תעשיית הקולנוע הישראלית החלה בחודשים האחרונים לחזור לעצמה אחרי תקופת הקיפאון של הקורונה. פוסטרים לסרטים מקומיים שבו אט־אט להופיע בין דפי העיתונים ובאולמות הקולנוע. והקהל? הוא אולי שבע מנטפליקס, אבל תודו שלא פשוט לחזור ולצאת לאולמות אחרי שבשנתיים האחרונות התרגלנו לצרוך את מרב התוכן שלנו דרך שירותי הסטרימינג במסך הקטן.
אם אתם צריכים סיבה טובה לצאת מהבית, הסרט "הנה אנחנו" יספק לכם אותה. דרמה כובשת ומרגשת על אבא שמסרב לשלוח את בנו, בעל הצרכים המיוחדים, להוסטל המיועד לאנשים במצב דומה. כאשר אימו של הנער מתעקשת על כך, האבא מחליט לברוח עם בנו, והם יוצאים למסע חוצה ערים ברחבי ישראל, שמוביל גם למסע התבגרות פנימי שלהם.
בסרט שביים ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "יונה") וכתבה דנה אידיסיס ("על הספקטרום") מככבים בתפקידים הראשיים שי אביבי ונועם אימבר ומגלמים את האבא אהרון והבן אורי.
אימבר בן ה־24, שמגלם את הנער אורי, הפציע על המסך בפעם הראשונה בסרט "על הרים וגבעות" של ערן קולירין ומאז הספיק לככב בעוד שלל סרטים וסדרות, ובהם למשל "המפקדת" בתפקיד יוגב, החייל החפש"ן. התפקיד ב"הנה אנחנו" הוא הפעם הראשונה שבה הוא מככב בתפקיד ראשי בפיצ'ר קולנועי והתפקיד החשוב ביותר שלו עד כה, עליו גם זכה בפרס אופיר.
בחסות הקורונה עברו כבר ארבע שנים מאז צילומי הסרט ועד שיצא לאקרנים, רק לפני שבועות מספר. "הייתי חייל בן 20 כשהצטלמתי לתפקיד", הוא מספר. "לדמות של אורי יש שיער קצת ארוך, והייתי חייב לשמור עליו, אז לאורך כל הצילומים ברחתי מהרס"ר כדי שלא יגיד לי להסתפר. כל פעם שראיתי אותו בבסיס התחלתי לרוץ".
"הייתי חייל בן 20 כשהצטלמתי לתפקיד. לדמות של אורי יש שיער קצת ארוך, והייתי חייב לשמור עליו, לאורך כל הצילומים ברחתי מהרס"ר כדי שלא יגיד לי להסתפר. כל פעם שראיתי אותו בבסיס התחלתי לרוץ"
כבר בשלב האודישנים הוא תרגל את הדמות, גם בצבא, "אני זוכר שהייתי באוטובוס בדרך לבסיס כשהודיעו לי שקיבלתי אודישן, רגע לפני שעליתי עליו החלטתי פתאום לעשות תרגיל ולנסות להיות אורי על האוטובוס. רציתי לשבור את המסגרת של עצמי, והאוטובוס הרגיש לי כמו במה קטנה שדרכה אני יכול להבין איך תופסים את אורי – האם מתעלמים ממנו? האם אנשים יהיו לא נחמדים אליו? ישבתי בשקט ומדי פעם עשיתי כל מיני רעשים או שהשמעתי איזה צליל קטן ומשונה. לא ישבו לידי הרבה אנשים, אבל נראה לי שמי שישב שם התבאס טיפה שלא מצא לו מקום אחר. בהמשך גם הסתובבתי הרבה בבית כאורי, שיגעתי את ההורים שלי".
כשהוא התחיל לעבוד על הדמות בפועל הוא פגש אימא ובן שהדינמיקה ביניהם הייתה דומה לדמות שהוא גילם. "ניר הבמאי נתקל בהם במקרה בסיור לוקיישן באילת, והם הסכימו לשתף איתנו פעולה. למדתי מהמפגש עם הילד הרבה מאוד ובהמשך הלכנו גם להמון הוסטלים. בעיקר הרגשתי שהלמידה של התפקיד דורשת הרבה ניסוי וטעייה. בדקתי כל מיני דברים, וניר כיוון אותי ברוגע. הבנתי שיש תסריט, יש במאי, יש עוד שחקנים, ועכשיו צריך להקשיב ולנסות ליישם.
"אני מודה, גם כשהגעתי לסט לא הרגשתי שזהו, יש לי אורי, היה חיפוש גם בעת הצילומים. הרי גם אני בחיים האמיתיים עוד לא יודע מי אני עד הסוף, אז נראה לי טבעי שגם אורי לא יודע, לא רציתי למסגר אותו".
אבל כשחקן לא אמור להיות לך ברור מי הדמות שאתה מגלם?
"זה אולי נכון בתאוריה, אבל גם אני לא ממוסגר. לא רציתי להגדיר אותו במילים ברורות כי הוא יותר מרק מילים, הוא נשמה, הוא חי, ואני אמור לתת לו מרחב מחיה בתוכי. במובן מסוים גם רציתי להרגיש קצת חוסר ביטחון בנוגע למי הוא אורי, כי ברגע שאני קובע מי הוא – איך הוא ישתנה? אז ידעתי עליו דברים בסיסיים כמו למשל זה שהוא אוהב את אבא שלו, אבל לא ידעתי בוודאות למה".
למדת ממנו משהו?
"אורי לימד אותי המון. יש בי חלקים ממנו, חלקים שהיו חבויים וקיבלו במה. דרכו הרשתי לעצמי לחשוף לרגע את הצדדים 'המכוערים' ולבחון קצת את הגבולות של מה מותר ואסור בחברה".
סיפרת בעת האחרונה שבשעת הצילומים חווית רגעים שבהם פתאום הבנת את אורי ואת ההתמודדות שלו ופשוט פרצת בבכי לאורך הצילומים. מה הוביל לזה?
"הייתה למשל סצנה שירדה בעריכה, שעסקה ברצון של אורי להגיע לזוגיות ואינטימיות, ושם פתאום הבנתי – הבן־אדם רוצה חום ואהבה, יש לו תשוקה. אבל הוא גם מבין שהוא לא יכול להיות במערכת יחסים כזאת, אף על פי שהוא לא מבין עד הסוף למה. זה נגע בי מאוד כי למרות ההבדלים ביני לבין הדמות של אורי האכזבה שהתגלמה בסצנה הזאת מתקשרת לחוויית החיים שלי. גם אני לפעמים לא מבין למה אני לא מצליח להשיג דברים ועומד נבוך מול הרצונות שלי".
אורי זקוק מאוד לאישור מהסביבה ובעיקר מאבא שלו, הוא שואל אותו לא פעם במהלך הסרט אם אמירות שלו היו "בצחוק". אתה מזדהה עם חוסר הוודאות שמלווה את אורי?
"אני חושב שכשהוא שואל את אבא שלו משהו, הוא באמת לא יודע מה האבא חושב וזה מפחיד אותו. לפחות הוא מרגיש בנוח עם האבא כי יש בו אמון שהאבא יסביר לו איך להרגיש, יסביר לו אם מה שקרה עכשיו היה רציני או לא. יש בזה מצד אחד משהו מעצים ומצד אחר זה גם מגביל מאוד. אני חושב שהייתה לי זוגיות כזאת שבה האמנתי שכל התשובות אצל בת הזוג שלי – מה נכון ומה לא נכון, מה יפה ולא יפה. הייתה מישהי שהיו לה התשובות, ואני ניסיתי לקלוע לטעם שלה. נורא ואיום", הוא צוחק.
"גם כשהגעתי לסט לא הרגשתי שזהו, יש לי אורי, היה חיפוש גם בעת הצילומים. הרי גם אני עצמי בחיים האמיתיים עוד לא יודע מי אני עד הסוף, אז נראה לי טבעי שגם אורי לא יודע"
ברגע מסוים בסרט אורי חווה התפרקות מוחלטת מול המון אנשים – האם הסצנה הזאת הייתה מורכבת יותר לך?
"בתהליך שלי עם אורי נכנסתי כל פעם לסצנה בלי לדעת איך אני אצא ממנה. באותה סצנה ידעתי מה אורי רוצה להשיג – להישאר בבית של אבא אף על פי שאבא אמר לי שאני צריך ללכת להוסטל, אז אני אעשה עכשיו כל מה שצריך כדי להישאר. אני לא אזוז מפה, אני ארביץ לו ואני ארביץ לעצמי אם צריך".
לעמוד מול אלוהים
לתחום המשחק הגיע אימבר כשהיה בן שמונה לגמרי במקרה. "כשהייתי ילד היה לי קושי חברתי מסוים, לא הרגשתי בנוח בבית הספר", הוא משתף. "אימא שלי הציעה לי ללמוד משחק בבמת הנוער בעיר כפר־סבא שבה גרתי. פתאום היה לי מקום שהרגשתי בו בנוח עם עצמי. לפני שלמדתי, הלכתי ברחובות ושרתי לעצמי שירים שהמצאתי, קיוויתי שצייד כישרונות ישמע אותי וייקח אותי בחסותו. אני חושב שכילד חייתי באיזו בועה חברתית, עד שיום אחד בכיתה ו' בכיתי לאימא שלי, 'אימא, אני חנון', פתאום ההבנה הזאת שאני חנון היכתה בי".
מה היה הטריגר?
"כתבתי שיר אהבה למישהי בכיתה, וצחקו עליי בטירוף".
אוי לא.
"כן, שאר התלמידים שרו לי אותו אחרי זה בהפסקות. אני זוכר שרציתי שהיא תשמע אותו אז פתחתי אתר אינטרנט ב־Tipo (פלטפורמת בניית אתרים לילדים שנסגרה מאז, ד"ש) והעליתי לשם את השיר שבו ביקשתי ממנה שתיתן לי הזדמנות. אגב, בעיקר הבנים הם שצחקו, הילדה שאהבתי דווקא קיבלה את זה בבגרות, אף שלא היינו ביחד".
את עולמם של בעלי צרכים מיוחדים הכיר אמבר כבר כילד, כאשר אביו שימש מנהל תעסוקה בהוסטל שיקומי. "העולם הזה לא זר לי. כילד באתי איתו הרבה לעבודה. בתפקיד שלו בהוסטל לא היו חופשים, ואבא עבד גם בחגים, אז הייתי מגיע. אני זוכר שבפעם הראשונה באתי ובידי שקית ממתקים, ואחת החוסות במקום רצה וחטפה לי את השקית. נבהלתי מאוד, אבל אבא הסביר לי שזה משהו שקורה, אין מה לעשות. גם הוא חזר לפעמים עם סימנים כי קיבל מכות מחוסים. כילד התחברתי למקצת מהאנשים ולאחרים פחות. הייתה למשל מישהי שהתחברתי אליה יותר כי היא זכרה את כל השמות ואת תאריכי הלידה של המשפחה שלי. בזכות השהות שם הבנתי כבר אז שיש הרבה דרכים להיות בן־אדם, מצעירותי חוויתי את המוגבלות כדבר שהוא לא מאוד שונה".
בשנה האחרונה סגר אימבר מעגל וחזר לעבוד במקום שניהל אביו בעבר, הפעם כמטפל. "להיות מטפל זאת עבודה קשה", הוא מודה. אתה דואג להם ושומר עליהם שלא יפגעו בעצמם, מכין להם אוכל, ואפילו מקלח אותם".
סיטואציה לא פשוטה.
"אני חושב שמההתחלה הגעתי בתודעה של 'יאללה, בוא נעשה את התפקיד בצורה הכי טובה שאני יכול' ואני משתדל לפעול ככה. נראה לי שיש ברגע הזה משהו אינטימי ואפילו חמוד – שני אנשים שנפגשים במקלחת, ועכשיו צריך להסתבן. האמת גם שמאז שאני עובד שם אני מתקלח הרבה יותר טוב! אמרתי לעצמי, אין מצב שאני משקיע בעצמי פחות משאני משקיע באנשים אחרים. וברצינות, אבא שלי אמר לי פעם שבעבודה הזאת אתה עומד מול א־לוהים. זה לא אתה מול בוס שאומר לך מה לעשות כי אתה פוגש בן־אדם שפשוט צריך את העזרה שלך בתחומים רבים. לפעמים אני מצליח להיות במיטבי ולעשות הכול כמו שאני רוצה, ולפעמים אני מקווה להצליח יותר".
ללמוד מטעויות
ניכר מדבריו של אימבר שהוא אוהב מאוד את עולם המשחק. את האהבה הזאת הוא מתעל גם להסכת שיצר בשנה האחרונה בשם "שיעור משחק", ובו הוא מארח בכל פרק חבר מהתחום.
"זה התחיל מסקרנות גדולה מאוד שיש לי בנוגע למקצוע הזה, ואני רוצה ללמוד מההתמודדות ומהחוויות של עוד אנשים בתחום. אני חושב גם שיש לי קושי ואפילו פחד מהעולם הזה, ודרך ההסכת והשיחות שלי עם אנשים אחרים שמשחקים אני מבין שגם הם אנשים ומתמודדים עם אותם קשיים כמוני, והכול בסדר. בהתחלה אמרתי שאני אשלח הודעה לכל מיני שחקנים שבא לי לשבת איתם לקפה, ואז אמרתי 'אולי גם נקליט את זה'. עכשיו קצת הפסקנו עם ההקלטות כי התחלתי ללמוד משחק בניסן נתיב", הוא מודה, "אבל אני אחזור כשתהיה לי קצת יותר נחת".
מצאתי גם כמה שירים שלך ברשת.
"וואלה? הייתי בטוח שהורדתי את כולם חוץ מאחד. השיר האחרון שיצא היה במגֵרה זמן רב מאוד, ואז ראיתי קליפ של נועה קירל והחלטתי שגם אני רוצה. פעם חלמתי להוציא מוזיקה כזמר, הלכתי לבמות פתוחות, אבל היום אין לי כמעט זמן להחזיק גיטרה ואינני בטוח שאני רוצה להשקיע את הכוחות שלי שם כי הבנתי שאני לא באמת רוצה להיות זמר, זאת פשוט עוד דרך לספר סיפור".
"גם בצבא הייתי יוגב, הייתי אחראי מועדון. זה תפקיד מתיש ומשמים. כל מה שעשיתי היה להשגיח על ספות, והיו גם הרבה פרקים של 'החיים זה לא הכול'. אבל בסדרה הוא דמות חמודה"
ומה גרם לך ללכת ללמוד משחק? הרי אתה כבר שחקן עובד.
"הרגשתי שאני רוצה מקום לטעות בו. על סט צילומים מכוונים לתוצאה טובה – אתה מצלם כדי שזה יהיה משודר בסופו של דבר. אבל אני חושב שחייבים לטעות כדי להיבנות לכן רציתי מקום שבו אפשר לנסות כל מיני דברים ומכל מיני זוויות".
אי אפשר שלא להזכיר את התפקיד בסדרה "המפקדת" שבה השתתפת בשנה שעברה. מה עשית בצבא, אגב?
"גם בצבא הייתי יוגב, הייתי אחראי מועדון. זה תפקיד מתיש ומשמים. כל מה שעשיתי היה להשגיח על ספות, והיו גם הרבה פרקים של 'החיים זה לא הכול'. אבל בסדרה הוא דמות חמודה, והיה מוזר שפתאום התחילו לזהות אותי בגללו ברחוב. אגב, שבוע הבא מתחילים את צילומי העונה השנייה של המפקדת".
איך זה להתראיין על סרט שהצטלמת אליו לפני ארבע שנים? זמן לא קצר.
"קודם כול כשראיתי אותו בפעם הראשונה חזרתי לעשן אחרי שנה וחצי. הייתי בטוח שאיש בקהל לא יאמין, איזו פדיחה. אבל בפעם השנייה כבר הגבתי טוב יותר, והיום אני חושב שזה הדבר היפה ביותר שעשיתי עד עכשיו".
