חצי שנה בלבד עברה מאז הסתיימה אולימפיאדת טוקיו, המוצלחת ביותר בתולדות המשלחת הישראלית, וכבר פני האתלטים לקראת הקמפיין האולימפי החדש, לקראת משחקי פריז 2024. מי שעשה צעד ראשון מוצלח מאוד בדרך אולי להופעה שנייה רצופה במשחקים, הוא הג'ודאי ברוך שמאילוב בן ה־28, שזכה לפני מספר שבועות במדליית זהב ראשונה בקריירת הבוגרים שלו, בטורניר הגרנד סלאם היוקרתי שהתקיים בתל־אביב. "יום התחרויות היה מדהים ומרגש, לא רק כי סיימתי בראש הפודיום, אלא גם כי עשיתי את זה בארץ, כשבאולם האנשים הכי אהובים וקרובים אליי", משתף שמאילוב בחוויה שעבר, "כיף לשמוע את ההמנון שלנו מתנגן ברחבי העולם, אבל בארץ, כשכולם שרים איתך, זה כבר באמת משהו בלתי נשכח. זו התחרות הראשונה שלי מאז טוקיו, חשבתי הרבה בחודשים האחרונים, הגעתי להרבה תובנות והבטחתי לעצמי שבזמן הקצר לפני משחקי פריז אנסה לרשום כמה שיותר הצלחות".
רק לפני כמה חודשים חווה שמאילוב על בשרו עד כמה קטן ההבדל בין תהילת עולם לאכזבה צורבת. לתחרות האולימפית הוא הגיע בדירוג מבטיח, ניצח בשני קרבות שהעלו אותו לרבע הגמר, שם נוצח וירד לבית הניחומים. עלה להתמודד על מדליית הארד אך אחרי קרב צמוד ועיקש הפסיד וסיים חמישי בתחרות. "התחושה הראשונה הייתה של תסכול, רק מאוחר יותר הבנתי עד כמה הייתי קרוב ובאיזה פספוס מדובר, ועברתי ימים מאוד קשים", הוא נזכר. "הכרתי היטב את מי שהתמודד מולי על המדליה, ידעתי שהוא יריב לא פשוט, אבל עליתי לקרב בתחושה שאני הולך לעשות את זה. אני זוכר שבשניות האחרונות אמרתי לעצמי שזה מה שחלמתי עליו שנים ושאין סיכוי שאני מפספס את זה. אבל אז האינטנסיביות עלתה, נלחמתי בכל הכוח אבל זה לא הספיק. במעמדים הגדולים האלה כל רגע הוא קריטי וצריך לדעת לנצל הזדמנויות". כמה ימים לאחר האכזבה האישית, היה שותף שמאילוב לזכייה במדליית הארד עם נבחרת הג'ודו, בתחרות הקבוצתית. "כמו מעצמי, גם מהחברים שלי ציפיתי לתוצאות טובות יותר בתחרויות היחידים, אבל אני שמח שהצלחנו לזכות בקצת נחת", הוא משחזר. "אחרי כמה ימים מאכזבים, האנרגיות עלו, דרבנו זה את זה והמאמנים עשו לנו שיחת מוטיבציה נהדרת. עלינו להתחרות אחד בשביל השני, לקחנו את כל התסכול שהיה בנו ובנינו ממנו מפלצת מטורפת".
הרגשת שותף להישג, למרות שלא השתתפת בקרבות בפועל?
"הרגשתי שותף מלא. זו הנבחרת שלי, אנחנו מתאמנים ועוברים את אותה הדרך וכולנו יחד בסיפור הזה, מחבקים אחד את השני ודוחפים להצלחות. כילד אתה חולם על מדליה אולימפית בתחרות האישית אבל כאן היה משהו חדש. פתאום הרגשתי חלק מאחת הנבחרות הטובות בעולם והיה נפלא לחלוק את הפודיום עם המדינות הבכירות בענף. זה חשוב לנו וחשוב לדור הבא שרוצה להגיע לשם".
היפנים בג'ודו הם רמה בפני עצמה, אתה מאמין שלישראל יש סיכוי להגיע למקומות האלה?
"ג'ודו הוא חלק מהתרבות היפנית, זה התחיל משם, מלמדים את זה בבתי ספר, הענף מאוד פופולרי ומתייחסים אליו אחרת, גם מבחינת מימון ותקציבים. ג'ודאי מצליח הופך ביפן לסופרסטאר. לשמחתי אנחנו טסים לשם באופן קבוע למחנות אימון, בשנים האחרונות חברים בנבחרת שלנו ניצחו מתחרים יפנים, וזה סימן טוב. אני מאמין שהג'ודו הישראלי ימשיך בהתקדמות שלו ושנצליח בעתיד להגיע למקומות האלה באופן קבוע". שמאילוב, כאמור, כבר מכוון להופעה אולימפית נוספת בעוד שנתיים. "מבחינתי משחקי פריז כבר מעבר לפינה ובניגוד לעבר הפעם אין לנו זמן למנוחות והפסקות ארוכות, אין זמן לבזבז ואני כבר חזרה חזק בעניינים", הוא אומר. "אני מאוד מקווה שעכשיו, אחרי שנים של למידה והרבה התמודדויות לא פשוטות, הדברים ייראו אחרת. זכיתי לאורך השנים במדליות בתחרויות נחשבות, אבל קשה לי להסביר למה לא זכיתי עד היום במדליית זהב בבוגרים ואני מקווה שעכשיו הזמן שלי הגיע".
"פשוט התאהבתי בספורט הזה. כל המגבלות שבהתחלה חשבתי שמרוקנות אותו מתוכן,
התגלו לי כאפשרות להציג אופי וחוכמה"
כמו בטוקיו, גם לקראת פריז המתחרה הישיר של שמאילוב על הכרטיס היחיד במשקל עד 66 קילוגרם, יהיה טל פליקר בן ה־29. פליקר, שמחזיק ברזומה נאה הכולל בין היתר מדליה באליפות העולם וסגנות אליפות אירופה, הפסיד במפגש עם שמאילוב ברבע הגמר בגרנד סלאם, לפני מספר שבועות בתל־אביב. "טל הוא אדם מעולה וספורטאי מוכשר, אנחנו רואים אחד את השני על בסיס יומי, מצליחים להפריד בין המקצוענות בתחרויות לחיים בנבחרת ולשמחתי נמצאים ביחסים מעולים", מתאר שמאילוב את הקשר ביניהם. "בכל העולם יש לי חברים ג'ודאים במשקל שלי, אבל ברגע שאנחנו עולים על המזרן בתחרויות, כל אחד מהם הוא כמו פליקר, מתחרה ישיר שלי. המטרה היא תמיד להפגין איכות אבל גם אופי ולהיות בנאדם, כששנינו נלחמים על החלום שלנו".
דמות להערצה
ברוך שמאילוב נולד בחדרה ב־1994, שנתיים לאחר שמשפחתו עלתה מברית־המועצות. כשהיה בן ארבע נפרדו הוריו, והוא גדל עם אמו ואחותו הקטנה. "אבא שלי התדרדר לסגנון חיים בעייתי ואחרי שאמא לא הצליחה לשנות את המציאות הזו, היא נפרדה ממנו בשבילנו, כדי להגן עלינו", הוא משתף. "לאורך השנים היא ניסתה כמה פעמים ליצור בינינו קשר, שתהיה לנו דמות אבהית, אבל זה לא הצליח, ואני הבטחתי לעצמי לנסות ולעזור לו ברגע שאגדל ואעמוד קצת על הרגליים. ניסיתי כמה פעמים ללא הצלחה ולאחרונה נודע לי שהוא נפטר. אני חושב שהמציאות הזו גרמה לי להיות קצת יותר קשוח, להבין שצריך להילחם אם רוצים להשיג משהו וגם להרגיש שאני צריך להגן על המשפחה שלי, למרות שאמא שלי שמרה עלינו מצוין". העובדה שאמו נותרה עם שני ילדים קטנים לבד, הקשתה עליה מאוד. "גדלתי במציאות כלכלית לא נוחה, אמא שלי הייתה חדשה בארץ ועוד לא הצליחה להתאקלם בצורה טובה, והמצב גרם לה לוותר על כל החלומות שלה בשביל לתמוך בנו וזה ליווה אותנו הרבה זמן. לשמחתי בסופו של דבר הצלחנו לשבור את המחסום הזה", הוא אומר, "אמא שלי תמיד הייתה עבורי דמות להערצה שעשתה הכול למען עתיד טוב יותר. למדתי ממנה שאסור אף פעם לוותר, והנחישות שאני עולה איתה לקרבות היא רק בזכותה".
שמאילוב החל לעסוק בספורט בגיל 6, אז רשמה אותו אמו לחוג מקומי שבו לימדו מגוון אומנויות לחימה. "החוג התקיים במקלט קטן בחדרה עם מאמן מעולה, יוצא ברית־המועצות, שנתן לנו את הנשמה", הוא נזכר. "למדנו ג'יו ג'יטסו, קרטה, ג'ודו ואפילו אקרובטיקה. הייתי ילד רזה, קטן ומופנם ומאוד התחברתי לעולם הזה. השתתפתי במגוון תחרויות, זה עזר לי לשחרר לחץ, לקבל ביטחון ועוצמה והרגשתי טוב מאוד". בגיל 9 השתתף בתחרות הג'ודו הראשונה שלו. "אני זוכר שהמאמן הסביר כל מה שאסור לעשות בענף הזה, בניגוד לענפים האחרים שהתאמנו בהם, וכשעליתי להתחרות הייתי צריך ממש לרסן את עצמי", הוא צוחק, "עליתי לגמר, זכיתי במדליית כסף ופשוט התאהבתי בספורט הזה. כל המגבלות שחשבתי בהתחלה שמרוקנות אותו מתוכן, התגלו לי כאפשרות להציג אופי וחוכמה באמצעות ארסנל הכלים שיש לי. עם הזמן התחלתי לרשום הישגים בתחרויות אזוריות, מה שהסב לאמא שלי הרבה גאווה ונחת. זו הייתה מעין קרן אור חיובית למשפחה שלנו, שאנחנו כן יכולים להצליח, וזו הייתה המוטיבציה העיקרית שלי באותן שנים".
בגיל 11 השתנו חייו ברגע. יואל רזבוזוב, היום שר התיירות ואז ג'ודאי מצטיין ואלוף ישראל, שזכה בשני תוארי סגן אלוף אירופה, התרשם משמאילוב באימון שהעביר לו במקלט, והמליץ לאמו להעביר אותו לאקדמיה למצוינות בווינגייט. "הייתי אז רגע לפני הכניסה לתיכון, ובשלב הראשון הדרישה הכלכלית כדי שאעבור לאקדמיה הייתה לא ריאלית עבורנו, וחשבתי שכבר נוותר. אבל אמא שלי הפכה עולמות והצליחה למצוא את המימון, קיבלתי עזרה גדולה ועברתי לשם", הוא מספר, "היה לי קשה לעזוב את הבית, למרות שהייתי ילד מאוד עצמאי. אמא שלי עבדה לפעמים בשתי עבודות ביום ולמדתי להסתדר ולדאוג לאחותי הקטנה, ולשמחתי אמא מצאה את הדרך להיות קרובה אליי גם באקדמיה. ברגע שנכנסתי לשם השתנתה לי כל צורת ההתנהגות והחשיבה והחלטתי שאעשה הכול כדי לנצל את הזמן לטובה. האקדמיה נתנה לי המון ובנוסף חיברה אותי למועדון שלי בפתח־תקווה ולמאמן, שמלווה אותי עד היום".
בגיל 14 עבר שמאילוב פציעה, שנטרלה אותו לשנתיים וחצי מתחרויות ואיימה על המשך הקריירה שלו. "זו הייתה תקופה שחורה וקשה עבורי, בעיקר עם הרצונות שלי עם עצמי. הייתי רגע לפני גיל קדטים, תכננתי להיות חלק מהנבחרת, לטוס לתחרויות בחו"ל, להתנסות ולצבור ניסיון בזירה הבינלאומית ובשנייה אחת, אחרי שנפצעתי במרפק, הכול עצר", הוא משחזר. "אחד הרופאים המליץ לי לוותר על קריירת הספורט אבל סירבתי להקשיב. לקחתי חצי שנה מנוחה וכשחזרתי, זה היה אפילו גרוע יותר. מצאתי רופא באיכילוב, שאישר שמדובר בפציעה חמורה אבל נתן לי תקווה, בנה לי תוכנית שיקום ועברתי ניתוח. לא ראיתי את האור בשנים האלה ולא ידעתי אם אצליח לחזור. במקביל נשארתי לגור בווינגייט, התאמנתי מדי יום, כאשר החברים שלי שם טסו להתחרות בתחרויות, מה שהפך את זה אפילו לקשה יותר. אבל החלום לא עזב אותי ולמזלי המאמנים שלי, המטפלים והמשפחה נתנו הרבה מעצמם, האמינו בי ולא היה מצב שלא אעשה הכול להחלים ולהחזיר להם". בגיל 16.5 הוא חזר לסבב התחרויות. "החזרה הייתה מאוד קשה בשבילי. עד הפציעה הייתי רגיל לנצח וכאן הייתי מאחור, מתקשה להשלים פערים. אבל תמיד נתתי את האקסטרה בכל דבר והחלטתי שזה משהו שאצליח להשיג, ומבחינתי המשימה הזו הושלמה כאשר זכיתי באליפות ישראל וצורפתי לנבחרת. כשהתחלתי לטוס לתחרויות בינלאומיות הבנתי את הערך המוסף שאני מביא לקרב ואת הרצון שלי להיות השראה לילדים אחרים, בעיקר כאלה שנולדו כמוני במציאות לא אופטימלית, רצון שהתחזק אצלי אחרי ששמעתי שאבי נפטר".
מי שמלווה את שמאילוב כבר שנים ארוכות הוא מאמן נבחרת ישראל אורן סמדג'ה. "אורן ואני עוברים דרך ארוכה, יש לנו מערכת יחסים מצוינת ואני רואה אותו יותר מאת המשפחה שלי", הוא צוחק, "הוא אדם מדהים שכיף להיות בחברתו ומאמן מצוין, שיודע להכניס לך לתודעה שהכול אפשרי. הוא נותן מוטיבציה להסתכל על דברים בצורה רחבה יותר, מעבר לחלומות האישיים. עצם העובדה שהוא עולה איתי לקרב ונמצא לידי, נותנת לי כוחות".
מבחינה כלכלית, יש לך היום כל מה שאתה צריך בשביל להצליח?
"אני שייך היום לסגל הזהב האולימפי, שמקנה מלגה חודשית ובנוסף חברת נדל"ן בשם אסיה וחברה פיננסית בשם פרופיט הם הספונסרים שלי שכבר הפכו למשפחה והתאהבו בג'ודו. המצב שלי בסדר גמור אבל כמובן שאשמח לעוד שיתופי פעולה עסקיים".
אהבה בהפתעה
עונת הפריצה המקצועית של שמאילוב הגיעה בשנת 2014, כאשר היה בן 20 והתחרה עדיין בתחרויות הג'וניור. תוך כמה חודשים הוא זכה בתוארי אלוף אירופה עד גיל 21, ואז עד גיל 23, והפך לישראלי הראשון אחרי 14 שנה שזכה לעמוד על הפודיום באליפות העולם לג'וניור, שם זכה במדליית ארד. "זו הייתה שנה מטורפת בשבילי, שהסתיימה עם עוד שלוש מדליות זהב בגביעי אירופה", הוא נזכר. "מה שמדהים הוא ששנה לפני לא הצלחתי אפילו להעפיל לאליפות אירופה. הייתי עם הגב לקיר והבנתי שאני חייב לצאת מאזור הנוחות, לקחת סיכונים ושזה הזמן להצליח, ומהתחרות הראשונה פשוט הסתערתי על כל קרב". העונה הזו הפכה אותו באופן טבעי למועמד להיות הדבר הבא בג'ודו הישראלי. "אין ספק שהייתה אז הילה סביבי, הרגשתי סלב ושאני בעננים, למרות שרק עברתי לבוגרים והייתי צריך להרגיע את עצמי. היה לי ביטחון עצמי גבוה, האמנתי בעצמי וחשבתי שאצליח ברגע גם בבוגרים. בשתי תחרויות הבוגרים הראשונות שלי סיימתי שביעי אבל הצגתי יכולת לחימה גבוהה, אז שלחו אותי לתחרות גרנד פרי. שם ניצחתי אלוף עולם ועוד כמה בכירים, זכיתי במדליית כסף ונכנסתי בסערה גם לעולם הבוגרים", הוא מספר, "מאותו רגע החלו לשלוח אותי לכל התחרויות, אבל אז הבנתי איפה אני נמצא, ויכול להיות שגם הלחץ קצת הפריע והתקשיתי לשחזר את ההישגים שלי. היו גם אלמנטים טכניים שהייתי חייב לשפר ולהתאים את עצמי לרמה גבוהה יותר".
עד הזכייה בזהב בגרנד סלאם תל־אביב, זכה שמאילוב בחמש מדליות ארד בטורנירי גרנד סלאם, שתי מדליות כסף ואחת ארד בתחרויות המאסטרס, ושלוש מכסף ושתיים מארד בתחרויות גרנד פרי. אבל את הזכייה הגדולה ביותר שלו הוא רשם, כך נראה, ב־2015, אז פגש במחנה אימון בספרד ג'ודאית בולגרייה בשם בטינה טמלקובה, שכמוהו, כיכבה בגילים הצעירים, עם שתי מדליות כסף אולימפיות לנוער וזכייה במספר אליפויות אירופה, והשניים הפכו לזוג. ב־2017 עברה טמלקובה לחיות בישראל והצטרפה לנבחרת, שנתיים לאחר מכן הפכה לאזרחית, אבל במהלך הקמפיין לקראת משחקי טוקיו החליטה לפרוש מספורט מקצועני. "זה לא פשוט לעבור לייצג מדינה חדשה בנבחרת אחרת, ובשלב מסוים בטי החליטה שהיא רוצה להוריד הילוך ואז להפסיק, כשהיום היא מאמנת ילדים ומאוד אוהבת זה", מסביר שמאילוב, "זה מדהים שלצד ההצלחות, האכזבות והעבודה הקשה, בזכות הג'ודו זכיתי להכיר את אהבת חיי. החיבור בינינו היה חזק מהרגע הראשון והיום כשאנחנו חיים ביחד, אני מבין עוד יותר כמה זה נכון ומתאים".
על מה אתה חולם?
"החלום הוא להיות הכי טוב במשקל שלי ולסיים את משחקי פריז עם מדליית זהב על הצוואר, שתצדיק את כל העבודה הקשה שאני עושה. אני רוצה לעורר השראה אצל ספורטאים צעירים, וכל אחד שמתמודד עם קשיים ורוצה להתקדם למקום טוב יותר. ברמה האישית אני רוצה להקים משפחה עם בטי. אנחנו כבר נשואים אזרחית, אבל במאי סוף־סוף נקיים חתונה בארץ אחרי כל הדחיות, בטי תזכה לשמלה הלבנה שמגיעה לה וכל הקרובים יבואו לחגוג איתנו".
מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
"אני אוהב כל מה שקשור לספורט אקסטרים וחולה על כל מה שקשור עם קצת מהירות ופחד, למרות שאסור לי להגזים עם הדברים האלה כרגע. אני אדם מאוד משפחתי, רומנטי, אוהב לטייל בארץ, לטוס לחו"ל ולא רק לענייני ג'ודו, כי שם אין לנו הרבה זמן חופשי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש ולמעלה מזה. אני בסביבה של אנשים אוהבים, יש לי בת זוג מדהימה, משפחה נהדרת ובעולם הספורט אני מקבל את כל ההזדמנויות לפרוח בדרך שלי, זו זכות לעשות מה שאני באמת רוצה בחיים וכל השאר זה בונוס".
