"עברתי השנה תהליך כדי להתאים את עצמי למערכת, לליגה ולדרישות המקצועיות הגבוהות. ידעתי מראש שזה יצריך השקעה והבנתי שהדבר הכי חשוב והכי נכון עבורי בנקודת הזמן הזו, היא להתמקד בעבודה קשה. ובאמת, בהדרגה הרגשתי שהכימיה שלי עם שאר השחקנים הולכת ומשתפרת, ושאני עצמי מתקדם". כך מסכם טי ג'יי ליף, שחקנה של אינדיאנה פייסרס מה־NBA, את עונת הרוקי שלו בליגה הטובה בעולם, שהסתיימה לפני שלושה שבועות לאחר שקבוצתו הודחה בסיבוב הראשון מול קליבלנד בסיום מותחן שהוכרע רק ברגעים האחרונים במשחק השביעי.
"למרות שזה היה חלום עבורי להיות חלק מהליגה הזאת, לא באמת ידעתי למה לצפות כשהצטרפתי לאימוני הקבוצה בקיץ. בסופו של דבר, זה עדיין אותו הכדורסל שאני אוהב כל כך, רק ברמה הגבוהה ביותר הקיימת ועכשיו הוא הפך לעבודה שלי. המסגרת כאן מדהימה, מדובר במקצוענות ברמה הכי גבוהה שיש, לא צריך לדאוג לשום דבר ואפשר להתמקד אך ורק בלשחק ולהתאמן הכי חזק שאפשר. כל מה שקורה עדיין חדש עבורי ועדיין משהו שאני לומד להכיל ולהתרגל אליו".
דרכו של ליף, המתנשא לגובה של 2.08 מ', ל־NBA מיוחדת ויוצאת דופן, בעיקר בגלל העובדה שמעטים האמינו בה. הוא נולד ב־1997 בבית חולים תל השומר, לקארן ובראד ליף, ששיחק בארץ 15 שנה והפך לאחד האמריקנים הטובים ששיחקו כאן מאז ומעולם. ליף האב, שנבחר גם הוא בדרפאט על ידי אינדיאנה, אך לא שיחק בה מעולם (נבחר בסיבוב השביעי ב־1982), הוביל בשנים שלו בארץ את הפועל גליל עליון לעונות נהדרות, להישגים באירופה ולזכייה באליפות המדינה. שנה וחצי לאחר שטי ג'יי נולד, סיים ליף האב את הקריירה, אחרי שלוש שנים במכבי תל־אביב (שנה שלישית כעוזר מאמן), והמשפחה עזבה לארצות הברית, שם השתקעה בסן־דייגו.
ליף האב ייסד בביתו החדש עסק לעיצוב בתים ובמקביל אימן בתיכון המקומי. ליף הבן, כמו שני אחיו הגדולים, הצטרף לקבוצת הכדורסל של אביו והפך בה לכוכב מקומי. "אבא הוא אחד הגורמים המשפיעים עליי ביותר בקריירת הכדורסל, הוא עזר לי לפתח סגנון משחק שמוגדר כאירופי, בזכותו הגעתי כל כך רחוק ועד היום הוא מייעץ לי באופן שוטף. בגלל נתוני הגובה במשפחה שלנו אף אחד לא האמין שאצמח עד לגובה כזה, ובגילים הצעירים שיחקתי בעמדת הרכז, מה שעזר לי לפתח תכונות שעוזרות לי היום מאוד בתור פאוור פורוורד".
הלם בנתב"ג
לפני שלוש שנים החליט טי ג'יי ליף להצטרף לנבחרת הנוער של ישראל, שהתכוננה אז לאליפות אירופה בדרג ב'. אביו הפך במהלך שנותיו בארץ לאזרח ישראלי, במהלך שפורסמו כמה חשדות בנוגע לתקינותו לאורך השנים, מה שלא מנע מטי ג'יי עצמו, להפוך גם הוא לאזרח, והשניים נחתו כאן יחדיו והתקבלו בהתלהבות גדולה בקיץ 2015.
"אהבתי את העובדה שבניגוד לארצות־הברית, שם כולם מכירים אותי כטי ג'יי, בארץ התייחסו אליי רק בתור 'הבן של', והתרגשתי לשמוע בכל מקום שאבא שלי הוא אגדה, ושמעריכים אותו כל כך גם אחרי שעברו כבר כמעט שלושים שנה. שמעתי המון סיפורים מההורים שלי על החוויות שלהם בארץ, חלקם מפחידים, על קטיושות מלבנון כשחיו בצפון, אבל נראה שהם מאוד נהנו פה.
"כשיצאנו בפעם הראשונה משדה התעופה אני זוכר שהייתי בהלם, כי כולם אצלכם נוהגים בעצבנות ולא מפסיקים לצפור. היה לי קשה ביומיים הראשונים, כי אני כמעט לא יודע עברית, אבל השחקנים והצוות המקצועי עטפו אותי בהרבה חום, והתחברנו לכולם במהירות".
ליף הפך במהרה לשחקן הבולט בנבחרת של שרון אברהמי, ועזר לה לחזור לדרג הבכיר עם 16.1 נקודות בממוצע למשחק, 8.4 ריבאונדים ו־2.2 אסיסטים, ב־23.2 דקות למשחק. "החוויה עם הנבחרת ביגרה אותי מאוד ועזרה לי להמשך הקריירה. זו הייתה פעם ראשונה עבורי בתרבות שונה, ללא המשפחה, כשרוב השחקנים מדברים בשפה אחרת. התייחסו אלינו כמו מקצוענים, עבדנו קשה ואפילו את הטלפונים לקחו לנו. זו הייתה תקופה נהדרת עבורי ועד היום אני בקשר עם מרבית החברים מהנבחרת".
תסכים לשחק בנבחרת ישראל שוב בעתיד?
"אני מאוד רוצה לחזור ולשחק עם נבחרת ישראל בעתיד, ממשיך לעקוב אחרי הכדורסל שלכם ובטוח שזה גם יקרה. השאלה היא רק מתי, כי כרגע מבחינת לוחות הזמנים שלי והרצון להתקדם ב־NBA, זה פחות אפשרי. ישראל מדינה יפהפייה ורבים לא יודעים עד כמה האנשים אצלכם חמים וידידותיים. אני מקווה שבפעם הבאה גם יהיה לי זמן לטייל, אחרי שבפעם הקודמת לוח הזמנים היה צפוף מדי".
2.4 מיליון לעונה
היכולת הגבוהה של טי ג'יי בתיכון וגם באליפות אירופה במדי נבחרת ישראל לא נעלמה מעיניהם של מגייסי הכישרונות במכללות, ואל ליף הצעיר החלו לזרום הצעות למלגת לימודים ממכללות איכותיות שחפצו בשירותיו. תחילה הוא סיכם עם מכללת אריזונה, אך לבסוף חזר בו וסיכם ב־UCLA היוקרתית, שחזרה בקיץ 2016 חזק אל אור הזרקורים, לאחר שלונזו בול, אחד הכישרונות הצעירים המדוברים ביותר בכדורסל האמריקני בשנים האחרונות, בחר לשחק בה. "לונזו ואני הפכנו לחברים קרובים והייתה לנו שנה מצוינת יחד. הוא שחקן מאוד קבוצתי, עם כישרון יוצא דופן על המגרש, שעוזר לכולם לשחק טוב יותר. מחוץ למגרש הוא בנאדם מאוד קליל ונחמד, שכיף לבלות במחיצתו. אנחנו עדיין בקשר רציף".
ליף, שהיה מוכר פחות לציבור הרחב, הציג בעונה היחידה שלו במכללה יכולת אתלטית גבוהה, עם יד רכה מכל הטווחים, יציבות ומשחק שהיה כמעט נטול טעויות, מה שהפתיע רבים. הוא השיג ממוצעים מרשימים של 16.3 נקודות לערב, באחוזים גבוהים (61.7 אחוזים לשתי נקודות, 46.6 לשלוש), בנוסף ל־8.2 ריבאונדים לערב בממוצע, שהוכיחו שהוא בשל להמשיך לשלב הבא. UCLA סיימה את העונה הרגילה עם 28 ניצחונות מול 3 הפסדים, אך לא הצליחה להעפיל לפיינל פור בטורניר המכללות השנתי.
"השנה בקולג' הייתה חוויה מיוחדת מבחינתי, למרות האכזבה שלא עלינו לפיינל פור. ברגע שהבנתי שיש לי סיכוי ריאלי להיבחר בדראפט, החלטתי לעזוב וללכת על זה, כי בסופו של דבר, זו תמיד הייתה המטרה הגדולה והעיקרית שלי".
אתה זוכר מתי הרגשת שאתה באמת שייך לרמות הגבוהות ביותר?
"אני זוכר שבתקופה שלי בתיכון, הגיע שלב שבו הרגשתי שאני טוב מספיק, ושאם אמשיך לעבוד, בהחלט יש לי סיכוי להגיע ל־NBA יום אחד".
ובאמת ביוני 2017, נבחר ליף במקום ה־18 בדראפט ה־NBA בידי הפייספרס, והוכרז כישראלי השלישי שישחק בליגה, אחרי כספי ומקל. הוא הוחתם לשנתיים (עם אופציה לשלוש נוספות) וירוויח בעונה הבאה 2.4 מיליון דולר. "הדראפט היה ערב מיוחד שלא אשכח לעולם. מאז שאני ילד חלמתי לשחק ב־NBA, ולשמוע את אדם סילבר (הקומישינר של ה־NBA – ד.מ), קורא בשם שלי בסיבוב הראשון, היה מאוד מרגש. עבדתי על זה מאוד קשה כל החיים ועכשיו אני כאן ורוצה להוכיח שאני שייך".
עונת הבכורה של ליף בליגה הטובה בעולם לא הייתה פשוטה, לאחר שנאלץ לבלות זמן רב על הספסל, התמודד עם פציעות ובחודש דצמבר גם נשלח לקבוצת הבת בג'י ליג למספר שבועות, בכדי לצבור דקות משחק. ליף הציג שם יכולת גבוהה, שהחזירה אותו לסגל הבכיר. "ידעתי שבתור רוקי יהיה לי קשה להיות מוכן תוך רגע להפוך לשחקן מוביל בקבוצה והערכתי שאאלץ לשבת לא מעט זמן על הספסל. זה חלק מתהליך הגדילה שלי כשחקן, והסוד הוא להישאר עם הראש למעלה, להמשיך לעבוד קשה מאחורי דלתות סגורות, ללמוד ולהשתפר כל הזמן. אני מאמין שכל מה שאני עושה כעת, יהפוך את הכול לאפשרי בהמשך עבורי".
הליגה מאוד אינטנסיבית, איך לומדים לשמור על הגוף?
"זו אחת המשימות החשובות בליגה הזו. הדבר הראשון הוא כמובן תזונה נכונה, ולהימנע ככל האפשר מאכילת ג'אנק פוד מיותר. צריך להקשיב לגוף ולטפל בו באופן יומיומי, לדאוג בזמן ששום מכה או כאב לא יחריפו או יהפכו למשהו חמור יותר, לעשות תרגילי גמישות לפני ואחרי פעילות, וכמובן לנוח כמה שיותר".
מה חשוב לך לפתח במשחק שלך?
"אני קודם כל עובד על חיזוק הגוף ומאמין שגוף חזק יותר, יאפשר לי לבצע את האלמנטים האחרים בצורה קלה וטובה יותר. אני שואף להפוך לשחקן הגנה טוב יותר ויש לי הרבה מה לעשות ועל מה לעבוד ותמיד יש שלב גבוה יותר לשאוף ולהתקדם אליו".
על שחקני השנה הראשונה בליגה, מוטלות משימות שונות ומשונות, מה אתה היית צריך לעשות?
"הייתי צריך להביא אוכל לאימון ודונאטס לטיסות שלנו. זה לא משהו בעייתי, זו חלק ממסורת ארוכת שנים כאן ואתה פשוט צריך לשלם את החובות שלך".
השמיים הם הגבול
נפגשתי עם ליף מוקדם יותר העונה, כשהגיע עם אינדיאנה לניו־יורק, ומסתבר שגם החברים שלו לסגל, אותם פגשתי בחדר ההלבשה בסיום המשחקים, מאמינים מאוד ביכולת שלו להפוך לפקטור בליגה. "לטי ג'יי יש הרבה מאוד כישרון, יחד עם יכולת עבודה והתמדה גבוהה, שלפעמים לוקח לשחקנים הרבה זמן לרכוש. זה נהדר מבחינתי להיות לידו ולראות את ההתקדמות הגדולה שלו, ואם הוא ימשיך ככה אני מאמין שהשמיים הם הגבול עבורו", אומר ויקטור אולדיפו, שהפך השנה לכוכב הגדול של אינדיאנה. "גם לי הייתה שנה ראשונה קשה בליגה וההמלצה היחידה והכי טובה שלי בשבילו, היא להמשיך לעבוד. זו ליגה שבה אתה לא יכולת להרפות לשנייה. אסור לך להיות מרוצה ומסופק ממשהו שהשגת, וזה מסע שנמשך מיום ליום. כשאתה רואה שחקן שרעב כמו טי ג'יי, שפתוח ללמוד ולא מפסיק להתאמן, אתה יודע שהוא הולך להיות טוב ולהצליח".
גם דומנטאס סאבוניס, בנו של ארבידאס האגדי, שהפך גם הוא לפקטור השנה ב־NBA, מאמין בליף. "טי ג'יי הוא החבר הקרוב ביותר שלי בקבוצה, אנחנו שכנים באותו בניין ומבלים הרבה זמן ביחד. הליגה הזו היא כמו רכבת הרים לפעמים, ואתה צריך להיות הכי טוב שיכול להיות, ברגע שקוראים לך לעלות למגרש. גם אני כמעט לא שיחקתי בעונה הראשונה שלי בליגה, ואני מנסה לתרום לטי ג'יי מהניסיון שלי – להרגיע אותו, שירים את הראש, ישמור על מצב רוח טוב ולא יהיה מודאג. אני בטוח שהוא ישחק עוד הרבה בעתיד ויהיה מצוין".
בסופו של דבר שיחק ליף בעונת הבכורה שלו בליגה 8.6 דקות בממוצע, כשהוא תורם 2.9 נקודות ו־1.5 ריבאונדים, ב־53 משחקים. בפלייאוף מול קליבלנד הוא שותף רק במשחק אחד לארבע דקות, אבל יכול להתנחם בעובדה שהיה שותף פעיל לשני ניצחונות של הפייסרס על לברון ג'יימס וחבורתו במהלך העונה הרגילה. "זו זכות גדולה עבורי לשחק מול שחקנים כמו לברון, והאמת שלפעמים זה עדיין בלתי נתפס עבורי שאני על אותו מגרש עם כוכבים כאלה שגדלתי עליהם ועד היום הסתכלתי עליהם בערצה מהצד", משתף ליף, "זו הייתה חוויה מרגשת עבורי להיות שותף בניצחונות על קליבלנד ואני מרגיש שאני נמצא בעמדה שבה אני יכול להתפתח במהירות ולהיות שותף לעוד הרבה רגעים כאלה".
על מה אתה חולם?
"יש לי הרבה מאוד חלומות; אני מאוד אוהב לנצח ורוצה לעשות את זה כמה שיותר, לא משנה איפה אהיה. אני רוצה להמשיך ולהשתפר, וסקרן לראות לאן יוביל אותי כל התהליך שאני עובר עכשיו. מעבר לכדורסל, אני מאוד רוצה בעתיד להפוך לשחקן בטלוויזיה ובקולנוע".
יש לך זמן גם לדברים פרט לכדורסל?
"יש לי קצת זמן חופשי מדי פעם, אבל עיקר החיים כרגע סובבים סביב הכדורסל. יש בי תשוקה גדולה מאוד להתקדם פה".
בסולם אושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני חי את החלום שלי כרגע, זה מה שרציתי לעשות כל החיים שלי, ועם כל הקשיים, יש בי רצון גדול להמשיך ולגדול ולהפוך את המציאות שבה אני נמצא לאפילו מרגשת וטובה יותר. אין ספק בכלל שאני בחמש".
