זה קרה לפני כחודש באולם הקונצרטים של התזמורת הסימפונית ירושלים. אחרי שנוגנה שם בכובד הראש הראוי הסימפוניה החמישית של בטהובן – מיצירות התרבות האיקוניות והידועות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה – עלה לבמה הפסנתרן והמלחין גיא מינטוס עם ההרכב שלו, שכולל תופים וקונטרבס, והחל לנגן יצירות של בטהובן ולעשות בהן כרצונו.
היו שם ערבובים של ג'אז, רוק, מוזיקת עולם והרבה אלתורים. השיא הגיע בסוף הערב – מינטוס וההרכב שלו ביצעו שוב את הפרק הראשון של אותה הסימפוניה החמישית, הפעם בדרכם שלהם. נגני התזמורת הקלאסית הצטרפו בשלב מסוים גם הם לחגיגה, ומי שבא באותו ערב זכה לשמוע את בטהובן כפי שכנראה לא נשמע מעולם. אחרי התשואות הרמות והממושכות לקחנו את גיא מינטוס לשיחה על מוזיקה קלאסית בעולם של סרטוני טיקטוק, בטהובן בעידן של סטטיק ובן אל ותרבות גבוהה בעולם שמקדש את הרדוד והחולף.
סליחה על השמרנות, אבל לנגן את הסימפוניה החמישית של בטהובן בפסנתר, תופים וקונטרבס זה לא קצת חילול הקודש?
"מתברר שאפשר ואפילו רצוי. היה כיף גדול לנו, לתזמורת ולאנשים הקרובים ביותר למוזיקה הזאת. קיבלנו חיבוק חם מנגני התזמורת ותגובות מדהימות מהקהל.
"דווקא בפרשנות שלנו לחמישית נשארנו יחסית קרובים למקור, כי אומנם היצירה עצמה נכתבה לפני 200 שנה ויותר, אבל היא עדיין מודרנית ורעננה מאוד בעיניי גם ב־2022 כך שלא היה צריך לעשות הרבה כדי להביא אותה להווה. יצאנו להרפתקאות בעת נגינת המוזיקה המקורית, ולפעמים התזמורת הצטרפה, למשל סולו אבוב מהמקור קיבל פתאום צליל ערבי, היה מהנה מאוד".
"בטהובן היה הרוק הכבד או ההיפ־הופ של אז. מוזיקה שהיא מצד אחד לפנים ומצד אחר נוגעת בנימים הדקים והעדינים ביותר של הנפש. משהו שונה שאיש עוד לא עשה, ובעקבותיו גם התעורר זרם חדש במוזיקה"
מי הקהל של קונצרטים כאלה?
"מאוד הופתעתי מהקהל, כי אתה מצפה לראות את הקהל הרגיל של המוזיקה הקלאסית – הרבה מבוגרים, והתרגשנו לראות אנשים מכל הגילים, כאלה שבאו מרחוק ומקרוב, דתיים וחילונים. דיברתי עם כמה מהם אחרי הקונצרט ואני ממשיך לקבל הודעות ברשתות החברתיות מאנשים שהיו בקונצרט או ששמעו אותו ברשת, והיה ממש תענוג לראות בין המגיבים את כל הקשת הישראלית. התזמורת הסימפונית עבדה קשה כדי להביא אותם, וכל הכבוד להם, הם דבקים במטרה שהמוזיקה הזאת לא תהיה שייכת רק למגזר מסוים מאוד באוכלוסייה".
המוזיקה הקלאסית תמיד הייתה מזוהה עם מבוגרים?
"לפני המצאת הרדיו לא היו דרכים לצרוך מוזיקה מלבד שמיעה של מוזיקה חיה. נכון שבאופן היסטורי מוזיקה אומנותית הייתה מיועדת בעיקר למעמדות הגבוהים, אבל אני בטוח שגם לאיכרים, נניח, הייתה המוזיקה שלהם – סוגים שונים של מוזיקת עם שלא תועדה כמו המוזיקה האומנותית ולכן גם לא שרדה. אנחנו יודעים שהמוזיקה הקלאסית ששרדה הייתה המוזיקה הפופולרית של הזמן שלה. יתר על כן, במיוחד המוזיקה של בטהובן נתפסה הפוך מאיך שהיא נתפסת היום. היא לא הייתה קלאסית ושמרנית כלל וכלל, אלא מוזיקה כמעט אוונגרדית ופורצת. בטהובן פרץ הרבה מוסכמות ועשה דברים שלא עשו לפניו".
כמו מה למשל?
"דבקות אובססיבית במוטיבים ובקצב. הצורה, האורך, הכול אצלו היה שונה ומורחב. בסימפוניה התשיעית שלו יש מקהלה. סימפוניה הייתה עד אז יצירה תזמורתית נטו, ופתאום הוא הכניס מקהלה. בטהובן היה הרוק הכבד או ההיפ־הופ של אז. מוזיקה שהיא מצד אחד מאוד in your face ומצד אחר נוגעת בנימים הדקים והעדינים ביותר של הנפש. משהו שונה שאיש לא עשה עד אז ובעקבותיו גם התעורר זרם חדש במוזיקה – הרומנטיקה".
האם הוא היה פופולרי בקרב צעירים בזמנו או קצת אחריו?
"לא עשיתי על זה מחקר מעמיק, אבל אני מאמין שהמוזיקה הזאת הייתה פופולרית מאוד בכל האוכלוסיות והגילים, היא הפכה למה שאנחנו קוראים 'קלאסית' רק אחר כך. ההבדל במאזינים היה בעיקר מעמדי, כי ברור שלכפריים לא הייתה נגישות למוזיקה הזאת, שנוגנה בעיר הגדולה, אבל בתוך הערים בטוח שגם צעירים שמעו ואהבו אותה".
לשבור את המחסום
אני שואל את מינטוס אם הוא לא חש החמצה שכדי להביא קהל שאינו קהל קלאסי לקונצרט צריך להנגיש אותה כל כך, לכוון למכנה המשותף הרחב שבהכרח יהיה נמוך יותר. "מעניין שאתה רואה את זה ככה", הוא אומר, "כמו שאני רואה את הדברים, אני ממש לא מנמיך את עצמי לקהל, להפך. זה האתגר הגדול ביותר שיש והגשמה אומנותית עצומה, התחברות של שבילים שחרכתי אותם והלכתי בהם מגיל צעיר מאוד בהרבה חלומות. למרות המוזיקה הקלאסית ששמענו בבית ילדותי אני לא הילד הטיפוסי שבגיל שש שלחו אותו ללמוד פסנתר אצל מורה חמורת סבר, למד מוצרט לפי התווים, הבין את המוזיקה ולא הצליח להסביר לעצמו איך כל העולם סביבו לא מבין שזו מוזיקה נפלאה. זה לא הסיפור שלי בכלל.
"עד שהייתי בן 13 בכלל לא היה לי פסנתר. ניגנתי על אורגנית, דרבוקה וגיטרה חשמלית. ניגנתי שירים של הביטלס, אתניקס, קטעים מכנר על הגג וגם מוצרט ובטהובן – הכול התערבב יחד. המוזיקה הראשונה שהתאהבתי בה ושהתחלתי לחקור אותה בצורה רצינית הייתה ג'אז. זה קודם כול העולם שממנו אני בא.
"אני לא הילד הטיפוסי שבגיל שש שלחו אותו ללמוד פסנתר אצל מורה חמורת סבר. עד שהייתי בן 13 ניגנתי על אורגנית, דרבוקה וגיטרה חשמלית"
"למוזיקה הקלאסית הגעתי מאוחר יותר, בעקבות הג'אז, כשהמורה שלי, עמית גולן ז"׳ל, אמר לי שאם אני באמת רוצה להתעמק, שאלך ללמוד קלאסי. התחלתי ללמוד אותה, ובהחלט התחברתי ואהבתי, אבל הרגשתי מחסום גדול ביני לבינה. כלומר, שאני נהנה ממנה, אבל לא עד הסוף. הרגשתי שיש איזה משהו שאני לא מבין, איזו שכבה אינטלקטואלית שאם אני לא יודע אותה, ההנאה שלי מהיצירות האלה מלפני מאות שנים לא יכולה להיות שלמה. הרבה מאוד זמן הסתובבתי בתחושה הזאת, שכאילו המוזיקה הזאת היא לא לגמרי בשבילי.
חשתי כך עד שנתקלתי ביוטיוב בסרטון של הפסנתרן והמלחין היהודי־אמריקני לאונרד ברנשטיין. הוא ידע להתבטא בצורה מדהימה, ובמשך שנים בכל יום ראשון היה מלווה בהסברים קונצרט של הפילהרמונית של ניו־יורק, במיוחד לאנשים צעירים. מצאתי פרק שנקרא "מהי המשמעות של מוזיקה?" ואמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי סוף־סוף לגלות מהי החתיכה החסרה שאני צריך כדי "להבין" מוזיקה קלאסית. הפואנטה של הפרק היא שהמשמעות של מוזיקה – ולא משנה איזו – היא המוזיקה עצמה ומה שאתה, המאזין, עושה ממנה. זו הייתה ממש התגלות בשבילי. הבנתי ברגע אחד שאין שום חוצץ ביני לבין המוזיקה. שאני לא תלוי בתאוריה ובידע כדי שהיא תהיה שלי כמו שהיא של כל אחד אחר ששומע אותה. זה רגע ששינה את חיי.
"את התחושה הזאת אני רוצה להעביר לקהל שמגיע להופעות שלי. אני שואב השראה מעולמות הג'אז והקלאסי, ההשפעות והחוויות המוזיקליות שלי מגיעות גם למוזיקה טורקית, הודית, ערבית, פלמנקו, רוקנ'רול ועוד ועוד. בתוך כל הדבר הזה, אני מנסה לנגן ולהתחבר למה שאני מרגיש באותו רגע, הגם וגם הזה קיים שם ויוצא בטבעיות גם בלי שאתאמץ.
"מבחינתי זו בדיוק הכוונה של ברנשטיין – המוזיקה היא הכלי שלך לעשות איתה ולבטא דרכה מה שאתה רוצה. לכן מה שעשינו בקונצרט בתאטרון ירושלים לא היה בשום פנים ואופן התפשרות או הנמכה, אלא הגשמה בדרגה גבוהה מאוד, הדרגה שבה אני שומע אותה ועושה איתה מה שאני שומע ומבין".
כל דור אומר שהדור הבא אחריו הוא רדוד יותר תרבותית ומוזיקלית. אבל האמת היא שהנוער והילדים של היום ממש חושבים אחרת, המוזיקה שלהם רדודה ורפטטיבית יותר, בהרבה פחות סבלנות ליצירות של יותר משתי דקות וחצי. רבים תוהים איך אפשר להנגיש להם יצירות קלאסיות שדורשות ריכוז מסוים כדי ליהנות מהן, קטע של עשרים וחמש דקות הוא נצח בשבילם.
אבל מינטוס לא רואה את הבעיה "אני לא חושב שזה בהכרח נצח בשבילם. יש הפתעות. זה בעיקר עניין של ביצה ותרנגולת – לא מציעים להם, אז הם לא מכירים. אין להם גישה למוזיקה קלאסית ולכן היא נותרת זרה להם. צריך להנגיש להם אותה בגיל צעיר ולשמר את הקשר. ואם להודות על האמת, יש גם אנשים שנוח להם שמוזיקה קלאסית היא משהו אליטיסטי, כביכול לחכמים בלבד. זה קשור למה שאני הרגשתי בשנים עד הווידאו של ברנשטיין. נכון שהפורמטים והפלטפורמות שדרכם מאזינים למוזיקה משתנים, אבל צריך להשתנות איתם ולא לוותר על המוזיקה".
ועדיין, עובדה שניגנת את החמישית של בטהובן, ולא יצירה מורכבת ואיטית יותר. זה אומר שבכל זאת קשה להנגיש לקהל צעיר מוזיקה פחות מוכרת.
"אפשר לקחת את החמישית או קטע מוכר אחר ולנגן רק כי מכירים אותו, וזה יהיה גימיק נטו. אבל אם אתה מצליח להתרגש מיצירה ולגלות בה משהו חדש, לדעתי בכלל לא משנה אם היא מוכרת או לא, העיקר שהתרגשת, שזה שינה אצלך משהו, שיש לך משהו להגיד בה ודרכה. נכון שיצירה מוכרת מעניקה אפשרות ליותר אנשים להתחבר אליה ולמוזיקה הקלאסית בכלל, אבל זה רק כלי ולא המטרה.
"יותר מזה, אני חושב שקל הרבה יותר לקחת יצירה שאיש אינו מכיר ולעשות איתה מה שאתה רוצה, כי לרוב האנשים זה יהיה חדש לגמרי מכל בחינה. ברגע שאתה לוקח משהו שכולם מכירים ועושה בו כמעט כרצונך, אתה מסתכן יותר. כי אם עשית משהו לא כן, אנשים ישר ירגישו את זה. לא כי הם פרופסורים למוזיקה ולא כי למדו את כל ספר התווים של היצירה הזאת בעל פה, אלא כי הם ירגישו את זה בלב. כמו שמרגישים כשמשהו אמיתי, אפשר להרגיש גם חוסר כנות".
ניסוי ותעוזה
מינטוס נולד בתל אביב בשנת 1991 וגדל בהוד־השרון לזוג הורים עורכי דין. הוא למד בתיכון תלמה ילין, בצבא שירת כמוזיקאי מצטיין, ובה בעת למד בקונסרבטוריון הישראלי ובאוניברסיטת תל־אביב. אחרי השחרור קיבל מלגה מלאה ללימודים גבוהים ב"מנהטן סקול אוף מיוזיק", ושם סיים את התואר במוזיקה. הוא המשיך להתגורר בניו־יורק כמה שנים אחרי הלימודים והתחיל להופיע ברחבי העולם כמוביל ההרכב שלו, "גיא מינטוס טריו". היו לו גם הופעות סולו רבות במקומות רבים ומגוונים בעולם כגון הודו, טורקיה, ברזיל וערים רבות בארצות הברית.
"הרגשתי שיש משהו שאני לא מבין, איזו שכבה אינטלקטואלית שאם אני לא יודע אותה, ההנאה שלי מהיצירות האלה מלפני מאות שנים לא יכולה להיות שלמה. הרבה מאוד זמן הסתובבתי בתחושה הזאת, כאילו המוזיקה הזאת היא לא לגמרי בשבילי"
בד בבד, הוא התחיל לכתוב מוזיקה לתזמורות ולחקור את המפגש המוזיקלי שלו עם הקלאסיקות. "רציתי לבדוק אם אפשר לגשת לרפרטואר הזה ממקום רגשי ואותנטי שהוא אמיתי לי, שבו אני יכול להיות לגמרי אני בתוך הקאנון ואיך לעשות זאת".
והמאמץ הזה השתלם, הוכחת שאפשר ומותר להעז, לגעת ולנסות.
"בעולם של המוזיקה הקלאסית לא מעט שכחו את החלק שקשור בתעוזה ובניסוי. מפחיד לחקור ולנסות דברים כי זו התמודדות עם הלא נודע וגם כי מסתכנים שהניסוי ייכשל. אבל בסופו של דבר, הסכנה הזאת מוסיפה ריגוש, והוא עובר גם לקהל ושומר אותנו היוצרים רעננים וחדים".
עד הקורונה, הוא מספר, לא קרה שהוא נשאר יותר משבועיים במקום אחד. "הייתי שליש מהזמן בארץ, שליש באירופה ושליש בארצות הברית. פתאום מצאתי את עצמי ספון בבית בסגרים, עם נעמה שהייתה אז זוגתי והיום אשתי – היא המתנה הגדולה שלי מהקורונה ובכלל. מבחינת הקריירה זה כמובן היה מורכב, ברגע אחד התבטלו שלושים הופעות בארבעה ימים ובשלוש יבשות.
"זה היה מטלטל, ואחרי השוק הראשוני התחלתי בשידורי לייב מהבית. לאט־לאט הצטרפו אנשים מכל העולם, והתחלתי לקחת שירים – לאו דווקא מהעולם הקלאסי – וליצור מהם בלייב משהו חדש, לפרק ולהרכיב בדרך משלי. קיבלתי הצעות מהקהל לשירים מכל סוגה שיש וביצעתי. מפה לשם זה הפך לפרויקט הדסטארט ולאלבום The Great Israeli Songbook שיצא בחודשים הקרובים".
כשנכנסתי לעולם המוזיקה הקלאסית היא נראתה לי כמו הר מאיים של דברים רבים. לא היה לי מושג מה ההבדל בין סימפוניה לקונצ'רטו. כשמצאתי את השביל שלי בתוך ההר הזה, כבר היה לי קל הרבה יותר. אולי חשוב ליצור את השבילים האלו, כדי שכל אחד יוכל לבחור לאיזה חלק במוזיקה הזאת הנפש שלו מתחברת?
"חד־משמעית מסכים, אני רק לא חושב שמה שבהכרח יגרום לאנשים להתחבר הוא שהם יבינו כל מיני דקויות ותאוריות. ברור שחשוב ועוזר להכיר מושגים בסיסיים, אבל קודם כול המוזיקה היא שצריכה לדבר. פשוט לתת לה מקום, בלי כל החוצצים והגבולות ושומרי הסף. אף אחד לא יכול להסביר לך במילים אנרגיה של יצירה. ברור שלהרבה אנשים ההבנה השכלתנית עוזרת ומגבירה את ההנאה, אבל יש גם הרבה אחרים שיכולים להתחבר פשוט מהקשבה. צריך להבין איך לפרק את החומות שנבנות סביב המוזיקה הקלאסית, להוציא אותה מהמוזאון ולהתייחס אליה כפי שהיא – משהו חי. אלה לא ספרי הקודש, ומי שכתב אותם לא חשב שהוא כותב ספרי קודש. הם פשוט היו יוצרים שכתבו את המוזיקה שלהם".
אף שיש לא מעט יצירות שכוונו לחברה הגבוהה. אולי לכן גם כיום המוזיקה הזאת מגדירה הרבה פעמים אנשים מבוגרים ממעמד מסוים.
"כיום מוזיקה קלאסית בהחלט קשורה למעמדות חברתיים, וזה כמובן לא רק בישראל. ללכת לקונצרט זה מעשה תרבותי ואולי גם איזשהו סמל סטטוס. אבל היוצרים לא כתבו רק בשביל סטטוס כזה או אחר. המלחינים הגדולים כתבו מוזיקה לאדם באשר הוא. נכון שהם לעיתים קיבלו כסף ממישהו על היצירה, והם יצרו אותה למענו באופן רשמי, ונכון שהיא כנראה הותאמה לסיטואציה המבוקשת. אבל היצירות ששרדו שרדו כי מעבר לזמן ולמקום הספציפיים שבעבורם הן נכתבו, המלחינים שכתבו אותן היו אומנים ענקיים שהצליחו להביא את עצמם – גרעין אמת על־זמנית שמתעלה הרבה מעל למה שרוזן כזה או אחר ביקש מהם לעשות. מה ששרד הוא אחוז פצפון, וכנראה שרד לא סתם".
מה החלומות הבאים שלך?
"המיקס, הערבוב, הוא בדם שלי. אני חצי עיראקי, רבע מרוקני ורבע פולני. לשמחתי, הבנתי בשלב יחסית מוקדם שאני לא צריך להתפשר, ומותר לי להיות מי שאני עד הסוף. וזה בדיוק מה שאני מתכנן להמשיך לעשות בתקווה לגעת בעוד ועוד אנשים, לעבוד עם עוד מוזיקאים, ובעיקר להמשיך ליצור".
