" ואריאל קרן המכונה "סלינקי" ("זה הקפיץ הזה שיורד במדרגות", הוא מסביר) הם "צוות השמחה" מטעם "רופאי חלום" – עמותה שהכניסה למעלה ממאה ליצנים רפואיים לכל בתי החולים בארץ. במקביל, העמותה נמצאת בקשר עם משלחות ישראליות שמגיעות לאזורים מוכי אסון כמו אחרי רעידות אדמה בנפאל או ההוריקן ביוסטון. הפעם, האסון ההומניטרי מתחולל על ידי בני אדם בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
"זה היה ממש מהרגע להרגע", נזכרת חרפק, "אמרו לנו 'תגיעו בשמונה וחצי בערב ותעלו על מטוס למולדובה'. הרב זלצמן סיפר לנו על מקרים קשים של ניסיונות התאבדות בקרב האמהות הפליטות והבהיר שמדובר במקרה דחוף שמחייב עזרה".
האזור שהגיעו אליו לא היה זר לציבולסקי, שנולד באוקראינה וחי בה עד שעלה לישראל בגיל שנתיים. "נחתנו פה ונדהמנו מהעובדה שאנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה", הוא אומר.
תן לי דוגמה.
"באחד ממרכזי הפליטים פגשתי ילד ואבא. התחלתי לשחק עם הילד והאבא שלו ישב בצד ולא היה בדיוק איתנו. פתאום האבא זרק לי ברוסית 'תיזהר, הוא מתאגרף'. מתברר שהילד היה אלוף אִגרוף באוקראינה. מיד סימנתי לשמש והיא הביאה מדליות שהענקנו לילד.
"הילד עמד יפה בטקס חלוקת המדליות, ואז האבא התקרב והתחיל לבכות. הרגשנו צורך לתת גם לאבא מדליה, ואז הוא הוריד אותה מהצוואר, נתן לילד ואמר: 'את המדליות שלך השארנו בבית בגלל המלחמה, אבל מעכשיו יהיו לך מדליות חדשות'. אנחנו בסך הכול זרמנו עם הסיטואציה בצורה אינסטינקטיבית, לא הבנו עד כמה מה שעשינו היה מדויק. בסוף ההצגה שהעלינו שם האבא נתן לי חיבוק ובכה. הילד שראה את אבא שלו בוכה הצטרף גם הוא לחיבוק. אני בטוח שהם יצאו מחוזקים, וזה היה רגע מדהים ששווה הכול".
להחזיר את השליטה
הם מרגישים שגם בשבוע הבודד שבו היו במולדובה הצליחו להפיץ המון טוב, וגם לחשוף את הפנים הטובות והמיטיבות של ישראל בפני פליטי המלחמה שברחו מהתופת. "הילדים במלחמה הזאת עוברים טראומה ואין להם את המילים לבטא את מה שהם חוו, אז הם עושים את זה דרך משחק", מסביר קרן.
איך אתם עוזרים להם?
קרן: "אנחנו ליצנים רפואיים, שחקני תיאטרון רחוב. אנחנו רגילים לטפל בעזרת ליצנות בבית חולים שהוא בלב הטראומה, בלב הכאב. משחק, הומור ורגש הם כלים טיפוליים לכל דבר. אנחנו ממש מעבירים תהליכים רגשיים ילדים ומשפחות, כדי לעזור להם לצלוח את המצב שנקלעו אליו. אשפוז בבית החולים, אסון טבע או טילים על דרום הארץ – הם דומים, במובן הזה. המטופל צריך כלי כדי שיוכל לבטא את הרגש".
ההבנה שהטיפול באמצעות ליצנות רפואית עוזר ומשמעותי חדרה אפילו לצה"ל. "אולי לא רבים יודעים אבל יש היום הקצאה של שלושה ליצנים רפואיים למצבת הכוחות למבצעים הומניטריים מיוחדים", ממשיך אריאל, "אנחנו סוג של יחידה מבצעית של הצבא. במבצעים מיוחדים שולחים את הליצנים כדי שיקימו בית חולים נפשי באזורי אסון".
קרן: "בבית החולים אני משחק עם הילד ואז הולך הביתה. פה אנחנו ממש חלק מהסיפור. אני כמובן לא משווה את המציאות שלי לשל הפליט, אבל בכל זאת עזבתי את המשפחה שלי ואת הארץ שלי והגעתי לפה.
שנינו שווים בכך שאנחנו לא באזור הטבעי שלנו – ואז יש חיבור"
המצב במולדובה כמעט בלתי נתפס. מאות אלפי אוקראינים נכנסו למדינה, והזרם לא פוסק. אצטדיוני כדורגל גדולים הפכו מקום משכן לפליטים, ושם ממקדים הליצנים הישראלים את פעילותם. "היינו היום באצטדיון והיה שם ילד שהמציאות שלו בימים האחרונים היא פצצות ופחד", מספרת חרפק, "תוך כדי ההצגה הוא הוציא רובה דמיוני וירה בי. אני נפלתי ואז הוא 'זרק עליי פצצה' ואני שיחקתי את הפצועה. במשחק הרגשתי שהוא מטפל בטראומה שלו או לפחות מבטא ומעכל אותה קצת".
אילו כלים עומדים לרשותכם במצב כזה?
"ברפואה יש דבר מוכר שנקרא החזרת השליטה. ילד שמוציאים אותו מהמקום המוכר, מהבית, מהמיטה, מהצעצועים ומהחברים שלו אל החושך והקור הלא נודע, מאבד את העוגנים שלו בבת־אחת. אנחנו אולי לא שמים לב לזה, אבל אנחנו נאחזים כל הזמן בשגרה כמוקד שליטה. מתי אנחנו קמים, לאן אנחנו נוסעים ואיפה אנחנו עובדים. כמובן שאין לי אפשרות להחזיר את המציאות שבה הם חיו לפני המלחמה, אבל אני יכול לתת לילד את התחושה שהוא שולט בי כליצן. בהצגה הוא הקפיא אותי וקשר אותי בחוטים דמיוניים – אז באותו הרגע הוא שלט בי, במקום ובזמן שאין לו עליהם שליטה. הליצן נמצא עם הילד באותה הסירה והילד הוא הקברניט שלה".
קרן: "זה כלי טיפולי שאנחנו משתמשים בו בבתי החולים, אבל פה זה משמעותי יותר. כי בבית החולים אני משחק עם הילד ואז הולך הביתה. פה אנחנו ממש חלק מהסיפור וחלק מהחיים החדשים שלהם. אני כמובן לא משווה את המציאות שלי לשל הפליט, לא נעקרתי מהבית תוך כדי הפגזות, אבל כן עזבתי את המשפחה שלי ואת הארץ שלי והגעתי לפה. שנינו שווים בכך שאנחנו לא באזור הטבעי שלנו – וכך יש חיבור".
חרפק: "אם היינו שמים אפקט של שחור־לבן על התמונות שאנחנו מצלמים כאן, זה לגמרי היה מזכיר את השואה. אנחנו מזהים מצוקה נפשית אצל צוות המטפלים בפליטים. הם מבקשים שנצחיק אותם"
ציבולסקי: "נולדתי באוקראינה, אבל רק במלחמה גיליתי שיש שם את אחד הכורים הגרעיניים הגדולים בעולם. כנראה בגלל זה האוזן שלי על הגב", הוא צוחק וסוחף את האחרים אחריו, "אני ממש מתחבר לאנשים פה כי אני מבין את השפה. יש לי באוקראינה אפילו דודה ובן־דוד. יום אחד ירדה מאוטובוס אישה מבוגרת שהזכירה לי מאוד את סבתי זכרונה לברכה. פתאום הרגשתי כאילו באמת עוקרים את סבתא שלי מהבית. התנתקתי מהכול ודאגתי לאישה הזאת באופן אישי. בשלב מסוים היא הסתכלה עליי ושאלה אותי: 'יש עוד משהו לאכול, סנוק?' שזאת המילה ברוסית לבן. כמעט נשברתי".
רואה לך בעיניים
קרן שולף את הטלפון שלו ומקריא לי תגובות מחשבון הפייסבוק שלו על תמונות שהוא מעלה מהאירועים השונים. "החשיפה שלנו כישראלים שעוזרים חשובה מאוד גם במולדובה וגם בישראל. בזכות הנוכחות שלנו פה, ישראלים לא רק שומעים דיווחים על הפגזות – הם רואים את העיניים של האנשים שחווים את המלחמה. את הילדים המסכנים, את האמהות שמנסות לתפקד בלי בעליהן".
חרפק מתפרצת: "זו מציאות לא נורמלית. אם היינו שמים אפקט של שחור־לבן על התמונות שאנחנו מצלמים כאן, זה לגמרי היה מזכיר את השואה. אנחנו מזהים מצוקה נפשית אצל צוות המטפלים בפליטים. הם תופסים אותנו ומבקשים שנעשה להם קסם או נספר להם בדיחה שתצחיק אותם".
מנכ"ל עמותת "רופאי חלום", צור שריקי, סבור כי משלחות סיוע הן עניין שטבוע בדי־אן־איי הישראלי: "אנחנו עומדים בפני משבר הומניטרי של פליטים חסרי כול ששוטפים את מדינות אירופה, ולצוותים שלנו ניתנה זכות לתמוך בהם נפשית ורגשית. העמותה מוצפת בפניות ממשלחות שונות שמבקשות את נוכחות הליצנים שלנו לתמיכה בפליטים וגם בצוות. אנחנו עושים מאמצים לתמוך בכל משלחת ובכל אדם כעולם ומלואו".
לסיכום, כדרכם של ליצנים, קרן מבקש לשמור על אופטימיות: "יש משפט שאנחנו אוהבים מאוד להגיד ומתגלה כנכון כל פעם מחדש. 'ליצן במקום שיש בו סדר מביא קצת כאוס, אבל במקום של כאוס הוא מביא שפיות'. כשאתה רואה ליצן, אתה מבין שיש עדיין אנושיות בעולם, יש אנשים טובים וצחוק. במקום שבו הכול שחור באנו להביא קצת צבע".
