לאה ויזל, בת 44, נשואה לרב אליאב ואם לשישה, גרה בפתח–תקווה. דיקנית במכללת אורות ישראל, מלמדת משפטים בבר–אילן, חברה בפורום תקנה.
זיכרון ילדות תרבותי. את "אצו רצו גמדים" של מרים ילן־שטקליס לימדו אותי לדקלם בגיל ממש קטן ואני זוכרת חלקים נכבדים ממנו עד היום. היום זה כבר לא "אִין" ללמד טקסטים בעל פה.
ספר שקראת פעמיים. כמעט לא קוראת. בשגרה שלי אני קוראת בלי סוף חומר מקצועי ותורני, ומכינה כל הזמן שיעורים. לקרוא להנאתי זה סופר־מותרות. ספר שהשפיע עליי וממש נכנסתי לתוכו ולתקופתו הוא "גיא אוני". נדמה לי שקראתי בו שוב ושוב ובכיתי יותר ויותר. הבכי הוא חלק אינטגרלי מההנאה.
יוצר שאהוב עלייך במיוחד. אהוד מנור ז"ל. יוצר מוכשר שהביא לעולם מנעד אדיר של שירים מלאי רגש. בכלל זה גם שירים עצובים וגם שמחים, הן על שגרה והן על ימים מיוחדים. מתברר שגם השיר "כל הזמן צנחן", שמרגש אותי ברמות – הוא פרי יצירתו.
תפילה שמרגשת אותך. מי שבירך לחיילי צה"ל תמיד מרגש אותי, ועוד יותר מאז שבני התגייס לצה"ל. למרות שהוא כבר הספיק להשתחרר, אני עדיין תחת אותו רושם. כנראה שבסוף הרגש האמהי גובר על כל שלל ההקשרים. אני גם מתרגשת מהזכות הלא ברורה מאליה של צבא ישראלי בארצו. תפילות הימים הנוראים גם במקום בכורה.
בילוי משותף עם המשפחה. באופן כללי, אנחנו מרבים לבלות יחד. נפגשים לעיתים קרובות, גם בשגרה המטורפת קובעים לארוחת ערב עם כל מי שמצליח להתקבץ בהתראה קצרה. קורה הרבה ומומלץ. שיא השיאים הוא בבילוי משפחתי בצימר בקיץ בצפון. אין הסחות וכולם מתחברים כמעט בעל כורחם: גילים וסגנונות שונים.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? יש כמה אנשים שהייתי שמחה. ראשונה – אמי ז"ל שנפטרה פתאום לפני שבע שנים והפסידה כל כך הרבה מאורעות. הייתי מתה לספר לה ולשמוע ממנה, בעיקר בצמתים של התלבטויות אישיות ומקצועיות. אחר כך עם חברות טובות מהקשרים שונים ועם חברות מתוך עולם התורה שאני זוכה מעת לעת לשבת איתן. כמובן שהייתי שמחה לפגוש גם דמויות רחוקות יותר שהצליחו להפוך חלום למציאות, שידעו להניע תהליכים ושלא נכנעו לתכתיבי המציאות, כמו דורון אלמוג, מארק צוקרברג או שרה אהרונסון.
מה מצחיק אותך? הומור פנים־משפחתי. קורע ומשתכלל. גם רותם אבוהב קורעת אותי מצחוק. הייתי במופע שלה לנשים, והיא אלתרה בלי סוף.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. גבינות טעימות ודגים מעושנים כמו סלמון.
