כמה דקות מתחילת "ויהי בוקר", סרטו החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת", "מעבר להרים ולגבעות"), אנו מגלים כי הגיבור הערבי־ישראלי בוגד באשתו עם מאהבת יהודייה, מעשה שמאיים לפרק את משפחתו. האם יש צורך להסביר את המשמעות הסימבולית ש"נרמזת" כאן? בטקס פרסי אופיר האחרון זכה הסרט בשבעה פרסים, כולל פרס הסרט המצטיין. תומכיו מיהרו לספר עד כמה הוא עדין, חכם ושם את הסיפור האנושי לפני הכול. טענה מעניינת, אלא שקצת קשה לקבל אותה כשמהר מאוד מתברר שהמטפורה הגסה והכה פוליטית שהזכרתי, היא רק הסיפתח לאחד הסרטים המקוממים של השנה.
גיבור הסרט, המבוסס על ספרו של סייד קשוע, הוא סמי, ערבי־ישראלי המגיע עם משפחתו לחתונת אחיו בכפר ילדותו שאותו עזב לפני שנים. בדרכם חזרה לירושלים הם מגלים שהכפר הושם תחת מצור צבאי לפרק זמן לא ברור. סמי מוצא עצמו כלוא בכפר והשהות מעלה מחדש מתחים ישנים והרהורים על מצבו ומקומו בחיים.
נושא הסרט הוא בהחלט מעניין וראוי – מצבם הקיומי הלא פשוט של ערביי ישראל החיים במעין לימבו, אינם כאן ואינם שם: מתלבטים בין נאמנות לאחיהם הפלסטינים לבין הרצון ליהנות מכל האפשרויות שמדינת ישראל מציעה להם; שווים בפני החוק אך בפועל אזרחים סוג ב'; נרדפים בידי העבר אך כמהים לעתיד טוב יותר.
קולירין תמיד היה במאי פוליטי מאוד, אבל השכיל למצוא אוזן קשבת גם אצל מי שלא חלק איתו השקפת עולם בזכות עשייה קולנועית עדינה שבבסיסה הייתה קודם כול דרמה אנושית אמיתית ואמינה. אלא שהפעם, יוצר קולירין חיץ בלתי ניתן לגישור בין הקטבים הפוליטיים כשהוא בוחר לבסס את כל הנרטיב שלו על מצג שווא של מציאות – מצור פתאומי שמקיים צה"ל על תושבי כפר ערבי־ישראלי, הכולל מיסוך אמצעי התקשורת, הפסקת זרם החשמל ועצירת יבוא סחורות, וזאת ללא שום סיבה והסבר. דבר כזה לא קיים ומעולם לא היה. אבל רגע, המצור הוא הרי בסך הכול עוד מטפורה, לא? לא בעיני העולם שצופה מבחוץ וניזון בדיוק מדיסאינפורמציה חסרת אחריות מהסוג הזה.
אבל אם הפוליטיקה המקוממת הייתה הסוגיה היחידה כאן, ניחא. לא כולם חייבים להחזיק בדעה דומה. אלא שהמטפורות המדוברות הן כשלעצמן בעיה אקוטית ביותר. כבר ראינו בסרטיו הקודמים עד כמה קולירין מחבב שוטים סימבוליים ליריים הרי משמעות. כשאלו משובצים בדרמה כדי להעניק לרגעים מהותיים עומק והד, הם מעשירים את החוויה ומקנים לסרט משקל אמנותי. אלא שהפעם המטפורות מאכלסות כל רגע. בחיי שאין בסרט ולו סצנה אחת שאינה זועקת לצופה: "פענח אותי! פרש אותי!"
מעבר לעובדה שזה בוסרי מאוד, נוצרת חוויה שהיא גם יומרנית, טרחנית ומתישה. על כישרונו הקולנועי המוכח של קולירין אין עוררין. אבל "ויהי בוקר" שלו הוא אכזבה גדולה. יצירה שסגנונה המלוקק ותוכנה הפוליטי מהונדסים כדי למצוא הצלחה אצל קהלים מסוימים בארץ ובעולם. והמציאות העגומה היא שאלו בולעים את הלוקש התפל הזה ברעבתנות.
ויהי בוקר ישראל 2021, במאי: ערן קולירין, 101 ד',
