ברגע של גילוי לב אמרה לי חברה: ״מבחינתי אפשר היה לקיים יחסי אישות פעם בחודש. הוא צריך את זה הרבה יותר ממני ואני נענית לו כי ככה צריך. בעלי מתוק ואנחנו אוהבים מאוד, הוא כל כך מנסה אבל משהו תקוע… אני אוהבת אותו אבל זה עלבון בשבילי ואני מתוסכלת. אולי יש לנו בעיה זוגית? מה לא בסדר אצלי?"
אלה מילים שאני מתקשה לכתוב, ואולי לכם קשה לקרוא. שנים של חינוך לצניעות יצרו מרחב שמקשה לשוחח על הדברים. גם כיום, כאשר כל אישה דתייה שנייה היא מחנכת למודעות גוף ולמיניות בריאה, עדיין קשה לדבר ולהתנסח: איך לבטא את זה? אולי בעצם השיתוף אגלה שמשהו לא בסדר אצלי או אצלו? ואולי זה לא צנוע לדבר על זה?
במשך שנים נותרו חלקים ניכרים מההדרכה לחיי אישות בצד ההלכתי והמעשי בידיהם של רבנים ומדריכות־כלות, ובאמצעות חשיפה לתכנים לא ראויים במקרה הרע. לקראת הנישואים אפשר היה לקרוא בחוברות ״עת דודים״ של הרב אלישיב קנוהל ז״ל, ״עצם מעצמי״ של הרב אבינר וספריה של הרבנית נעמי וולפסון – ספרים נחוצים שנתנו הדרכה הלכתית, רוחנית וטכנית, אך זו לא הספיקה. מיניות האדם מורכבת ועמוקה ממה שתואר במפרט המעשי וההלכתי, ולצורך שהתעורר לא היה עד כה מענה יסודי.
לחלל הזה נכנסה באומץ וברגישות ד״ר מיכל פרינס, מייסדת מרכז יה״ל לחינוך והדרכה למיניות. פרינס זכתה לאחרונה בתואר ״אשת השנה״ של תנועת אמונה, בעקבות פועלה בתחום שיח המיניות בציבור הדתי. בפודקאסט ״בגוף ראשון״ ובספר ״פשוט לרצות״, היא ממשיכה את המהפכה ומחנכת לשיח והדרכה בתחומים אלה בצורה עדינה, עניינית ומכבדת, הפונה לקשת הרחבה של הציבור הדתי.
״פשוט לרצות״ מגדיר את עצמו כ״הדרכה לחיי אישות״, אך הוא אינו ספר טכני כמו אלה שקדמו לו. הוא מתאר את האופן שבו הגוף שלנו פוגש את התרבות המינית שבה אנו חיים, ומה מלמדת אותנו התרבות על הקשר עם הגוף. רק כאשר אנו מבינים יותר את יחסי הגומלין בין השניים, אפשר להגיע להדרכה.
בין ציפייה למימוש
היכן פגשו בני ובנות הציונות הדתית את השיח על המיניות? בסרט שבו הריצו קטעים לא צנועים, או בשיחה עם אימא או אחות בית הספר בכיתה ו׳ על המחזור החודשי; היו משפטים שנלחשו בין חברות, ונאמרו כמה דברים עמומים בסמינריון ״אישות ומשפחה״ בכיתה י״ב (בין השיעורים על סימני אלימות במשפחה ושמירת נגיעה). אחר כך הגיע המפגש האחרון עם מדריכת הכלות, שם סוף־סוף דיברו על ״זה״. הנה סימַנו ״וי״ על הנושא החשוב, ועכשיו לעבודה.
עבור רבים מבוגרי החינוך הדתי, המפגש הראשון עם חיי אישות כרוך בהלם ומבוכה; כמעט תמיד יש פער בין הציפייה למימוש. המגע הראשוני לא תמיד מעורר זיקוקים כמו בסרטים, השיח על הקדושה העילאית המצופה מהרגעים האלה עלול לעורר חרדה ובלבול, והמעבר בין קרבה לריחוק בקרב זוגות דתיים עשוי להיות מתסכל והרבה פחות רומנטי ממה שהבטיחה המורה בשיעורי אישות ומשפחה. זהו החלל שבו נוצרים תסכול ותחושה ש״משהו לא בסדר אצלנו״. לא הכול קורה כמו שאמרו, או מרגיש כמו שמצפים. האם זו בעיה זוגית, פיזית או טכנית?
כשאיש ואישה נכנסים לחדרם הם נכנסים זה עם זו, אך לא לבדם. ״פשוט לרצות״ מניח בראש ובראשונה שרבות מהבעיות בתחום חיי האישות אינן סימן לפגם או לבעיה בקשר, אלא נובעות מהשפעה תרבותית על הציפייה שלנו. הקושי הנחווה הוא ביטוי לקונפליקט שבין התרבות לגוף.
כדי להבין את האופן שבו אנו תופסים את המיניות בתרבות, סוקרת פרינס בחלק הראשון של הספר את המחקרים שנעשו במאה האחרונה – מפרויד, אלפרד קינסי ומאסטרס וג׳ונסון בשנות החמישים, ועד רוזמרי בסון בראשית המאה הזאת. היא מראה קו התפתחות של מודל מיני הבנוי על הבנה חלקית של הפיזיולוגיה וצורכי הגבר, והבנה אפסית של אלה של האישה. המחקרים פורצי הדרך מראשית המאה העשרים התמקדו בעיקר בגברים. מתוך כך נתפסה מיניות האישה כמסובכת, ותהליך ההתעוררות והעונג השונה והמשתנה של נשים – כבעיה.
בספר מתוארת בהרחבה ההיסטוריה של ההיכרות עם המערכת המינית הנשית, מזו הפיזיולוגית עד לפסיכולוגית, וכיצד לאורך המחקר נתפסה מיניות האישה מפרספקטיבה גברית בלבד ולא כעומדת בפני עצמה, עם מאפיינים ורצונות משלה. פרויד למשל תיאר את המיניות הנשית כפגומה ביחס לזו הגברית, דיבר על קנאה נשית במבנה הגוף הגברי, והיה שיפוטי מאוד ביחס לאופנים השונים של העונג הנשי. ההנחות שלו נתקבלו כאמת מדעית ופסיכולוגית במשך עשרות שנים. פרינס מראה כי הבעיה אינה במיניות הנשית אלא במבט המצומצם והמקטין שפירש אותה דרך פרספקטיבה גברית צרה. מחקריה של רוזמרי בסון, לעומת זאת, הראו כי לנשים אין בעיית חשק אלא מיניות שונה בתכלית מזו הגברית, שמטבעה היא מוגדרת וברורה יותר.
בעקבות התרבות מתמלא המרחב הזוגי בהנחות ובציפיות שיוצרות עימות מול הצורך הגופני והרגשי. ההנחה הרווחת היא שלגברים יש דחף ולנשים יש חשק – פחות בדרך כלל משל הגברים. בספר מתארת פרינס עד כמה המוסכמה הזו גורמת לעוול כלפי הגברים ופוגעת בתפיסה שלהם את עצמם ובקשר עם נשותיהם (מי רוצה להינשא לטורף?), ובקשר של נשותיהם עם עצמן (״מי יודע מה יקרה אם לא תרצי״, וההשלכות של קיום יחסים מתוך חובה וללא רצון).
הקשבה עמוקה לגוף
חלקו העיקרי של הספר מוקדש לניקוי הנחות היסוד בדבר הגורמים המעוררים והמעכבים של התשוקה והרצון. מהרגע שמנקים את המרחב הזוגי מהקולות שיוצרים פורמליזציה של הקשר הפיזי, מתאפשרת היכרות חדשה עם הגוף וצרכיו. בכמה אבחנות ותרגילים פשוטים משיבה פרינס לקוראים את האמון בקשר שלהם עם גופם ואת היכולת לזהות ולהבין את צרכיהם. היא מעודדת הבחנה בין מגע ניטרלי לאינטימי, את ההתנסות בהם ואת ההבחנה בין נקודות המעבר ביניהם. כך מתאפשרת הקשבה עמוקה לצורכי הגוף באותו רגע, וממנה לדיוק של הקשב במרחב הזוגי.
פרינס מראה כיצד האינטימיות והעונג בנויים במבנה ספירלי, שבו חוויות חיוביות מעניקות משוב גופני מיטיב שיעודד את הגוף והנפש להמשיך ולרצות בקרבה במפגשים הבאים – מיחסי מין בהסכמה ליחסי מין ברצון. בהמשך – שיאו המהפכני של הספר לטעמי – היא מעמידה מודל חדש למבנה הנתפס כקבוע של חיי האישות, כזה שיאפשר לאישה מרחב בטוח ומספק ויבטיח התקרבות מחודשת, מתחדשת ומענגת לשני בני הזוג.
מהפכות אמיתיות נעשות בחוכמה ובשקט. הספר ״פשוט לרצות״ יוצר מהפכה בעצם הדיבור על חיי אישות, באופן שמצליח לינוק ממקורות אקדמיים מבלי להיות כבד ולא נגיש, ולשוחח בשפה שווה לכל נפש בלא לעורר מבוכה או תחושת חוסר צניעות. הראיה הטובה ביותר לכך היא שבחודשים שחלפו מאז יציאתו לאור ראיתי אותו מונח בכמה וכמה בתים בין הספרים בסלון, גלוי לעיני הילדים והאורחים.
הספר מתאים לזוגות צעירים ואף למבוגרים: יותר מאישה אחת תיארה בפניי את תחושת ההקלה שחשה בעקבות קריאתו, ויותר מגבר אחד אמר שהספר העניק לו מרחב הבנה ולמידה מחדש ומרענן. וכדבריה של המשוררת לאה גולדברג: ״וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים, וְחַיִּים, / וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, / וּמֻתָּר לֶאֱהֹב".
