שמונה דקות ו־28 שניות. זה אורכו הכולל של האי־פי (מיני אלבום) החדש שהוציאו עומר אדם והצמד סטטיק ובן־אל. אחרי שחרכו בנפרד את המצעדים עם שפע להיטים שהוציאו עד היום, החליטו הכוכבים לשלב כוחות, לקחת את המוטיבים המנצחים שהם מכירים כל כך טוב – ולייצר מהם מוצר קצר וקולע.
ההפקה המוזיקלית הופקדה כמתבקש בידיו האמונות של ג׳ורדי, שעליו כבר אין צורך להכביר במילים. המגה־מפיק המוכשר כבר הוכיח מזמן כי הוא יכול לפנות לכל נישה מוזיקלית ולהוציא ממנה מוצר ברמה הגבוהה ביותר. העבודה עם הצמד סטטיק ובן־אל, שנמשכת כבר שנים ארוכות, היא עבורו דבר טבעי מאוד, ונראה שגם אדם הצליח להתברג בקלות בתוך המכונה המשומנת היטב.
הקו המוזיקלי של האלבום שונה משיר לשיר, ונע בין היפ־הופ לפאנק ולטכנו. לא מפתיע, בהתחשב בכך שאלו הז'אנרים החזקים בתעשיית המוזיקה הפופולרית היום. לסטטיק, בן־אל ואדם יש מספיק ניסיון ביצירת שירים מדבקים: זה בא לידי ביטוי בניואנסים מוזיקליים ובשורות שיגרמו למאזינים לזמזם אותן שוב ושוב. ושוב. גם צירופו של רון ביטון (הפזמונאי שמאחורי להיטי הענק "בית משוגעים" ו"מיליון דולר") לצוות, תרמה למגמה הזו.
בסוף השיר "לכאורה" מופיע קטע דיבור קצר בין אדם לסטטיק. אדם אומר לסטטיק שהשיר מתכתב עם הקונספט של הז'אנר, אבל משהו בכל זאת חסר. סטטיק מציע דרבוקות – ואדם מסכים, כמובן. השיחה המדומה הזו מצביעה גם על יתרון וגם על חסרון במוזיקה שיוצרים השלושה.
מצד אחד, הרכב מנצח לא מחליפים – והשלישייה כבר מכירה היטב את הדרך לייצר בדיוק את מה שהקהל הישראלי אוהב. זו הסיבה שלאורך שנים הם ממשיכים להיות כוח כל כך משמעותי בשוק המוזיקה. מצד שני, יש משהו מעניין ומיוחד דווקא באמנים שיוצאים מהגבולות שלהם, וחוץ מהשיר "אהבתי לך" שמציג צדדים קצת שונים של ההרכב – החדשנות לא ניכרת בשני השירים האחרים ובאלבום בכלל.
אולי זו העובדה שהפרויקט קצר מאוד, ואולי הרצון להביא את עצמם בצורה מיטבית, שקיבעו את האלבום באזור הנוחות של אדם, סטטיק ובן־אל. אבל אפשר כבר לצפות מהאמנים הפופולריים שכבר למדנו להכיר כל כך טוב, שבפעם הבאה יפגינו עוד יכולות ועוד קצת צבעים.
אין קונספט, תרקדו
עשר שנים אחרי שהפציעה בתוכנית הריאליטי "בית הספר למוזיקה", אגם בוחבוט מוציאה סופסוף אלבום ראשון. בעשור הזה בוחבוט סללה את דרכה באיטיות, ועכשיו הגיעה לשלב שבו הבשילו התנאים עבורה כדי להוציא לאור מוצר שלם ומוגמר. כל זה קורה – במקרה או שלא – סמוך מאוד למועד גיוסה לצה"ל.
האלבום, "אין קונספט", מצליח לשלב בין היכולות הווקאליות והכישרון הרב של בוחבוט לבין שיטוט וחיפוש אמנותי שבו היא עדיין נמצאת, ומשתקף גם בשם האלבום. על הפקת האלבום היו אמונים כמה מהמפיקים העסוקים והמוכשרים בתעשייה וביניהם ג׳ורדי, טל פורר, דולי ופן ועידו נצר (triangle).
התוצאה היא אלבום אלקטרוני שמרפרר לכמה ז'אנרים, ולמרות שניכרת האנרגיה שהושקעה בו, התוצאה מעט מבולגנת. בשירים כמו "שחור תלתן", "שירי דיכאון" ו"אתה לא ברשימות" נראה שבוחבוט נמצאת באזור הנוחות שלה מבחינה ווקאלית ומוזיקלית, על אף השוני בין שיר לשיר. לעומתם "באסים" ו"כבר לא ילדה קטנה", מעניקים תחושה קצת מפוספסת ולא קוהרנטית. אחד הגורמים לחוסר האחידות נעוץ לדעתי בריבוי המפיקים. חוסר האחידות הזה בא לידי ביטוי אפילו בסאונד של האלבום, גם ברמה הבסיסית של עוצמת הווליום, וגם מבחינת הצבע והסגנון.
בוחבוט נמצאת בשלב שבו הצליחה לגלות את החוזקות שלה בשירה ואת הדרך הנכונה להשתמש בהן, עם זאת נראה כי הרצון לחפש ולחקור עולמות מוזיקליים נוספים, לפעמים לא מיטיב איתה.
וזה בסדר גמור. כי למרות שהיא מופיעה ויוצרת כבר עשור, בוחבוט היא עדיין אמנית צעירה מאוד, וכפי שעולה מהאלבום הזה, היא בדרך הנכונה לעשות את ההתאמות הדרושות בדרך להפוך לאחת מהזמרות החשובות במוזיקה הישראלית.
