את יודעת שסדרת טלוויזיה עשויה היטב כשאת מוצאת את עצמך מתגעגעת נואשות לדמויות שלה, ולא יכולה לחכות כדי לפגוש אותם שוב. במנעד שבין מרדית' (לא לענות) גריי מ"האנטומיה" לבריגיטה (תעשי לי ילד) ניובורג מ"בורגן", מידג' מייזל היא בלי ספק חברת נפש של ממש.
כך שאפשר להבין את גודל האכזבה כאשר העונה הרביעית של "גברת מייזל המופלאה" שעלתה באיחור של שנתיים תודות לקורונה, התגלתה כבינונית כל כך. אפילו הופעת אורח (קצרה ומיותרת) של מילו ונטימיליה לא הצליחה להציל אותה. הדמויות הנפלאות, החד־פעמיות, החלו להיראות כמו קריקטורה של עצמן. העלילה נהייתה לא אמינה ודשדשה יותר מדי זמן במקום, וגם ההפקה לא עמדה ברף הגבוה שהציבה לעצמה בעונות הקודמות, שהיו משופעות בצילומי חוץ מושקעים בפריז, במלונות הפאר המיתולוגיים של לאס וגאס ומיאמי וסצנות של מאות ניצבים.
אבל מה לעשות, ובדיוק כמו בחיים האמיתיים, כשאת כל־כך אוהבת מישהי את אוהבת אותה על כל הפגמים והמגרעות וחוזרת אליה שבוע אחרי שבוע, מקווה שאולי הפרק היא תתאפס על עצמה, אולי הפעם ישוב הניצוץ המוכר.
וסוף־סוף, רגע לפני הסיום – זה קרה, וכמה מושלם שמי שגאל את מייזל מעצמה ואת יוצריה מהעונה הגרועה בתולדותיה הוא לני ברוס (בגילומו זוכה האמי של לוק קירבי, הזכור לטוב מ"הוואלס האחרון"). ארבע עונות הוא מפציע פה ושם, מושיע ונעלם, עולב ומפלרטט, בלתי צפוי ובלתי אפשרי. אבל הקומיקאי האיקוני שנחשב לאבי הסטנד־אפ המודרני הוא היחיד שבאמת באמת מבין את מידג', שיכול לנער אותה ולהשפיע עליה, שיכול להגיע אל ליבה.
למי שטרם נחשף לסדרה (מה לא בסדר איתכם?) שבכל עונה אחרת הייתה מקבלת כאן חמישה כוכבים בוהקים נזכיר את תקציר הפרקים הקודמים. מרים (מידג') מייזל חיה את החיים המושלמים: בעל אוהב, שני ילדים, דירת חלומות בשכונה יוקרתית במנהטן, הורים תומכים ומלתחה מהחלומות. כשבעלה ג'ואל מחליט לעזוב אותה חייה נכנסים לסחרור, והיא מוצאת את הייעוד שלה – להיות סטנד־אפיסטית פורצת דרך במועדוני ניו־יורק הגבריים של סוף שנות החמישים.
אומנם הסדרה קמה ונופלת על הפה הגדול של הכוכבת הכובשת והאנרגטית שלה, אך סוד קסמה נעוץ גם בדמויות המשנה הבלתי נשכחות, שכמעט כל אחת מהן ראויה לקבל ספין־אוף משל עצמה: האב האקסצנטרי, האידיאליסט והרומנטיקן אייב (טוני שלהוב מ"מונק"); האם רוז שדאגתה לבתה שנייה רק לדאגת ה"מה יגידו"; החם והחמות שגורמים לך להתגעגע לזוג השפוי אסטל ופרנק קוסטנזה; הכוכבת המזדקנת סופי לנון, בגילומה של השחקנית הקומית הטובה ביותר של זמננו, ג'יין לינץ' (שזרחה ב"גלי" וב"טובות לקרב"); וכמובן המנהלת סוזי מאיירסון, שמבינה שמידג' סטנד־אפיסטית הרבה לפני שהיא מבינה זאת בעצמה. מערכת היחסים בין האמרגנית המחוספסת לילדת השמנת של האפר ווסט סייד מייצרת אמירות חברתיות נוקבות לא פחות מרגעים קומיים נהדרים.
כאחת מסדרות הדגל של אמזון, ההשקעה ב"מייזל" ניכרת בכל פריים ופריים בצילום ובעריכה קולנועיים לחלוטין, ובסצנות אקסטראווגנטיות שעומדות כיצירה בפני עצמן. יש ב"מייזל" כל כך הרבה דברים מענגים: התלבושות המרהיבות של מידג' (לא תראו אותה אף פעם באותו מעיל או באותו כובע), שיר האהבה לניו־יורק שיופיה ניבט מכל פינה, השחזור ההיסטורי והתרבותי המדויק, אין־ספור הריפרורים היהודיים – מסעודת שבירת יום כיפור ועד לברית, הגיורת התורנית וחופשת הקיץ בהרי הקטסקילס.
אף על פי שמשפחת מייזל רחוקה מלהיות דתית (רפורמית מינוס, אם צריך להכניס למגֵרה), היהדות של מידג' נוכחת בכל בדיחה ובכל הווייתה. אין ספק שיש משהו מרענן מאוד בלראות יהודייה ליברלית שנושאת בגאווה את היהדות שלה, מתבדחת עליה, מחפפת בה, לא נותנת לה להגביל אותה – אבל עדיין היא חלק כל כך גדול בזהות שלה. וזה אולי הדבר הכואב ביותר בצפייה במייזל – ההבנה עד כמה הנכדים שלה בשנת 2022 כבר לא שם. החיבור הטבעי כל כך שלה ושל הסובבים אותה ליהדות היה מגדיר את הסדרה הזאת בימינו פחות כקומדיה ויותר כמו מדע בדיוני.
גברת מייזל המופלאה, אמזון פריים
