12 ילדים נולדו למוריה לוי ולמשה בעלה, אבל רק השביעי במספר, אבריימי, יצא בשאלה והוציא אותה למסע מחוץ לעצמה. בניסיון לחדש את הקשר איתו שנותק, הסכימה מוריה לפרוץ את המוסכמות של החברה החרדית ולהצטרף לתוכנית הטלוויזיה "עוד ניפגש" (כאן 11) שמספקת הצצה נדירה אל תוך מערכת היחסים המורכבת בין יוצאים בשאלה ובני משפחתם החרדים.
בעונה הראשונה של התוכנית, היא עקבה אחרי חילונים שמנסים לחדש קשר עם בן משפחה שחזר בתשובה. בעונה השנייה המסע הוא בכיוון ההפוך: לוי היא אחת משלוש אמהות חרדיות מירושלים שמחפשות אחר ילדיהן שעזבו את הדת. לצידן יוצאים למסע שני צעירים, יוצאים בשאלה, שקרוביהם ניתקו איתם קשר לאחר שעזבו את העולם החרדי.
לצורך המסע הוצמדה ללוי מלווה ("שליחה" בלשון התוכנית), ג'ודי שלו, שעשתה בעצמה את המסע מהעולם החרדי החוצה. דרכה לומדת לוי להכיר את העולם החילוני, ומנסה לפלס את הדרך לליבו של בנה. כחלק מהתהליך, עברה לוי למשך שמונה ימים לתל־אביב, עם האמהות האחרות, ושני הצעירים שיצאו בשאלה חזרו למקומות שמהם ברחו בבני־ברק. בשלב הזה אסור לנו לגלות האם מוריה ובנה אכן התאחדו, אך לוי נשמעת מרוצה מהמסע שעברה ומהתוצאות שהגיעה אליהן.
"התוודעתי לכך שילדים שיוצאים בשאלה ואין להם קשר טוב עם הבית, נמצאים במצב של סכנה קיומית, הם חייבים תמיכה רגשית ונפשית. אם הם לא מקבלים אותה מהבית הם חייבים לקבל אותה ממקור אחר. אם אין להם תמיכה הם עלולים אפילו להגיע להתאבדות"
אנחנו נפגשות בדירתה הצנועה בלב שכונת רמות הירושלמית, שעמוסה בכל המאפיינים החרדיים הקלאסיים – ספריית ספרי קודש ענקית, שולחן גדול שתופס את מרבית הסלון, והמון תמונות של ילדים ונכדים מחויכים.
היא בת 59, גדלה ברחובות במשפחה חרדית. אביה חסיד ביאלה שעבד במשרד הביטחון, ואמה הייתה מורה. "ראיתי את אמא לוקחת את העבודה הביתה וזה מאוד הפריע לי. היו לה המון שעות של הכנה מחוץ לבית הספר והיא עבדה קשה מאוד. אבא שלי אמנם עבד הרבה שעות, אבל חזר מהעבודה עם ראש נקי, וזה הרבה יותר מצא חן בעיניי".
החוויה הזו גרמה לה להחליט שלא להמשיך כמו יתר חברותיה בסמינר למסלול הוראה, אלא ללמוד תכנות מחשבים. המקום היחיד שאפשר זאת בזמנו היה הסמינר באופקים, שהיה ידוע לא רק במסלולי הלימוד היחודיים שלו, אלא גם בכך שהוא "שורף" את תלמידותיו – הופך אותן לחרדיות יותר. "ראיתי באנשים ש'נשרפו' אנשים נעלים יותר, הם הגיעו לדרך של שמירת תורה ומצוות מתוך הבנה של עצמם, לא מתוך הרגל, אלא משהו שבא מתוך חשיבה. אהבתי שבאות לשם בנות שרוצות להתחזק".
"התפקיד שלנו כאמהות הוא לחנך את הילדים. מגיל מסוים אין לנו כבר דרך לחנך אותם, אבל נשארת החובה שלנו כהורים לתת להם תמיכה, לאהוב את הבן שלנו גם אם אנחנו לא גאים בו"
בגיל עשרים נישאה למשה, שגם כיום הוא אברך. במשך שנה עבדה בתחום המחשבים בחברה חילונית, אך לא רצתה להמשיך. כשלא מצאה עבודה בחברה חרדית, עברה בכל זאת לעבוד כמורה. במקביל המשפחה הלכה וגדלה. התינוקת העשירית הייתה קשורה אליה במיוחד, והיא החליטה להתפטר ולהישאר בבית עם התינוקת. לימים פיתחה לוי תחביב שהפך למקצוע – שדכנות. עד היום שידכה למעלה מארבעים זוגות.
"אנשים משוועים לשידוכים", היא מספרת, "הסיפוק הכי גדול הוא כשמגיעים אליי אנשים שהסיכוי שלהם לקבל שידוך הוא אפסי. למשל אנשים עם בעיות נפשיות קשות. אני מקבלת טלפון מבנאדם שבקושי מצליח להוציא מילה מהפה, עם דימוי עצמי מאוד נמוך, ופתאום הוא יוצא עם בחורות שבאמת רוצות אותו. מי שעושה שידוכים רק בשביל תשלום – העבודה שלו לא שווה. צריך לעשות את זה קודם כול לשם שמיים".
הידרדרות ביחידת העילית
אבריימי היה ילד טוב ותלמיד מצטיין, אומרת לוי. "אני זוכרת אותו יושב בבית בשבתות קורא שניים מקרא ואחד תרגום". אלא שבגיל 18 משהו השתנה, והוא החל לחזור הביתה לעיתים תכופות מהישיבה. "ראיתי שעל כל פיפס הוא חוזר הביתה. הוא למד אז בישיבה במודיעין עילית ושם נחשף לפגעי הטכנולוגיה, לאינטרנט ולסרטים. מפה התחילה הירידה שלו".
אבריימי החל להתנדב במסגרות שונות ובמשמר האזרחי, ולבסוף החליט להתגייס לצה"ל במסגרת תוכנית "בינה ירוקה" המיועדת לחרדים וכוללת הכשרה מקצועית וצבירת ניסיון תעסוקתי בתחום המחשבים. משם המשיך לאחד המקומות היוקרתיים ביותר בצה"ל, יחידת המודיעין 8200. "לא הבנתי שמדובר במקום חילוני", אומרת לוי, "לא דמיינתי שילך למקום כזה. בהתחלה הוא עוד היה בבית, אבל לאט־לאט ראינו את ההתדרדרות הרוחנית שלו. התחילו בבית הרבה מריבות וויכוחים".
סביב מה למשל?
"הוא החליט שהוא לא רוצה להתפלל ערבית. שמספיק לו שתי תפילות ביום. גם מבחינה חיצונית, הוא החליף לחולצות צבעוניות ואחר כך למכנסי ג'ינס. לא היה לנו קל עם זה. למרות שמתחת לכל זה הוא ילד טוב. פעם הוא בא עם תסרוקת שמאוד לא אהבתי והערתי לו על זה, והוא תיקן אותה. הוא גם ידע שכשהוא מגיע הביתה הוא חייב לחבוש כיפה, למרות שעבורו זה לא אומר כלום".
והיו גם מריבות סביב נושאים עקרוניים שהובילו לצעקות שהגיעו עד לשכנים. "הייתי בקושי גדול מאוד. שכנה העירה לי 'עד גיל 20 אפשר עוד לחנך, מגיל 20 ומעלה שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. את החובה שלך בחינוך הילדים את כבר סיימת. מכאן זו הבחירה שלו. את חייבת לתת לו לעשות מה שהוא מבין".
בהדרגה הפכו החיים בבית לסיוט. "הבנות לא היו יכולות להביא חברות, נוצר אי־שקט. הוא גם איים עליי שיעזוב את הבית, אבל לא האמנתי שהוא יעזוב. אמרתי לעצמי שכאן יש לו תמיד אוכל טוב ומיטה נוחה, לאן הוא ילך? תמיד ראיתי את זה כאיום שהוא לא בר ביצוע".
אבל בגיל 24 מימש אבריימי את האיום. הוא עזב את הבית ולא ענה לשיחות הטלפון שלהם. "תארי לעצמך שיש לך בן והוא לא עונה לך, ולא רואים אותו. התאמצתי שלא להתקשר אליו. לפעמים חשבתי שאולי עדיף להתנתק ממנו ולהעניש אותו, שירגיש שאין לו אבא ואמא. לא ידעתי איך להתייחס לזה, גם לא רציתי להתייעץ עם רבנים, כי התביישתי. זה נושא כל כך כאוב.
"הגיע הזמן לומר להורים החרדים שהם צריכים לשים לב לנטיות הלב של הילד שלהם. אם יש לו נטייה ללימודי חול, צריך לתת לו להגשים את השאיפה הזו בדרך הנכונה, למשל לשלוח אותם למוסד אקדמי דתי. אם הם לא יממשו את זה שם, הם יחפשו את זה בחוץ"
"לבסוף כן יצרתי קשר עם רב, והוא אמר לי 'אני מרגיש שאת קרובה לא־לוקים מתוך הכאב הזה'. מאוד הערכתי את זה. הנה, יש בנאדם שמבין מה אני עוברת. באמת כל הזמן הזה דיברתי עם א־לוקים, אמרתי תהלים, הרגשתי שאיבדתי את הילד, שאני לא יודעת מה לעשות, והדבר היחיד שיעזור זה תפילות".
איזו עצה קיבלת?
"הוא אמר לי לשתוק, לא לדבר. אבל לא יכולתי ליישם את זה. הדברים כאילו זעקו מתוכי. לא יכולתי לשתוק. שלחתי לאבריימי מיילים, התקשרתי, והוא לא הגיב. לא ידעתי אפילו אם הוא חי. נתק זה דבר נורא. כשמדי פעם הוא בכל זאת הגיע, הוא היה בא עם אמירה מעצבנת כדי להתסיס את הרוחות".
וכשהוא בא, איך קיבלו אותו האחים?
"הילדים שבבית מרחמים עליו, הם מתווכחים איתו בנושאי השקפה, והילדים הנשואים קיבלו אותו לא יפה. אם הוא הואיל בטובו להגיע לאירוע משפחתי, הם הרחיקו את הנכדים ממנו, ובצורה בוטה. זה מאוד הרחיק אותו מהמשפחה".
כיום אבריימי בן 27, והוא סטודנט למתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל־אביב.
שירות ביחידה 8200 ולימודי מדעים באוניברסיטה הם חלומה של אם חילונית. אבל את לא מתרשמת.
"כשאמא חילונית חושבת שהילד שלה יצא איזה אקדמאי, ואז הוא הולך להיות מטאטא רחובות, איך היא תרגיש? שהוא לא מילא את הייעוד שלשמו היא ילדה את הילד. כך אני מרגישה".
ובכל זאת, לוי מאמינה שאולי היו צריכים כבר בנעוריו של אבריימי, לאפשר לו ללמוד לימודי חול, למרות הקושי. "מבחינתי לצאת וללמוד לימודים גבוהים זה לקחת את עיקר החיים ולנטוש אותם, ובמקומם לקדש את לימודי האקדמיה. נכון, יש בעולם אנשי אקדמיה ששומרים תורה ומצוות, אנשים שתורמים הרבה לאנושות, ועדיין העיקר הוא קיום תורה ומצוות. שלמה המלך אמר 'סוף דבר הכל נשמע', הערך של אדם נמדד ביראת שמיים שלו. עם זאת, אני חושבת שהגיע הזמן לומר להורים החרדים שהם צריכים לשים לב לנטיות הלב של הילד שלהם. אם יש לו נטייה ללימודי חול, זה לא אסור מהתורה, וצריך לתת לו להגשים את השאיפה הזו בדרך הנכונה, למשל לשלוח אותם למוסד אקדמי דתי. אם הם לא יממשו את זה שם, הם יחפשו את זה בחוץ".
תוכנית פעולה
אחרי שלוש שנים של נתק, הגיעה תפנית. "לאורך כל התקופה הזו בכיתי הרבה לבני יעקב, אמרתי לו 'תעזור לי, אתה חייב לעשות סדר בבית הזה, הוא מתמוטט'". ואז, יעקב, שעובד בתחום הפרסום וההפקה, שמע שבהפקת התוכנית "עוד ניפגש", מלהקים לעונה השנייה, ומחפשים דמויות מעניינות שחוו נתק ממשפחתם על רקע של חזרה בשאלה.
"הוא בא ואמר לי 'תשמעי, יש לי איזה רעיון'", נזכרת לוי, "הוא לא סיפר לי שמדובר בצילומי טלוויזיה, אלא בתוכנית שדורשת היעדרות מהבית של כמה ימים, שבמהלכם לומדים איך להתמודד עם מצב כמו שלנו. הסכמתי והכנתי את עצמי נפשית שאני הולכת לעזוב את הבית לשמונה ימים, ולעבור קורס ללמוד איך להתמודד עם הבעיה. לא הבנתי שזו טלוויזיה, והוא כנראה התבייש להגיד לי".
לילדים היא לא סיפרה על התהליך שהיא עומדת לעבור, ועד הרגע האחרון התלבטה.
ספרי לי על רגע ההחלטה.
"כשקלטתי שאלה צילומי טלוויזיה והייתי צריכה לתת הסכמה סופית, התייעצתי עם רב מחנך והוא אמר לי 'מה לא עושים בשביל הילדים' ושאם אני חושבת שזה יעזור, אז ללכת על זה. עד עכשיו הילדים לא מאמינים שעשיתי את זה. בשבילי לעזוב את הבית לכזו תקופה זו הקרבה לא נורמלית, אבל עשיתי את זה כדי להשכין שלום בבית. אני מקווה שהשם יעזור לי שהילד שלי יחזור בתשובה, אני מוכנה לעשות בשביל זה הכול. אני לא יודעת אם אנשים מבינים את הצער הגדול של הורים שהילד שלהם יוצא בשאלה. לפעמים אני אומרת שיש לי הכרת הטוב לאבריימי, שדרכו אני מרגישה הרבה יותר קרבת א־לוקים, מכוונת הרבה יותר בתפילה בקטעים מסוימים".
"השליחה" של מוריה שמלווה אותה במסע, ג'ודי שלו, היא אשת עסקים ויזמית שעזבה את העולם החרדי עם שני ילדיה הקטנים לפני יותר מעשור. שלו התמודדה בעצמה עם משפחתה שניתקה איתה קשר ועברה התנכלות מצד החברה שעזבה. אבל החיבור בין שתי הנשים לא היה מיידי.
"בתחילה היה לי קשה", מודה לוי, "הצמידו לי אישה שהייתה לבושה לא לפי טעמי, חילונית. היא עשתה הרבה מעשים שלא אהבתי, דברים שמבחינתי הם נוראיים. אבל בהמשך הראו לי עד כמה שהאישה הזאת אישה גדולה, ועד כמה היא עושה מעשים חשובים ומעשי חסד גדולים. במהלך התוכנית ראיתי שהיא אשת חסד. היא עוזרת ליוצאים בשאלה ומצילה נפשות.
"התוודעתי לכך שילדים שיוצאים בשאלה ואין להם קשר טוב עם הבית, נמצאים במצב של סכנה קיומית, הם חייבים תמיכה רגשית ונפשית. אם הם לא מקבלים אותה מהבית הם חייבים לקבל אותה ממקור אחר. אם אין להם תמיכה הם עלולים אפילו להגיע להתאבדות. ג'ודי מעניקה להם תמיכה כלכלית ונפשית, זה דבר גדול. הרבה יוצאים בשאלה לא היו יכולים למצות את עצמם בלי העזרה שלה".
אין חדש תחת השמש
מה קרה בסוף, והאם מוריה ואבריימי מצאו את הדרך זה לליבו של זה, אסור לנו כאמור לגלות, אבל כן אפשר לומר שלוי עצמה עברה שינוי משמעותי בעקבות התוכנית. "היום אני יודעת יותר להעריך אנשים חילונים, למצוא את נקודות היופי בנשמה שלהם".
איזה מסר היית רוצה להעביר להורים אחרים במצבך?
"לא לזרוק את הילדים מהבית. אסור לזרוק ילד מהבית. אנשים צריכים להפנים שאין חדש תחת השמש, בכל הדורות היו אנשים צדיקים וגדולים שהילדים שלהם לא שמרו תורה ומצוות. ליצחק אבינו היה את עשו, לנביא חזקיהו היה את מנשה, למשה רבנו היה נכד ששירת בבֵית עבודה זרה. בכל הדורות אנחנו רואים אנשים צדיקים שהיו להם ילדים שיצאו בשאלה. לא סתם נאמר 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע'. א־לוקים ברא אותנו עם בחירה חופשית, וגם בנים שבחרו בדרך אחרת הם הבנים של המקום.
"יש לי את הילדים שהלכו בדרך שלי. הם תלמידי חכמים ואני מאוד אוהבת ומעריכה אותם, אבל מבחינת לאהוב? אני חושבת שהיום אני כבר אוהבת את אבריימי יותר. נקשרתי אליו בעבותות של אהבה. אין כמו אהבה של אמא מלב כואב"
"התפקיד שלנו כאמהות הוא לחנך את הילדים. מגיל מסוים אין לנו כבר דרך לחנך אותם, אבל נשארת החובה שלנו כהורים לתת להם תמיכה, לאהוב את הבן שלנו גם אם אנחנו לא גאים בו".
עוד מסר חשוב שלוי מבקשת להעביר הוא לא לייחס חשיבות לשאלה מה יגידו השכנים. "זה דבר שצריך לרדת מהפרק. אני מזמן החלטתי שאסור לי לחשוב על מה יאמרו, אני צריכה לעשות מה שטוב לי ולילדיי.
"אגב, יש לי את הילדים שהלכו בדרך שלי, הם תלמידי חכמים ואני מאוד אוהבת ומעריכה אותם, אבל מבחינת לאהוב? אני חושבת שהיום אני כבר אוהבת את אבריימי יותר כי אני חושבת עליו המון ומתפללת עליו. נקשרתי אליו בעבותות של אהבה. אין כמו אהבה של אמא מלב כואב".
