ולפעמים אין ברירה אלא לדבר על משהו אמיתי. להתעלם לרגע מכל העשן והלייזרים והאורות המרצדים, להסתכל לבעיה בעיניים ולומר את מה שצריך להיאמר. ומה שצריך להיאמר זה שלמרות הכול, אנחנו לא יודעים כלום.
לא, זה לא טור הומאז' לסוקרטס וגם לא, להבדיל, לשי גבסו. המטרה כאן היא לא להעביר מסר לעוס ופשטני בסגנון המזרח הרחוק וגם לא להרביץ מוסר. אולי אין בכלל מטרה, והמילים ימשיכו להישפך עד אותה נקודה אחרונה. אבל צריכים, חייבים, לדבר על זה.
בניגוד לטענותיהם של אי־אלו חוקרים, רבנים, דמגוגים ונודניקים עם תעודות, הרשתות החברתיות עצמן רחוקות מלהיות בעיה, בטח שלא איזה סרטן מדומיין בגוף העולם המערבי. הרשתות החברתיות הן דבר טוב. כפי שנטען כאן די מזמן. בין הפייסבוק לטוויטר, בין הווטסאפ לטלגרם, הצלחנו לייעל תקשורת ברמה שדורות קודמים היו משתאים ממנה. הגישה למידע קלה מתמיד; היכולת להביע דעות ולשמוע אותן יצרה שיח פתוח וחופשי כמו שלא היה מעולם; אנשים שונים, משונים ומיוחדים שפעם נידונו להעביר את שארית חייהם בבדידות, פתאום מוצאים ומקימים קהילות אד־הוק דיגיטליות שלפחות מספקות להם קורטוב של הבנה, שיתוף וקשר; סבים וסבות יכולים לראות נכדים; אוהבים רחוקים יכולים לחוות קצת קִרבה; סטודנט יכול לצפות בהרצאה מוקלטת במהירות 1.5 ולהריץ את התלמיד החופר שלא מפסיק לשאול שאלות.
ובכל זאת יש בעיה. השיתוף התמידי הזה, השיח התוסס והססגוני, היכולת להתחבר לכל קהילה, קבוצה או אדם 24־7־365 יוצרת אצלנו מציאויות מעוותות קטנות, עולמות מלאכותיים שלא קיימים בשום מקום מלבד במוח שלנו – וזה כל מה שצריך כדי לקיים אותם.
קחו למשל את העולם הפוליטי. היסטורית, ובניגוד לדמיונות ולמאווי הנפש של רומנטיקנים מקצועיים, פוליטיקה מעולם לא הייתה העסק הנקי של אנשי ציבור נעלים שהתמודדו בקמפיינים מגונדרים, חלקו אך ורק מחמאות, ואסרו על שימוש בכל סוג של ביקורת או לכלוך. מאז ומעולם פוליטיקה הייתה תחום מלוכלך, מלא בעסקנים, פעילים מקצועיים, אנשי תקשורת אינטרסנטיים והרבה הרבה שקר. מיוון העתיקה דרך ימי הביניים והרפובליקות המוקדמות ועד לימינו אנו, הצטברו כמות אסטרונומית של עדויות וסיפורים שמאשרים את העובדה הזאת – חלקם נוגעים לכמה מהפוליטיקאים הנערצים ביותר בהיסטוריה האנושית. צ'רצ'יל לא בדיוק היה נקי מתכסיסים, וגם לא לינקולן, גנדי או, השם ישמור, בן גוריון.
מנקודת המבט הזאת קל לבטל את השיח הרעיל ברשתות כיום כהמשך מוקפד של אותה מגמה בת אלפי שנים. אבל כמו בכל כך הרבה תחומים אחרים, האינטרנט הביא טוויסט משלו, נקודה ייחודית אחת אמיתית ששווה לשקול אותה בכובד ראש: הניתוק שמסווה כחיבור.
אל המפץ הגדול הדיגיטלי שהוליד את היכולת להקים קהילות של אנשים בעלי דעות ותחומי עניין דומים נוספה העובדה שקהילות כאלה הן עניין רווחי מאוד למפעילות הרשתות החברתיות; ולכן הן יצרו תנאים לוודא שקהילות כאלה ימשיכו להתקיים ואף יישארו סגורות מדעות, עמדות ותחומי עניין פחות מתאימים. וכך, אדם יכול לבלות כיום שעות על גבי שעות בכל יום ויום בשיח ער ברשת ולעולם לא לפגוש שום דעה רצינית שסותרת את שלו, או שום תחום עניין שהוא לא גילה בו עניין מראש.
זה גרוע מכל בחינה אפשרית: פעם היה לנו שמץ של מושג שאנחנו בורים, ואילו כיום יש לכל אחד מאיתנו ביד ובכיס מכשיר שמבטיח את כל הידע שבעולם, שעוטף אותנו בביטחון החם של ידע זמין ומספק חיזוק חיובי לעמדות שלנו באינפוזיה. אבל בעוד אדם שמתעניין, נגיד, בהיסטוריה אשורית לעולם לא ירים חרב ברונזה קצרה וייצא לנקום בכל חובבי התרבות הפיניקית, הניסיון האנושי מלמד שהקצנה פוליטית עלולה להוביל לאי אלו מאורעות לא נעימים במיוחד.
אפשר לראות את התוצאות בכל מקום: הביביסטים מתרועעים רק עם הביביסטים, ומי שמעז לחרוג טיפה מהמעגל (כמו, נגיד, לראיין שרה בכירה בממשלה) מוקע כבוגד. כנ"ל הרק־לא־ביביסטים הישנים, כנ"ל אנשי "האיחוי והריפוי", כנ"ל עד אין־סוף. דחיפת האף מעבר לקווים הפכה לבלתי אפשרית, וכך כל קבוצה וכל שבט מפנים גב אל העולם, שנעשה מקום חשוך יותר ויותר.
חרף הטלפונים, הרשת והטיקטוק, איננו יודעים כלום, איננו מכירים כלום, אין לנו באמת הרבה יותר ידע מזה שהיה לנו בעבר. בעיקר יש לנו אשליה של ידע, אשליה של הומוגניות, אשליה של ביטחון מספרי – והאשליות האלו עוד יפרקו את כל מה שבנינו.
לתגובות, המלצות משחקים (והזמנות לשבטים דיגיטליים סגורים) שגרו לנו מייל: digital.makor@gmail.com
