סיפור, הצלחה: איילת זורר חוזרת לאהבה הישנה

"בימו העמוק, בשחייה משתוקקת לקרן האור שמעל פני המים, לא מצא הדג הגדול מבוקשו, ואושרו נותר רעיון רחוק. עד אשר ניצתה אש בליבו, ואיך זה קרה? שאל הנער את סבו המספר. ועל כך נענה – לכשפחד איתן מאיים בהכחדה, נשלח כעזר אור מן השמיים, הקרן המסמנת מטה ומעלה, וכאשר ניצתת אש התקווה, ניצת כיוון המעלה."

כך נפתח "מעכשיו…" ספרה החדש של השחקנית והיוצרת איילת זורר (בהוצאת "ידיעות ספרים"), שאחראית גם לאיורים שמעטרים אותו. הספר מאויר ומודפס בכתב יד, וכולל רשימות ומחשבות על אמהוּת, אמפתיה, אהבה, פחדים, על הקשר בין הנשמה לגוף וחיפוש משמעות.

"בשנתיים האחרונות לקחתי קצת פסק זמן במטרה להפסיק לרגע את המרדף אחרי הזנב של עצמי בכל מה שנוגע לקריירה, והתחלתי לעשות דברים שיותר מעניינים אותי כרגע מאשר לשחק בעוד תפקיד. בין השאר התחלתי לתרגל מדיטציה בכל בוקר, וכל הקטעים בספר נכתבו בסלולר שלי לאורך תקופה, מיד לאחר שסיימתי את תרגול הבוקר, מה שיצר את המבנה המוזר שלהם", מסבירה זורר את הרקע לכתיבת הספר. נפגשנו באפר איסט סייד במנהטן, ניו־יורק, שם היא מסיימת לצלם בימים אלה את העונה החדשה של סדרת הקומיקס דרדוויל. "אני מרגישה שהחומר הגיע אליי מקודד ולכן כל אחד מהקטעים בספר, כולל הציורים, לא תוקנו או עברו עריכה – איך שהם יצאו, ככה הם הודפסו. הראשוניות הזו הייתה חלק מהמחויבות שלי ליצירה. לא רציתי שהמוח הביקורתי שלי יתערב ויגיד שדבר אחד טוב והשני לא".

מתי התחלת לעשות מדיטציה?
"תמיד נמשכתי לעולמות האלה, ולפני שנתיים חיפשתי משהו כדי לאזן את עצמי כי הבנתי שאם אמשיך לחיות על אדרנלין כזה, יקרו לי דברים לא טובים. לקחתי יחד עם בן הזוג שלי קורס במדיטציה טרנסצנדנטלית (TMׁׂׂ), ואנחנו עושים את זה מדי בוקר. המדיטציה עשתה שינוי גדול בחיי, הורידה את ממד הלחץ ועזרה לי להפוך לפחות אוטומטית ויותר אותנטית ומחוברת לעצמי. זה כלי שעוזר לך לאמן מחדש מקומות במוח ואני מאמינה שאם כולם היו עושים את זה, המצב בעולם היה רגוע יותר".

מתי הבנת שהקטעים שכתבת הם בעצם ספר ויצירה אחת?
"זה היה תהליך יצירה מעניין, שארך יותר משנה. בהתחלה חשבתי ליצור מהחומרים מופע מחול והקלטתי שלושה קטעים שבהם אני מקריאה, ומלווה אותי מוזיקה שכתב חבר בשם גיא ארז. בהמשך, כשכבר הייתה לי כמות נכבדה של קטעים הסתכלתי עליהם והבנתי שהם חיים עם ציור שהיה לי כבר בראש. כשהגעתי לביקור בארץ הכנתי שני ציורים ובהוצאת הספרים אהבו והחליטו ללכת על זה".

איך את מגדירה את הספר?
"האמת שאני מעדיפה לא להגדיר אותו באופן מובהק כספר שירה או סיפורים. מבחינתי זו יצירה רוחנית ושיעורים שאני מלמדת את עצמי כל הזמן מחדש, ומאמינה שיכולים גם לעזור לאחרים".

מה עומד מאחורי השימוש החוזר במוטיב של בעלי חיים?
"לחיות יש משמעות גדולה עבורי. גדלתי לצידן, ואני מאמינה שאנשים אינטואטיביים מחוברים אליהן באופן מיוחד. באחד הקטעים מופיע יונק הדבש למשל, שזו חיה שברירית אבל גם אחת המהירות בטבע, וכזו שמשלבת בין עוצמה ורגישות. זו דואליות שאנחנו נתקלים בה הרבה פעמים במשך החיים, כשדברים מורכבים מהפכים ואנחנו מנתבים בין השחור ללבן".

את מוכרת כשחקנית ואישה שמשדרת הרבה כוח, ואילו בספר יש מקומות של חולשה, פחדים, התמודדות. יש משהו שקשה בחשיפה הזו?
"כשחקנית אני תמיד צריכה להיות קשובה לעצמי, לכאבים שלי, לחוזק ולחולשה, מה שמחייב אותי תמיד להיות מאוד חשופה. השינוי היחידי מבחינתי בספר הוא שאני מאפשרת לזה להיות קיים בצורה כל כך גלויה".

הספר, כאמור, מעוטר גם בציורים של זורר, אשר פיתחה לאורך השנים קריירה צדדית כמאיירת ספרים. "גדלתי עם אבא שמצייר והייתי יושבת לידו, משתמשת בחומרים שלו ומציירת גם", נזכרת זורר. "בגיל מאוד צעיר ציירתי בעיקר פורטרטים של סבתא שלי בשחור־לבן, וכשאבא שלי עבר לצייר בשמן, עברתי גם אני. לקחתי בהמשך כמה שיעורים ולמרות שהייתי עדיין קטנה, במשפחה שלי היו בטוחים שזה מה שאעשה בחיי. בסוף זה נשאר מעין תחביב שלי. ציירתי על חולצות ועל צילומי שחור־לבן שעשיתי, ולאורך השנים גם את הדמויות ששיחקתי בתיאטרון. אמנות תמיד הייתה חלק ממני, והיום היא חלק ממכלול הדברים שאני עושה".

הספר הראשון שאיירה זורר היה "באדולינה" של גבי ניצן, שיצא לאור ב־1999 ונמכר עד היום ביותר מ־200 אלף עותקים. "גבי ניצן היה חבר טוב שלי במשך שנים, והייתה תקופה שהיינו ממציאים יחד משחקים ומציירים אותם, כך שהוא הכיר טוב את העבודות שלי", נזכרת זורר. "את הטורים של גבי אייר יזהר כהן אבל כשהוא חזר מהודו ורצה להוציא את הספר, יזהר היה עסוק והוא פנה אליי, וכמובן שמיד הסכמתי. אחרי שהאיורים היו מוכנים הבאנו אותם למעצבת שאמרה שהם לא מקצועיים מספיק והציעה לו לפנות למאייר אחר. גבי החליט לפטר אותה ונשאר נאמן אליי, דבר שלא אשכח לו לעולם".

להתייחד עם הבריאה

איילת זורר (49) היא בתם השלישית של יהושע, פקיד ממשלתי בעברו, שחגג השנה יום הולדת 93, ואביבה, שצעירה ממנו בעשור ולימדה בישול. היא גדלה בשיכון דן בתל־אביב ולעולם המשחק הגיעה כמעט במקרה. "הצטרפתי לחברים שלי שהלכו לאודישן לצופי תל־אביב, החלטתי להיבחן והתקבלתי. מעולם לא חשבתי על זה לפני כן, מה שמראה כמה לחיים יש עבורך תוכניות. לאורך השנים למדתי שכשדלת נפתחת – אז נכנסים".

מה תפס אותך כל כך בעולם המשחק?
"זה היה כיף בשבילי ובאותו הזמן גם לא התעסקתי עם השאלה מה אני רוצה לעשות בחיים, או איך זה הולך לקרות. הייתי מאוד גמישה, ואם חברה הייתה מציעה לי לנסוע לאילת פשוט הייתי עולה איתה לאוטובוס, בלי לחשוב שגם צריך יהיה לישון איפשהו. זה הוביל אותי פעם אחת לבלות לילה שלם באילת כשאני קוראת את 'הסיפור שאינו נגמר' וישנה על ספסל פיקניק במועדון צלילה".

בסיום התיכון התגייסה זורר לצה"ל, שם שירתה בלהקת פיקוד צפון. "אחרי שהשתחררתי התקיימה פגישה בבית־צבי, שבה הציעו לכל יוצאי הלהקות הצבאיות להצטרף ללימודים שם. עוד לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך בכלל, הרגשתי שאני צריכה משהו חדש ובחרתי לסרב. התחלתי לעבוד בבר ושם הציעו לי לשחק בפרסומת, ויורם לוינשטיין, שרק פתח את בית הספר שלו, אמר לי שאני סתם מבזבזת זמן וצירף אותי ללימודים אצלו בלי להיבחן. זה מצא חן בעיניי, כי זה לא חייב אותי לעבוד קשה בשביל משהו שעוד לא הייתי בטוחה שאני רוצה".

במקביל ללימודים אצל לוינשטיין, התקבלה זורר גם לסדרת הנוער "עניין של זמן", שהפכה ללהיט ואותה לשחקנית מוכרת. "בשלב מסוים זה התחיל להיות ברור שזה יהיה המקצוע שלי – הרווחתי כסף, קניתי לעצמי רכב, עברתי לגור לבד והיה הגיוני להמשיך במסלול הזה. לקראת שנה שלישית בבית הספר, הבנתי כמה אני אוהבת לשחק ולחקור דמויות ושגם, בעצם, אין לי כל כך כישורים אחרים".

לאחר שסיימה את לימודיה בארץ, עברה זורר לארה"ב בפעם הראשונה, אז למדה משחק בניו־יורק ב־New Actors Workshop School. "החלום הגדול שלי אז היה לשחק בברודווי, למרות שלפני שהגעתי אף פעם לא ראיתי שם הצגה. היום קשה לי להבין איך חייתי בניו־יורק במשך כמה שנים, בחיים לא הייתי יכולה לחזור על זה היום, בטח כשהכול הפך לכל כך יקר ומסחרי. זו עיר קשה ומלחיצה, וכל פעם שאני חוזרת לכאן לתקופת צילומים ארוכה זה מאתגר בשבילי, ולמזלי אני עושה מדיטציה". במהלך התקופה בניו־יורק עשתה זורר גיחות לארץ ושיחקה בסדרה המצליחה "פלורנטין" ובסרט "הדיבוק".

"בסיום הלימודים עבדתי בלהקת תיאטרון, באוף־אוף ברודווי, בלי להרוויח כסף. כל מה שנכנס מההצגות שלנו עזר לממן את הפרויקט הבא. במקביל עבדתי בתור מלצרית בקייטרינג וטיילתי עם כלבים".

עד כמה היה מורכב עבורך להתרגל לשחק באנגלית?
"זה דרש הרבה זמן והרבה עבודה, כי מעבר לשפה צריך להיות מסוגל להפנים את מה שהשחקן מולך אומר. כשאני עובדת אני לא קוראת ומדברת בעברית, ולפעמים היא פתאום נתקעת לי ובורחות לי מילים, מה שלא קורה בזמנים אחרים. קשה לי להסביר למה".

היו רגעים שחשבת שהפריצה המקצועית שלך בארה"ב כבר לא תגיע?
"אי הוודאות היא חלק מהחיים של שחקן. אתה יכול להיות בכמה שנים מדהימות ואז יכולה להיות שנה שנראה לך שלא תשחק יותר לעולם. בספר יש קטע בשם 'האריה והלבנה', שם מתוארים היחס שלי למקצוע והדרך שלמדתי להכיל את הדברים עם השנים. להבין שיום אחד הירח מלא ויום אחר חסר, וללמוד איך לא להיאחז כל הזמן במחשבה מה יהיה הדבר הבא, אלא פשוט לסמוך על הבריאה, שמה שנכון לך יגיע".

במהלך שנות התשעים חזרה זורר להתגורר בישראל ושיחקה במגוון הצגות תיאטרון, סדרות טלוויזיה וסרטים. אחד מהם, "האסונות של נינה" של שבי גביזון, זיכה אותה בפרס האוסקר הישראלי לשחקנית הטובה ביותר בשנת 2003. באותה שנה, במהלך חופשה בחו"ל, פגשה זורר את גלעד לונדובסקי, מדריך גלישה שהפך לבעלה ושנתיים לאחר מכן, נולד בנם הבכור ליעד, שחגג השנה בר מצווה. "מבחינתי הבן שלי, ואיך שאני מולו, הוא הדבר הכי מוצלח שעשיתי עד היום. 13 זה גיל מדהים וכל הזמן צריך לשים לב מה אתה מכניס לילד שלך לראש, מה שמשפיע על תפיסת המציאות שלו".

במקביל לקריירה בישראל, קיבלה הקריירה הבינלאומית של זורר תפנית גדולה. זמן קצר לאחר שנולד בנה הבכור היא לוהקה לסרטו של סטיבן ספילברג "מינכן", שעסק בטבח הספורטאים הישראלים במשחקים האולימפיים ב־1972. הסרט גרף בקופות 130 מיליון דולר ובעקבות ההצלחה עברה זורר עם משפחתה ללוס־אנג'לס, שם היא מתגוררת ב־12 השנים האחרונות. "חשוב לי מאוד לשמור על קשר עם ישראל, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית, עם המשפחה והחברים והרצון שהבן שלי יהיה מחובר לשם. תמיד אהיה ישראלית, זו הזהות שלי וככה גם מגדירים אותי פה, אבל כשקניתי בית בלוס־אנג'לס, הבנתי שאני כנראה כבר לא בביקור, וזה שינה עבורי את אלמנט השייכות. זו תחושה מוזרה, כשאתה בן של אנשים שנלחמו כל כך קשה בשביל שתהיה לנו מדינה", אומרת זורר. "התחושה שלי כלפי ישראל לא השתנתה, אבל נראה שהיא עצמה עוברת שינוי גדול בשנים האחרונות, שמאוד מעציב אותי. הפילוג בארץ הולך וגדל, יש היום 'אני' ו'הוא' ואין 'אנחנו', התחושה היא של קרע בעם, וזה מאוד מפחיד".

איך ההרגשה להיות רחוקה כשפתאום יש תקופה כמו עכשיו, עם מתיחות גדולה בגבול הצפון ומהומות בגבול עזה?
"אני מודאגת מאוד בכל מה שנוגע לישראל. בשנים האחרונות התחלתי להדליק נרות, שזה כמעט הדבר היהודי היחידי שאני עושה. מבחינתי זה רגע שבו אני מתייחדת עם הבריאה, ובאופן קבוע אני מבקשת גם בשביל ישראל בקשה. אני מאמינה שהיא בסכנה כרגע, בגלל הפילוג הפנימי וזה מעציב ומפחיד אותי".

מה דעתך על ההחלטה של נטלי פורטמן לא להגיע לישראל בגלל העובדה שנתניהו היה אמור לנאום בטקס הענקת הפרס שלה?
"אני ממש לא רוצה להיכנס לזה, כי בעיניי פוליטיקה זה דבר מגעיל".

והזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון?
"שמחתי עד השמיים לשמוע על הזכייה של נטע, לא רק עבור ישראל וירושלים, אלא גם בשביל כל מגוון האנשים שנטע מייצגת. נטע הוכיחה שכישרון ורוח חיובית עולה על כל חשיבה ביקורתית, חברתית או פוליטית. הביצוע החי שלה לשיר, רק על גיטרה, היה אחד הדברים היפים ששמעתי מעודי. אני שולחת לה מחיאות כפיים מניו־יורק".

סבתא במונחים הוליוודיים

ב־2009 עשתה הקריירה של זורר קפיצת מדרגה נוספת, כשהגיעה לליגה של הגדולים באמת לאחר שלוהקה לתפקיד הראשי לצדו של טום הנקס בלהיט ההוליוודי "מלאכים ושדים", שביים רון הווארד וגרף חצי מיליארד דולר – מה שהפך אותה לשחקנית הישראלית המצליחה ביותר בהוליווד באותה תקופה. "כל הדרך עד לרגע הנהדר שהודיעו לי שהתקבלתי לסרט הייתה עטופה בניסים קטנים וסימנים שמשהו טוב בדרך", נזכרת זורר. "הסימן הראשון היה שחברה טובה שלי סיפרה לי שדודה שלה מלהקת סרטים בלוס־אנג'לס ורצתה לקשר בינינו. ואז גיליתי שכבר נקבעה לי איתה פגישה בנוגע לסרט יחד עם רון הווארד. ביום האודישן עצמו, במהלך הליכה בים שבה שיננתי את הטקסט, גיליתי בקצה הריף גור של כלב ים שהיה במצב גסיסה. הייתי חייבת למהר הביתה להתכונן לפגישה, אבל לא יכולתי לנטוש אותו שם, וחיכיתי עד שבאו להציל אותו. בסוף הגעתי לאודישן בשנייה האחרונה מאוד נרגשת, נכנסתי לחדר ופגשתי את טום הנקס, מה שהפך את הכול ליום קסום".

איך היה לשתף איתו פעולה?
"אני נורא אוהבת אותו, אולי יותר מכל מי שפגשתי בהוליווד עד היום. הוא איש מקסים שהפך למנטור שלי".

איך השפיעה עלייך ההצלחה הגדולה?
"כשקורים לך כאלה דברים גדולים זה לא שאתה משתנה, הייתי עדיין אותה איילת מהשכונה שהלכה ברגל. לאורך כל התקופה הזו, עם כל החוויות החדשות, של מטוס פרטי ופרמיירה עם שמלה של דיור, הכול הרגיש לי קסום, אבל גם שזה מחוץ לעולם האמיתי שלי. תמיד הסתכלתי על זה קצת מהצד, בשאלה מתי המסיבה הזו עומדת להיגמר, וזה באמת תמיד נגמר ומתחיל משהו אחר".

ראינו הרבה מקרים שהצלחה גדולה עלתה לאנשים לראש. איך ידעת להימנע מזה?
"כנראה העובדה שהגעתי למעמד הזה בגיל 36, סבתא עם מקל במונחים של הוליווד, עזרה לי להתמודד נכון עם הדברים. מה שכן, חשוב לשים לב לקבוצה הגדולה שמתווספת אליך בסיטואציות האלה – סוכנים, יועצים ואפילו צוות איפור, שלכל אחד הרצונות והאינטרסים שלו. אחד הרגעים הקשים שלי כאן היו כשהסוכנת שלי, איילין פלדמן, החליטה לפרוש. אז זה היה רגע מבהיל עבורי, שהצריך אותי להתמודד עם המציאות ועם העולם האמיתי, כי עד אז הייתי עטופה בסוכנות בוטיק קטנה, איכותית ותומכת".

בשנה האחרונה עוברת על הוליווד טלטלה חריפה, עם פרוץ תנועת MeToo#, במסגרתה נחשפו שורה של מטרידים מינית בתעשייה, מה שגרם לפיטורים של שחקנים ומנהלים, לצד מצעדים, הפגנות ודיונים שמסרבים לרדת מסדר היום. "יש תחושה של שינוי בעקבות הדברים והרגשה שלנשים יש כרגע יותר קול", טוענת זורר, "עצם העובדה שאנשים יודעים שמתבוננים בהם ושלא קיים יותר אלמנט ההשתקה, משנה את התמונה. יש היום יותר הזדמנויות לנשים, חברות הפקה של נשים והפקות שמיועדות רק לנו, לצד מאבק אקטיבי וצודק להשוואת תנאי השכר לגברים".

נאלצת להתמודד עם דברים מסוג זה במהלך הקריירה?
"ברור שהייתי צריכה להתמודד עם דברים כאלה לאורך השנים, ולצערי בכל מקום שיש בו אפשרות של ניצול כוח, דברים כאלה קורים. לא רק בעסקי השעשועים".

לאורך השנים פיתחה זורר במקביל לקריירת המשחק, קריירת דוגמנות ענפה עם קמפיינים רבים, בין השאר כפרזנטורית של חברת האופנה "גולברי" במשך 11 שנה. בתחילת 2016 געשה הביצה המקומית לאחר שהחברה פיטרה את זורר ושכרה את אסתי גינזבורג, הצעירה ממנה ב־21 שנה, בטענה שהמראה החיצוני שלה השתנה לרעה. "האמת שכבר עייפתי מלדבר על הנושא הזה יותר וגם אסור לי, אחרי שנחתם בינינו הסכם פשרה", אומרת זורר, שעל פי הפרסומים קיבלה פיצוי של 150 אלף שקל מהחברה.

את נמצאת בעולם שבו המראה החיצוני מאוד קריטי. עד כמה עניין הגיל משפיע עלייך?
"כרגע הגיל דווקא עובד לטובתי, כי בוחנים יותר את כישרון המשחק שלי ואת מה שאני מעבירה מאשר את איך שאני נראית, ויש בזה מבחינתי משהו משחרר וכיפי. אתה יודע כמה עבודה צריך להשקיע בשביל פרמיירה? למצוא את השמלה, לעשות מדידות. היום אני כבר בוחרת בדיוק את מה שאני אוהבת, ואם יש משהו שהרווחתי בעבודה קשה, זה את עצמי, את היכולת להקשיב לקול הפנימי ואת הקבלה העצמית".

עד כמה זה קשה להיות כל הזמן בנסיעות?
"כבר הבנתי מזמן שחלק מהחיים שלי זה להיות בדרכים. רציתי לשחק, וכשזה קרה – הפכתי להיות חלק מקרקס נודד. ככה זה עובד ואם אני רוצה להיות חלק מזה, אין לי סיבה להתלונן".

למדת הרבה על הוליווד בשנים שאת שם?
"למדתי הרבה מאוד על איך הדברים עובדים פה מבחינה עסקית, ובסופו של דבר אתה מבין שהעסקים זה הפיל, כשהיצירה עצמה היא הנמלה, וצריך ללמוד לקבל את זה. עם השנים גם פיתחתי הבנה מה יכול לעבוד מצוין ומה פחות, למרות שזה לא מדע מדויק. כששיחקתי ב"בטיפול" לדוגמה, לא האמנתי שהיא תהפוך לסדרה הישראלית הכי מצליחה אי פעם".

לאורך השנים ממשיכה זורר לשלב בין קריירה בינלאומית לבין שימור הקריירה הישראלית שלה. ב־2013, לראשונה מאז עזבה את ישראל, חזרה לשחק גם בסדרות מקומיות. הראשונה הייתה "בני ערובה", שזיכתה אותה בשני פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, וב"שטיסל" שם שיחקה זורר בתפקיד האלמנה אלישבע רוטשטיין. "זו הייתה חוויה מדהימה בשבילי, קודם כול בזכות הכתיבה המצוינת שלה וגם כי אהבתי את אלישבע, שחיה בתוך קהילה חרדית סגורה אבל יש לה אופי של שוברת מוסכמות, מה שמאוד מדבר אליי. במסגרת ההכנה לתפקיד עשו לנו סיבוב מבפנים במאה־שערים, והיה מרתק להכיר שם אנשים ולראות את המקום מזוויות שונות, לפגוש כאלה שבמשך היום מתנהלים כחלק מהקהילה, אבל בבית יש להם אינטרנט והם חיים בפועל בדרך אחרת".

באותה שנה רשמה הקריירה של זורר הישג נוסף, לאחר ששיחקה את אמו הביולוגית של סופרמן בסרט "איש הפלדה", שהפך גם הוא לשובר קופות היסטרי עם הכנסות של 668 מיליון דולר. נראה שהעובדה ששיחקה את אמו של אחד מגיבורי העל המפורסמים בהיסטוריה אינה מרגשת במיוחד את זורר. "אני יודעת שהעובדה ששיחקתי את אמא של סופרמן הלהיבה הרבה אנשים, אבל בשבילי לשחק אמא, פיל או שוטר על כיסא גלגלים, זה אותו הדבר", היא אומרת. "גם בדרדוויל הסיפור דומה. שם אני מאוד אוהבת לשחק עם וינסנט ד'אונופריו (ששיחק בין השאר בגברים בשחור, פארק היורה וחוק וסדר) וזו לא בדיוק דרמה רגילה, כי יש בסיפור משהו שמועצם יותר, אבל בשורה התחתונה זה משחק כמו כל דבר אחר".

מה דעתך על ההצלחה הגדולה של גל גדות בהוליווד עם וונדר וומן?
"אני מאוד שמחה בשבילה, היא עושה דברים יפים ואני מפרגנת לה. כל הצלחה בסדר גודל כזה של אישה בהוליווד היא מבורכת ועוזרת לכולנו".

אין מספיק שעות ביממה

בשנתיים האחרונות שיחקה זורר בעוד שני פרויקטים בינלאומיים מעניינים. הראשון הוא חידוש לסרט "בן חור", שם שיתפה פעולה עם ג'ק יוסטון ומורגן פרימן, ובתפקיד ראשי ב"מילאדה", סרט צ'כי בהפקת נטפליקס שבו גילמה את מילאדה הוראקובה, פוליטיקאית צ'כית שהפכה לגיבורה ולסמל להעצמה נשית ב־1950, והוצאה להורג בשל אישומים כוזבים על בגידה וריגול. התפקיד זיכה את זורר במועמדת לאוסקר הצ'כי, מה שהפך אותה לשחקנית הזרה הראשונה שזוכה להגיע למעמד.

"מילאדה הייתה אישה חזקה שחיה בזמנים מאוד קשים, וזה אולי התפקיד הכי משמעותי, מאתגר ושונה ממה שעשיתי עד היום. מה שעוד מיוחד כאן הוא שהבמאי של הסרט פנה אליי בלי להכיר את הרקע שלי. אמא שלי גדלה בצ'כוסלובקיה, ובתקופת השואה היא נשלחה למנזר יחד עם אחותה, שם התחזתה לנוצרייה והצליחה לשרוד. היה לה קשה מאוד לראות את הסרט ברצף והיא טוענת שאני דומה שם שתי טיפות מים לסבתא שלי".

מה השאיפות הבאות שלך בקריירה?
"אני עכשיו בעיקר רוצה ליצור בעצמי, ואני מפתחת בשנים האחרונות סדרות וסרט קולנוע, שאני כרגע לא יכולה לדבר עליהם. זה תהליך שתמיד ידעתי שיקרה. זה קשה ומאתגר יותר להפיק דברים בעצמך, אבל גם ממלא בצורה אחרת. אני מקבלת הצעות כל הזמן לשחק, גם מישראל, אבל כרגע צריכה משהו שבאמת ידבר אליי, כדי ללכת על זה. אם הייתי פחות עצלנית, בטח הייתי עושה יותר".

נשמע שאת דווקא מאוד פעילה.
"אני מאוד עסוקה אבל הבטלה היא התחביב האהוב עליי, וכשיש לי זמן אני גם רוצה לנוח, לקרוא, ללכת לפארק ולהיות עם המשפחה שלי. יש לי הרבה רעיונות, והייתי שמחה אם היו עוד כמה שעות בכל יום".

יש סיכוי שתחזרי לארץ?
"קשה לי לדעת אם זה יקרה ומתי. היום זו לא רק החלטה שלי, כי גם למשפחה שלי כבר יש חיים בקליפורניה".

יש משהו שאנחנו לא יודעים עלייך?
"שאני מתעניינת מאוד בפעילות של המוח ובדרך שבה נבנית תפיסת המציאות של האדם. לפני הרבה שנים פגשתי מנתח מוח ומאז אנחנו בקשר, וזה משהו שמעסיק אותי. אני מאמינה שבני האדם יכולים להניב מהידע הזה תובנות לחיים טובים יותר".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"כרגע אני לא בשיאי, כי אני בניו־יורק וקשה לי להיות רחוק מהבעל והילד, החתול והכלב. אני בסופו של דבר בן אדם שאוהב את הבית שלו יותר מהכול ואני כל כך שמחה לחזור לשם בכל פעם. באופן כללי החיים שלי טובים, אז אני נעה בין ארבע לחמש".