באמצע הספר מופיע המשפט הזה: "ובזה מסתיים הסיפור שלי". והמשפט הזה אכן מסיים סיפור אחד. לאחריו מתחיל סיפור שני, הקשור אליו בקשר קלוש למדי. כך יותם טולוב חושף לפני הקורא בכנות ובפתיחות את החולשה הגדולה של "ביום שייגמר הכסף", ספרו השלישי. החדשות הטובות הן שזוהי גם החולשה היחידה בו.
נראה שלטולוב היו שני סיפורים שבערו בקרבו ושאותם רצה לספר. הוא אולי חשב לכתוב אותם כשתי נובלות, אבל אז נרתע – ובצדק, נובלות אינן נמכרות היטב בישראל. הקוראים כאן אוהבים את הספר שלהם מספר סיפור אחד, ברור ויציב. הפתרון היה לאגד את שתי הנובלות האלו בתפר כלשהו, והנה לנו ספר הראוי למאכל הקורא הישראלי המצוי.
אם אתם שומעים כאן נימת ביקורת, אתם טועים. מדובר בספר מצוין, והתפר הזה, שהוא אומנם מעט גס, בין שני חלקיו של הספר, אינו פוגם בהנאה הצרופה שבקריאתו. יכולותיו של טולוב מתחדדות בספר זה אפילו יותר מבשני ספריו הקודמים, שזכו לשבחים רבים, ויכולתו ללהטט בין שני סיפורים כה שונים ולחברם יחד, כמעט מעוררת התפעלות.
מה יש לנו? סיפור אחד הוא סיפורו של נער בשם תום המתגורר ביישוב נידח בדרום הארץ, איבד את אביו בתאונת דרכים מחרידה לפני כמה שנים ולפתע מתחיל לקבל ממנו מסרים. עם אחיו החורג והשנוא – לפחות בהתחלה – גור, תום יוצא למשימה בלשית קטנה, ובסופה יש אפילו פתרון הגיוני שאינו מגיע מתחום המדע הבדיוני. הסיפור הזה בקלות היה יכול להפוך – ואולי עוד יהפוך, מי יודע – לבסיס של סדרת דרמה לנוער מבית ערוץ הילדים.
החלק השני כבר אפל הרבה יותר, ולא מתאים כלל לערוץ הילדים. למעשה, גם מבוגרים ייאלצו לנשום עמוק פעם או פעמיים במהלך קריאתו. תום וגור נותרים בסביבה, אבל הגיבור האמיתי הוא דניס, המאושפז במוסד הפסיכיאטרי "בית הכלנית". טולוב מתאר מציאות קשה שהוא שואב מעיסוקו הנוסף חוץ מכתיבה. הוא עורך דין המשמש יועץ בין־לאומי לזכויות של אנשים עם מוגבלות, מנכ"ל לשעבר של עמותת "בזכות", וממייסדי "התנועה לעצמאות" לקידום חיים עצמאיים לאנשים עם מוגבלות. אין ספק שהוא מעוניין להכניס אגרוף לבטן הקורא כשהוא מתאר את הנעשה ב"בית הכלנית", המוסד הדמיוני אך המזעזע שבו דניס מאושפז. ואם לא מספיקים התיאורים הקשים בספר, הרי שבסופו טולוב כותב ביבושת כי "המציאות לא פעם קשה אף יותר".
שני סיפורים יש כאן, ותחליטו אתם בסוף הקריאה אם החיבור ביניהם עבד בעיניכם יותר או פחות. מעל הסיפורים מרחף סגנון הכתיבה שמצליח לשחק עם הקורא במחבואים, לתת לו אצבע ורק אחרי לא מעט עמודים עוד חלק מהיד. טולוב מעמיד גלריית דמויות אמינה ומרתקת ומשרטט דיוקן משפחתי ישראלי שהוא בה בעת פגום ושלם, דוקר ומרפא, מכעיס ומעורר אמפתיה. הוא נותן במה לכעסים, אבל לא שוכח את החמלה. מוליך את הקורא ממישורים מחוספסים לגאיות ותהומות הנפש, ומשם נוסק איתו לפסגת אמפתיה וחום אנושי – עד שהעלילות עצמן כבר פחות משנות. כלומר ודאי שהן משנות, אבל הדרך הספרותית אליהן יפה לא פחות מהן עצמן.
